פרק א
א בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ.
ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים.
ג ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור.
ד וירא אלוהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלוהים, בין האור ובין החושך.
ה ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.
ו ויאמר אלוהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים.
ז ויעש אלוהים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן.
ח ויקרא אלוהים לרקיע, שמיים; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני.
ט ויאמר אלוהים, ייקוו המים מתחת השמיים אל-מקום אחד, ותיראה, היבשה; ויהי-כן.
י ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלוהים, כי-טוב.
יא ויאמר אלוהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן.
יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, למינהו, ועץ עושה-פרי אשר זרעו-בו, למינהו; וירא אלוהים, כי-טוב.
יג ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי.
יד ויאמר אלוהים, יהי מאורות ברקיע השמיים, להבדיל, בין היום ובין הלילה; והיו לאותות ולמועדים, ולימים ושנים.
טו והיו למאורות ברקיע השמיים, להאיר על-הארץ; ויהי-כן.
טז ויעש אלוהים, את-שני המאורות הגדולים: את-המאור הגדול, לממשלת היום, ואת-המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים.
יז וייתן אותם אלוהים, ברקיע השמיים, להאיר, על-הארץ.
יח ולמשול, ביום ובלילה, ולהבדיל, בין האור ובין החושך; וירא אלוהים, כי-טוב.
יט ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום רביעי.
כ ויאמר אלוהים--ישרצו המים, שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמיים.
כא ויברא אלוהים, את-התנינים הגדולים; ואת כל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלוהים, כי-טוב.
כב ויברך אותם אלוהים, לאמור: פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף, יירב בארץ.
כג ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום חמישי.
כד ויאמר אלוהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן.
כה ויעש אלוהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלוהים, כי-טוב.
כו ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמיים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרומש על-הארץ.
כז ויברא אלוהים את-האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו: זכר ונקבה, ברא אותם.
כח ויברך אותם, אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשוה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמיים, ובכל-חיה, הרומשת על-הארץ.
כט ויאמר אלוהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זורע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ, זורע זרע: לכם יהיה, לאוכלה.
ל ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמיים ולכול רומש על-הארץ, אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב, לאוכלה; ויהי-כן.
לא וירא אלוהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאוד; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום השישי.
פרק ב
א ויכולו השמיים והארץ, וכל-צבאם.
ב ויכל אלוהים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבות ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה.
ג ויברך אלוהים את-יום השביעי, ויקדש אותו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלוהים לעשות.
ד אלה תולדות השמיים והארץ, בהיבראם: ביום, עשות יהוה אלוהים--ארץ ושמיים.
ה וכול שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם יצמח: כי לא המטיר יהוה אלוהים, על-הארץ, ואדם אין, לעבוד את-האדמה.
ו ואד, יעלה מן-הארץ, והשקה, את-כל-פני האדמה.
ז וייצר יהוה אלוהים את-האדם, עפר מן-האדמה, וייפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.
ח וייטע יהוה אלוהים, גן-בעדן--מקדם; וישם שם, את-האדם אשר יצר.
ט ויצמח יהוה אלוהים, מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה, וטוב למאכל--ועץ החיים, בתוך הגן, ועץ, הדעת טוב ורע.
י ונהר יוצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, ייפרד, והיה, לארבעה ראשים.
יא שם האחד, פישון--הוא הסובב, את כל-ארץ החווילה, אשר-שם, הזהב.
יב וזהב הארץ ההיא, טוב; שם הבדולח, ואבן השוהם.
יג ושם-הנהר השני, גיחון--הוא הסובב, את כל-ארץ כוש.
יד ושם הנהר השלישי חידקל, הוא ההולך קדמת אשור; והנהר הרביעי, הוא פרת.
טו וייקח יהוה אלוהים, את-האדם; ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה.
טז ויצו יהוה אלוהים, על-האדם לאמור: מכול עץ-הגן, אכול תאכל.
יז ומעץ, הדעת טוב ורע--לא תאכל, ממנו: כי, ביום אכולך ממנו--מות תמות.
יח ויאמר יהוה אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו.
יט וייצר יהוה אלוהים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמיים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכול אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו.
כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמיים, ולכול, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.
כא ויפל יהוה אלוהים תרדמה על-האדם, ויישן; וייקח, אחת מצלעותיו, ויסגור בשר, תחתנה.
כב וייבן יהוה אלוהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם, לאישה; ויביאהא, אל-האדם.
כג ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה-זאת.
כד על-כן, יעזוב-איש, את-אביו, ואת-אימו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
כה ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבוששו.
פרק ג
א והנחש, היה ערום, מכול חית השדה, אשר עשה יהוה אלוהים; ויאמר, אל-האישה, אף כי-אמר אלוהים, לא תאכלו מכול עץ הגן.
ב ותאמר האישה, אל-הנחש: מפרי עץ-הגן, נאכל.
ג ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן--אמר אלוהים לא תאכלו ממנו, ולא תיגעו בו: פן-תמותון.
ד ויאמר הנחש, אל-האישה: לא-מות, תמותון.
ה כי, יודע אלוהים, כי ביום אכולכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלוהים, יודעי, טוב ורע.
ו ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה-הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפרייו, ותאכל; ותיתן גם-לאישה עימה, ויאכל.
ז ותיפקחנה, עיני שניהם, ויידעו, כי עירומים הם; ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות.
ח וישמעו את-קול יהוה אלוהים, מתהלך בגן--לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני יהוה אלוהים, בתוך, עץ הגן.
ט ויקרא יהוה אלוהים, אל-האדם; ויאמר לו, אייך.
י ויאמר, את-קולך שמעתי בגן; ואירא כי-עירום אנוכי, ואיחבא.
יא ויאמר--מי הגיד לך, כי עירום אתה; המן-העץ, אשר ציוויתיך לבלתי אכול-ממנו--אכלת.
יב ויאמר, האדם: האישה אשר נתת עימדי, היא נתנה-לי מן-העץ ואוכל.
יג ויאמר יהוה אלוהים לאישה, מה-זאת עשית; ותאמר, האישה, הנחש השיאני, ואוכל.
יד ויאמר יהוה אלוהים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכול חית השדה; על-גחונך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך.
טו ואיבה אשית, בינך ובין האישה, ובין זרעך, ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב.
טז אל-האישה אמר, הרבה ארבה עיצבונך והרונך--בעצב, תלדי בנים; ואל-אישך, תשוקתך, והוא, ימשול-בך.
יז ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ, אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו--ארורה האדמה, בעבורך, בעיצבון תאכלנה, כול ימי חייך.
יח וקוץ ודרדר, תצמיח לך; ואכלת, את-עשב השדה.
יט בזיעת אפיך, תאכל לחם, עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לוקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב.
כ ויקרא האדם שם אשתו, חווה: כי היא הייתה, אם כל-חי.
כא ויעש יהוה אלוהים לאדם ולאשתו, כותנות עור--וילבישם.
כב ויאמר יהוה אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם.
כג וישלחהו יהוה אלוהים, מגן-עדן--לעבוד, את-האדמה, אשר לוקח, משם.
כד ויגרש, את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמור, את-דרך עץ החיים.
פרק ד
א והאדם, ידע את-חווה אשתו; ותהר, ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-יהוה.
ב ותוסף ללדת, את-אחיו את-הבל; ויהי-הבל, רועה צאן, וקין, היה עובד אדמה.
ג ויהי, מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה, מנחה--ליהוה.
ד והבל הביא גם-הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע יהוה, אל-הבל ואל-מנחתו.
ה ואל-קין ואל-מנחתו, לא שעה; וייחר לקין מאוד, וייפלו פניו.
ו ויאמר יהוה, אל-קין: למה חרה לך, ולמה נפלו פניך.
ז הלוא אם-תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ; ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול-בו.
ח ויאמר קין, אל-הבל אחיו; ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל-הבל אחיו ויהרגהו.
ט ויאמר יהוה אל-קין, אי הבל אחיך; ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנוכי.
י ויאמר, מה עשית; קול דמי אחיך, צועקים אליי מן-האדמה.
יא ועתה, ארור אתה, מן-האדמה אשר פצתה את-פיה, לקחת את-דמי אחיך מידך.
יב כי תעבוד את-האדמה, לא-תוסף תת-כוחה לך; נע ונד, תהיה בארץ.
יג ויאמר קין, אל-יהוה: גדול עווני, מנשוא.
יד הן גירשת אותי היום, מעל פני האדמה, ומפניך, איסתר; והייתי נע ונד, בארץ, והיה כל-מוצאי, יהרגני.
טו ויאמר לו יהוה, לכן כל-הורג קין, שבעתיים, יוקם; וישם יהוה לקין אות, לבלתי הכות-אותו כל-מוצאו.
טז וייצא קין, מלפני יהוה; ויישב בארץ-נוד, קדמת-עדן.
יז ויידע קין את-אשתו, ותהר ותלד את-חנוך; ויהי, בונה עיר, ויקרא שם העיר, כשם בנו חנוך.
יח וייוולד לחנוך, את-עירד, ועירד, ילד את-מחויאל; ומחייאל, ילד את-מתושאל, ומתושאל, ילד את-למך.
יט וייקח-לו למך, שתי נשים: שם האחת עדה, ושם השנית צילה.
כ ותלד עדה, את-יבל: הוא היה--אבי, יושב אוהל ומקנה.
כא ושם אחיו, יובל: הוא היה--אבי, כל-תופש כינור ועוגב.
כב וצילה גם-היא, ילדה את-תובל קין--לוטש, כל-חורש נחושת וברזל; ואחות תובל-קין, נעמה.
כג ויאמר למך לנשיו, עדה וצילה שמען קולי--נשי למך, האזנה אמרתי: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי.
כד כי שבעתיים, יוקם-קין; ולמך, שבעים ושבעה.
כה ויידע אדם עוד, את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת: כי שת-לי אלוהים, זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין.
כו ולשת גם-הוא יולד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל, לקרוא בשם יהוה.
פרק ה
א זה ספר, תולדות אדם: ביום, ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים, עשה אותו.
ב זכר ונקבה, בראם; ויברך אותם, ויקרא את-שמם אדם, ביום, היבראם.
ג ויחי אדם, שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו, כצלמו; ויקרא את-שמו, שת.
ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמונה מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות.
ה ויהיו כל-ימי אדם, אשר-חי, תשע מאות שנה, ושלושים שנה; וימות.
ו ויחי-שת, חמש שנים ומאת שנה; ויולד, את-אנוש.
ז ויחי-שת, אחרי הולידו את-אנוש, שבע שנים, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
ח ויהיו, כל-ימי-שת, שתים עשרה שנה, ותשע מאות שנה; וימות.
ט ויחי אנוש, תשעים שנה; ויולד, את-קינן.
י ויחי אנוש, אחרי הולידו את-קינן, חמש עשרה שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
יא ויהיו, כל-ימי אנוש, חמש שנים, ותשע מאות שנה; וימות.
יב ויחי קינן, שבעים שנה; ויולד, את-מהללאל.
יג ויחי קינן, אחרי הולידו את-מהללאל, ארבעים שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
יד ויהיו, כל-ימי קינן, עשר שנים, ותשע מאות שנה; וימות.
טו ויחי מהללאל, חמש שנים ושישים שנה; ויולד, את-ירד.
טז ויחי מהללאל, אחרי הולידו את-ירד, שלושים שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
יז ויהיו, כל-ימי מהללאל, חמש ותשעים שנה, ושמונה מאות שנה; וימות.
יח ויחי-ירד, שתיים ושישים שנה ומאת שנה; ויולד, את-חנוך.
יט ויחי-ירד, אחרי הולידו את-חנוך, שמונה מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות.
כ ויהיו, כל-ימי-ירד, שתיים ושישים שנה, ותשע מאות שנה; וימות.
כא ויחי חנוך, חמש ושישים שנה; ויולד, את-מתושלח.
כב ויתהלך חנוך את-האלוהים, אחרי הולידו את-מתושלח, שלוש מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות.
כג ויהי, כל-ימי חנוך, חמש ושישים שנה, ושלוש מאות שנה.
כד ויתהלך חנוך, את-האלוהים; ואיננו, כי-לקח אותו אלוהים.
כה ויחי מתושלח, שבע ושמונים שנה ומאת שנה; ויולד, את-למך.
כו ויחי מתושלח, אחרי הולידו את-למך, שתיים ושמונים שנה, ושבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
כז ויהיו, כל-ימי מתושלח, תשע ושישים שנה, ותשע מאות שנה; וימות.
כח ויחי-למך, שתיים ושמונים שנה ומאת שנה; ויולד, בן.
כט ויקרא את-שמו נוח, לאמור: זה ינחמנו ממעשנו, ומעיצבון ידינו, מן-האדמה, אשר איררה יהוה.
ל ויחי-למך, אחרי הולידו את-נוח, חמש ותשעים שנה, וחמש מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
לא ויהי, כל-ימי-למך, שבע ושבעים שנה, ושבע מאות שנה; וימות.
לב ויהי-נוח, בן-חמש מאות שנה; ויולד נוח, את-שם את-חם ואת-יפת.
פרק ו
א ויהי כי-החל האדם, לרוב על-פני האדמה; ובנות, יולדו להם.
ב ויראו בני-האלוהים את-בנות האדם, כי טובות הנה; ויקחו להם נשים, מכול אשר בחרו.
ג ויאמר יהוה, לא-ידון רוחי באדם לעולם, בשגם, הוא בשר; והיו ימיו, מאה ועשרים שנה.
ד הנפילים היו בארץ, בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלוהים אל-בנות האדם, וילדו להם: המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם.
ה וירא יהוה, כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבות ליבו, רק רע כל-היום.
ו ויינחם יהוה, כי-עשה את-האדם בארץ; ויתעצב, אל-ליבו.
ז ויאמר יהוה, אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד-בהמה, עד-רמש ועד-עוף השמיים: כי ניחמתי, כי עשיתים.
ח ונוח, מצא חן בעיני יהוה.
ט אלה, תולדות נוח--נוח איש צדיק תמים היה, בדורותיו: את-האלוהים, התהלך-נוח.
י ויולד נוח, שלושה בנים--את-שם, את-חם ואת-יפת.
יא ותישחת הארץ, לפני האלוהים; ותימלא הארץ, חמס.
יב וירא אלוהים את-הארץ, והנה נשחתה: כי-השחית כל-בשר את-דרכו, על-הארץ.
יג ויאמר אלוהים לנוח, קץ כל-בשר בא לפניי--כי-מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את-הארץ.
יד עשה לך תיבת עצי-גופר, קינים תעשה את-התיבה; וכפרת אותה מבית ומחוץ, בכופר.
טו וזה, אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה, אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה.
טז צוהר תעשה לתיבה, ואל-אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התיבה, בצידה תשים; תחתיים שניים ושלישים, תעשהא.
יז ואני, הנני מביא את-המבול מים על-הארץ, לשחת כל-בשר אשר-בו רוח חיים, מתחת השמיים: כול אשר-בארץ, יגווע.
יח והקימותי את-בריתי, איתך; ובאת, אל-התיבה--אתה, ובניך ואשתך ונשי-בניך איתך.
יט ומכל-החי מכל-בשר שניים מכול, תביא אל-התיבה--להחיות איתך: זכר ונקבה, יהיו.
כ מהעוף למינהו, ומן-הבהמה למינה, מכול רמש האדמה, למינהו--שניים מכול יבואו אליך, להחיות.
כא ואתה קח-לך, מכל-מאכל אשר ייאכל, ואספת, אליך; והיה לך ולהם, לאוכלה.
כב ויעש, נוח: ככול אשר ציווה אותו, אלוהים--כן עשה.
פרק ז
א ויאמר יהוה לנוח, בוא-אתה וכל-ביתך אל-התיבה: כי-אותך ראיתי צדיק לפניי, בדור הזה.
ב מכול הבהמה הטהורה, תיקח-לך שבעה שבעה--איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהורה היא, שניים--איש ואשתו.
ג גם מעוף השמיים שבעה שבעה, זכר ונקבה, לחייות זרע, על-פני כל-הארץ.
ד כי לימים עוד שבעה, אנוכי ממטיר על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה; ומחיתי, את-כל-היקום אשר עשיתי, מעל, פני האדמה.
ה ויעש, נוח, ככול אשר-ציווהו, יהוה.
ו ונוח, בן-שש מאות שנה; והמבול היה, מים על-הארץ.
ז ויבוא נוח, ובניו ואשתו ונשי-בניו איתו--אל-התיבה: מפני, מי המבול.
ח מן-הבהמה, הטהורה, ומן-הבהמה, אשר איננה טהורה; ומן-העוף--וכול אשר-רומש, על-האדמה.
ט שניים שניים באו אל-נוח, אל-התיבה--זכר ונקבה: כאשר ציווה אלוהים, את-נוח.
י ויהי, לשבעת הימים; ומי המבול, היו על-הארץ.
יא בשנת שש-מאות שנה, לחיי-נוח, בחודש השני, בשבעה-עשר יום לחודש--ביום הזה, נבקעו כל-מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים, נפתחו.
יב ויהי הגשם, על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה.
יג בעצם היום הזה בא נוח, ושם-וחם ויפת בני-נוח; ואשת נוח, ושלושת נשי-בניו איתם--אל-התיבה.
יד המה וכל-החיה למינה, וכל-הבהמה למינה, וכל-הרמש הרומש על-הארץ, למינהו; וכל-העוף למינהו, כול ציפור כל-כנף.
טו ויבואו אל-נוח, אל-התיבה, שניים שניים מכל-הבשר, אשר-בו רוח חיים.
טז והבאים, זכר ונקבה מכל-בשר באו, כאשר ציווה אותו, אלוהים; ויסגור יהוה, בעדו.
יז ויהי המבול ארבעים יום, על-הארץ; וירבו המים, וישאו את-התיבה, ותרם, מעל הארץ.
יח ויגברו המים וירבו מאוד, על-הארץ; ותלך התיבה, על-פני המים.
יט והמים, גברו מאוד מאוד--על-הארץ; ויכוסו, כל-ההרים הגבוהים, אשר-תחת, כל-השמיים.
כ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים; ויכוסו, ההרים.
כא ויגווע כל-בשר הרומש על-הארץ, בעוף ובבהמה ובחיה, ובכל-השרץ, השורץ על-הארץ--וכול, האדם.
כב כול אשר נשמת-רוח חיים באפיו, מכול אשר בחרבה--מתו.
כג ויימח את-כל-היקום אשר על-פני האדמה, מאדם עד-בהמה עד-רמש ועד-עוף השמיים, ויימחו, מן-הארץ; ויישאר אך-נוח ואשר איתו, בתיבה.
כד ויגברו המים, על-הארץ, חמישים ומאת, יום.
פרק ח
א ויזכור אלוהים, את-נוח, ואת כל-החיה ואת-כל-הבהמה, אשר איתו בתיבה; ויעבר אלוהים רוח על-הארץ, וישוכו המים.
ב וייסכרו מעיינות תהום, וארובות השמיים; וייכלא הגשם, מן-השמיים.
ג וישובו המים מעל הארץ, הלוך ושוב; ויחסרו המים--מקצה, חמישים ומאת יום.
ד ותנח התיבה בחודש השביעי, בשבעה-עשר יום לחודש, על, הרי אררט.
ה והמים, היו הלוך וחסור, עד, החודש העשירי; בעשירי באחד לחודש, נראו ראשי ההרים.
ו ויהי, מקץ ארבעים יום; ויפתח נוח, את-חלון התיבה אשר עשה.
ז וישלח, את-העורב; וייצא יצוא ושוב, עד-יבושת המים מעל הארץ.
ח וישלח את-היונה, מאיתו--לראות הקלו המים, מעל פני האדמה.
ט ולא-מצאה היונה מנוח לכף-רגלה, ותשב אליו אל-התיבה--כי-מים, על-פני כל-הארץ; וישלח ידו וייקחהא, ויבא אותה אליו אל-התיבה.
י ויחל עוד, שבעת ימים אחרים; ויוסף שלח את-היונה, מן-התיבה.
יא ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה-זית טרף בפיה; ויידע נוח, כי-קלו המים מעל הארץ.
יב וייחל עוד, שבעת ימים אחרים; וישלח, את-היונה, ולא-יספה שוב-אליו, עוד.
יג ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון באחד לחודש, חרבו המים, מעל הארץ; ויסר נוח, את-מכסה התיבה, וירא, והנה חרבו פני האדמה.
יד ובחודש, השני, בשבעה ועשרים יום, לחודש--יבשה, הארץ.
טו וידבר אלוהים, אל-נוח לאמור.
טז צא, מן-התיבה--אתה, ואשתך ובניך ונשי-בניך איתך.
יז כל-החיה אשר-איתך מכל-בשר, בעוף ובבהמה ובכל-הרמש הרומש על-הארץ--היצא איתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על-הארץ.
יח וייצא-נוח; ובניו ואשתו ונשי-בניו, איתו.
יט כל-החיה, כל-הרמש וכל-העוף, כול, רומש על-הארץ--למשפחותיהם, יצאו מן-התיבה.
כ וייבן נוח מזבח, ליהוה; וייקח מכול הבהמה הטהורה, ומכול העוף הטהור, ויעל עולות, במזבח.
כא וירח יהוה, את-ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל-ליבו לא-אוסיף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא-אוסיף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי.
כב עוד, כל-ימי הארץ: זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה--לא ישבותו.
פרק ט
א ויברך אלוהים, את-נוח ואת-בניו; ויאמר להם פרו ורבו, ומלאו את-הארץ.
ב ומוראכם וחיתכם, יהיה, על כל-חית הארץ, ועל כל-עוף השמיים; בכול אשר תרמוש האדמה ובכל-דגי הים, בידכם ניתנו.
ג כל-רמש אשר הוא-חי, לכם יהיה לאוכלה: כירק עשב, נתתי לכם את-כול.
ד אך-בשר, בנפשו דמו לא תאכלו.
ה ואך את-דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל-חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את-נפש האדם.
ו שופך דם האדם, באדם דמו יישפך: כי בצלם אלוהים, עשה את-האדם.
ז ואתם, פרו ורבו; שרצו בארץ, ורבו-בה.
ח ויאמר אלוהים אל-נוח, ואל-בניו איתו לאמור.
ט ואני, הנני מקים את-בריתי איתכם, ואת-זרעכם, אחריכם.
י ואת כל-נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל-חית הארץ איתכם; מכול יוצאי התיבה, לכול חית הארץ.
יא והקימותי את-בריתי איתכם, ולא-ייכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול, לשחת הארץ.
יב ויאמר אלוהים, זאת אות-הברית אשר-אני נותן ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, אשר איתכם--לדורות, עולם.
יג את-קשתי, נתתי בענן; והייתה לאות ברית, ביני ובין הארץ.
יד והיה, בענני ענן על-הארץ, ונראתה הקשת, בענן.
טו וזכרתי את-בריתי, אשר ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, בכל-בשר; ולא-יהיה עוד המים למבול, לשחת כל-בשר.
טז והייתה הקשת, בענן; וראיתיה, לזכור ברית עולם, בין אלוהים, ובין כל-נפש חיה בכל-בשר אשר על-הארץ.
יז ויאמר אלוהים, אל-נוח: זאת אות-הברית, אשר הקימותי, ביני, ובין כל-בשר אשר על-הארץ.
יח ויהיו בני-נוח, היוצאים מן-התיבה--שם, וחם ויפת; וחם, הוא אבי כנען.
יט שלושה אלה, בני-נוח; ומאלה, נפצה כל-הארץ.
כ ויחל נוח, איש האדמה; וייטע, כרם.
כא ויישת מן-היין, וישכר; ויתגל, בתוך אוהלו.
כב וירא, חם אבי כנען, את, ערוות אביו; ויגד לשני-אחיו, בחוץ.
כג וייקח שם ויפת את-השמלה, וישימו על-שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם; ופניהם, אחורנית, וערוות אביהם, לא ראו.
כד וייקץ נוח, מיינו; ויידע, את אשר-עשה לו בנו הקטן.
כה ויאמר, ארור כנען: עבד עבדים, יהיה לאחיו.
כו ויאמר, ברוך יהוה אלוהי שם; ויהי כנען, עבד למו.
כז יפת אלוהים ליפת, וישכון באוהלי-שם; ויהי כנען, עבד למו.
כח ויחי-נוח, אחר המבול, שלוש מאות שנה, וחמישים שנה.
כט ויהיו, כל-ימי-נוח, תשע מאות שנה, וחמישים שנה; וימות.
פרק י
א ואלה תולדות בני-נוח, שם חם ויפת; וייוולדו להם בנים, אחר המבול.
ב בני יפת--גומר ומגוג, ומדיי ויוון ותובל; ומשך, ותירס.
ג ובני, גומר--אשכנז וריפת, ותוגרמה.
ד ובני יוון, אלישה ותרשיש, כיתים, ודודנים.
ה מאלה נפרדו איי הגויים, בארצותם, איש, ללשונו--למשפחותם, בגוייהם.
ו ובני, חם--כוש ומצריים, ופוט וכנען.
ז ובני כוש--סבא וחווילה, וסבתה ורעמה וסבתכא; ובני רעמה, שבא ודדן.
ח וכוש, ילד את-נמרוד; הוא החל, להיות גיבור בארץ.
ט הוא-היה גיבור-ציד, לפני יהוה; על-כן, ייאמר, כנמרוד גיבור ציד, לפני יהוה.
י ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה, בארץ, שנער.
יא מן-הארץ ההיא, יצא אשור; וייבן, את-נינווה, ואת-רחובות עיר, ואת-כלח.
יב ואת-רסן, בין נינווה ובין כלח--היא, העיר הגדולה.
יג ומצריים ילד את-לודים ואת-ענמים, ואת-להבים--ואת-נפתוחים.
יד ואת-פתרוסים ואת-כסלוחים, אשר יצאו משם פלשתים--ואת-כפתורים.
טו וכנען, ילד את-צידון בכורו--ואת-חת.
טז ואת-היבוסי, ואת-האמורי, ואת, הגרגשי.
יז ואת-החיווי ואת-הערקי, ואת-הסיני.
יח ואת-הארוודי ואת-הצמרי, ואת-החמתי; ואחר נפוצו, משפחות הכנעני.
יט ויהי גבול הכנעני, מצידון--בואכה גררה, עד-עזה: בואכה סדומה ועמורה, ואדמה וצבויים--עד-לשע.
כ אלה בני-חם, למשפחותם ללשונותם, בארצותם, בגוייהם.
כא ולשם יולד, גם-הוא: אבי, כל-בני-עבר--אחי, יפת הגדול.
כב בני שם, עילם ואשור, וארפכשד, ולוד וארם.
כג ובני, ארם--עוץ וחול, וגתר ומש.
כד וארפכשד, ילד את-שלח; ושלח, ילד את-עבר.
כה ולעבר יולד, שני בנים: שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו, יוקטן.
כו ויוקטן ילד, את-אלמודד ואת-שלף, ואת-חצרמוות, ואת-ירח.
כז ואת-הדורם ואת-אוזל, ואת-דקלה.
כח ואת-עובל ואת-אבימאל, ואת-שבא.
כט ואת-אופיר ואת-חווילה, ואת-יובב; כל-אלה, בני יוקטן.
ל ויהי מושבם, ממשא, בואכה ספרה, הר הקדם.
לא אלה בני-שם, למשפחותם ללשונותם, בארצותם, לגוייהם.
לב אלה משפחות בני-נוח לתולדותם, בגוייהם; ומאלה נפרדו הגויים, בארץ--אחר המבול.
פרק יא
א ויהי כל-הארץ, שפה אחת, ודברים, אחדים.
ב ויהי, בנוסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער, ויישבו שם.
ג ויאמרו איש אל-ריעהו, הבה נלבנה לבינים, ונשרפה, לשריפה; ותהי להם הלבינה, לאבן, והחמר, היה להם לחומר.
ד ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו בשמיים, ונעשה-לנו, שם: פן-נפוץ, על-פני כל-הארץ.
ה ויירד יהוה, לראות את-העיר ואת-המגדל, אשר בנו, בני האדם.
ו ויאמר יהוה, הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה, החילם לעשות; ועתה לא-ייבצר מהם, כול אשר יזמו לעשות.
ז הבה, נרדה, ונבלה שם, שפתם--אשר לא ישמעו, איש שפת ריעהו.
ח ויפץ יהוה אותם משם, על-פני כל-הארץ; ויחדלו, לבנות העיר.
ט על-כן קרא שמה, בבל, כי-שם בלל יהוה, שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם יהוה, על-פני כל-הארץ.
י אלה, תולדות שם--שם בן-מאת שנה, ויולד את-ארפכשד: שנתיים, אחר המבול.
יא ויחי-שם, אחרי הולידו את-ארפכשד, חמש מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות.
יב וארפכשד חי, חמש ושלושים שנה; ויולד, את-שלח.
יג ויחי ארפכשד, אחרי הולידו את-שלח, שלוש שנים, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
יד ושלח חי, שלושים שנה; ויולד, את-עבר.
טו ויחי-שלח, אחרי הולידו את-עבר, שלוש שנים, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
טז ויחי-עבר, ארבע ושלושים שנה; ויולד, את-פלג.
יז ויחי-עבר, אחרי הולידו את-פלג, שלושים שנה, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות.
יח ויחי-פלג, שלושים שנה; ויולד, את-רעו.
יט ויחי-פלג, אחרי הולידו את-רעו, תשע שנים, ומאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות.
כ ויחי רעו, שתיים ושלושים שנה; ויולד, את-שרוג.
כא ויחי רעו, אחרי הולידו את-שרוג, שבע שנים, ומאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות.
כב ויחי שרוג, שלושים שנה; ויולד, את-נחור.
כג ויחי שרוג, אחרי הולידו את-נחור--מאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות.
כד ויחי נחור, תשע ועשרים שנה; ויולד, את-תרח.
כה ויחי נחור, אחרי הולידו את-תרח, תשע-עשרה שנה, ומאת שנה; ויולד בנים, ובנות.
כו ויחי-תרח, שבעים שנה; ויולד, את-אברם, את-נחור, ואת-הרן.
כז ואלה, תולדות תרח--תרח הוליד את-אברם, את-נחור ואת-הרן; והרן, הוליד את-לוט.
כח וימת הרן, על-פני תרח אביו, בארץ מולדתו, באור כשדים.
כט וייקח אברם ונחור להם, נשים: שם אשת-אברם, שריי, ושם אשת-נחור מלכה, בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה.
ל ותהי שריי, עקרה: אין לה, ולד.
לא וייקח תרח את-אברם בנו, ואת-לוט בן-הרן בן-בנו, ואת שריי כלתו, אשת אברם בנו; וייצאו איתם מאור כשדים, ללכת ארצה כנען, ויבואו עד-חרן, ויישבו שם.
לב ויהיו ימי-תרח, חמש שנים ומאתיים שנה; וימת תרח, בחרן.
פרק יב
א ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ, אשר אראך.
ב ואעשך, לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך; והיה, ברכה.
ג ואברכה, מברכיך, ומקללך, אאור; ונברכו בך, כול משפחות האדמה.
ד וילך אברם, כאשר דיבר אליו יהוה, וילך איתו, לוט; ואברם, בן-חמש שנים ושבעים שנה, בצאתו, מחרן.
ה וייקח אברם את-שריי אשתו ואת-לוט בן-אחיו, ואת-כל-רכושם אשר רכשו, ואת-הנפש, אשר-עשו בחרן; וייצאו, ללכת ארצה כנען, ויבואו, ארצה כנען.
ו ויעבור אברם, בארץ, עד מקום שכם, עד אילון מורה; והכנעני, אז בארץ.
ז ויירא יהוה, אל-אברם, ויאמר, לזרעך אתן את-הארץ הזאת; וייבן שם מזבח, ליהוה הנראה אליו.
ח ויעתק משם ההרה, מקדם לבית-אל--ויט אוהלו; בית-אל מים, והעיי מקדם, וייבן-שם מזבח ליהוה, ויקרא בשם יהוה.
ט וייסע אברם, הלוך ונסוע הנגבה.
י ויהי רעב, בארץ; ויירד אברם מצריימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ.
יא ויהי, כאשר הקריב לבוא מצריימה; ויאמר, אל-שריי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אישה יפת-מראה את.
יב והיה, כי-יראו אותך המצרים, ואמרו, אשתו זאת; והרגו אותי, ואותך יחייו.
יג אמרי-נא, אחותי את--למען ייטב-לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך.
יד ויהי, כבוא אברם מצריימה; ויראו המצרים את-האישה, כי-יפה היא מאוד.
טו ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל-פרעה; ותוקח האישה, בית פרעה.
טז ולאברם היטיב, בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר, וחמורים, ועבדים ושפחות, ואתונות וגמלים.
יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדולים, ואת-ביתו, על-דבר שריי, אשת אברם.
יח ויקרא פרעה, לאברם, ויאמר, מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי, כי אשתך היא.
יט למה אמרת אחותי היא, ואקח אותה לי לאישה; ועתה, הנה אשתך קח ולך.
כ ויצו עליו פרעה, אנשים; וישלחו אותו ואת-אשתו, ואת-כל-אשר-לו.
פרק יג
א ויעל אברם ממצריים הוא ואשתו וכל-אשר-לו, ולוט עימו--הנגבה.
ב ואברם, כבד מאוד, במקנה, בכסף ובזהב.
ג וילך, למסעיו, מנגב, ועד-בית-אל--עד-המקום, אשר-היה שם אוהלו בתחילה, בין בית-אל, ובין העיי.
ד אל-מקום, המזבח, אשר-עשה שם, בראשונה; ויקרא שם אברם, בשם יהוה.
ה וגם-ללוט--ההולך, את-אברם: היה צאן-ובקר, ואוהלים.
ו ולא-נשא אותם הארץ, לשבת יחדיו: כי-היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדיו.
ז ויהי-ריב, בין רועי מקנה-אברם, ובין, רועי מקנה-לוט; והכנעני, והפריזי, אז, יושב בארץ.
ח ויאמר אברם אל-לוט, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועיי, ובין רועיך: כי-אנשים אחים, אנחנו.
ט הלוא כל-הארץ לפניך, היפרד נא מעליי: אם-השמאל ואימינה, ואם-הימין ואשמאילה.
י ויישא-לוט את-עיניו, וירא את-כל-כיכר הירדן, כי כולה, משקה--לפני שחת יהוה, את-סדום ואת-עמורה, כגן-יהוה כארץ מצריים, בואכה צוער.
יא ויבחר-לו לוט, את כל-כיכר הירדן, וייסע לוט, מקדם; וייפרדו, איש מעל אחיו.
יב אברם, ישב בארץ-כנען; ולוט, ישב בערי הכיכר, ויאהל, עד-סדום.
יג ואנשי סדום, רעים וחטאים, ליהוה, מאוד.
יד ויהוה אמר אל-אברם, אחרי היפרד-לוט מעימו, שא נא עיניך וראה, מן-המקום אשר-אתה שם--צפונה ונגבה, וקדמה וימה.
טו כי את-כל-הארץ אשר-אתה רואה, לך אתננה, ולזרעך, עד-עולם.
טז ושמתי את-זרעך, כעפר הארץ: אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר הארץ--גם-זרעך, יימנה.
יז קום התהלך בארץ, לאורכה ולרוחבה: כי לך, אתננה.
יח ויאהל אברם, ויבוא ויישב באילוני ממרא--אשר בחברון; וייבן-שם מזבח, ליהוה.
פרק יד
א ויהי, בימי אמרפל מלך-שנער, אריוך, מלך אלסר; כדורלעומר מלך עילם, ותדעל מלך גויים.
ב עשו מלחמה, את-ברע מלך סדום, ואת-ברשע, מלך עמורה; שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צבויים, ומלך בלע, היא-צוער.
ג כל-אלה, חברו, אל-עמק, השידים: הוא, ים המלח.
ד שתים עשרה שנה, עבדו את-כדורלעומר; ושלוש-עשרה שנה, מרדו.
ה ובארבע עשרה שנה בא כדורלעומר, והמלכים אשר איתו, ויכו את-רפאים בעשתרות קרניים, ואת-הזוזים בהם; ואת, האימים, בשווה, קריתיים.
ו ואת-החורי, בהררם שעיר, עד איל פארן, אשר על-המדבר.
ז וישובו ויבואו אל-עין משפט, היא קדש, ויכו, את-כל-שדה העמלקי--וגם, את-האמורי, היושב, בחצצון תמר.
ח וייצא מלך-סדום ומלך עמורה, ומלך אדמה ומלך צבויים, ומלך בלע, היא-צוער; ויערכו איתם מלחמה, בעמק השידים.
ט את כדורלעומר מלך עילם, ותדעל מלך גויים, ואמרפל מלך שנער, ואריוך מלך אלסר--ארבעה מלכים, את-החמישה.
י ועמק השידים, בארות בארות חמר, וינוסו מלך-סדום ועמורה, וייפלו-שמה; והנשארים, הרה נסו.
יא ויקחו את-כל-רכוש סדום ועמורה, ואת-כל-אוכלם--וילכו.
יב ויקחו את-לוט ואת-רכושו בן-אחי אברם, וילכו; והוא יושב, בסדום.
יג ויבוא, הפליט, ויגד, לאברם העברי; והוא שוכן באילוני ממרא האמורי, אחי אשכול ואחי ענר, והם, בעלי ברית-אברם.
יד וישמע אברם, כי נשבה אחיו; וירק את-חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף, עד-דן.
טו וייחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל, לדמשק.
טז וישב, את כל-הרכוש; וגם את-לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את-הנשים ואת-העם.
יז וייצא מלך-סדום, לקראתו, אחרי שובו מהכות את-כדורלעומר, ואת-המלכים אשר איתו--אל-עמק שווה, הוא עמק המלך.
יח ומלכי-צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין; והוא כוהן, לאל עליון.
יט ויברכהו, ויאמר: ברוך אברם לאל עליון, קונה שמיים וארץ.
כ וברוך אל עליון, אשר-מיגן צריך בידך; וייתן-לו מעשר, מכול.
כא ויאמר מלך-סדום, אל-אברם: תן-לי הנפש, והרכוש קח-לך.
כב ויאמר אברם, אל-מלך סדום: הרימותי ידי אל-יהוה אל עליון, קונה שמיים וארץ.
כג אם-מחוט ועד שרוך-נעל, ואם-אקח מכל-אשר-לך; ולא תאמר, אני העשרתי את-אברם.
כד בלעדיי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים, אשר הלכו איתי: ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם.
פרק טו
א אחר הדברים האלה, היה דבר-יהוה אל-אברם, במחזה, לאמור: אל-תירא אברם, אנוכי מגן לך--שכרך, הרבה מאוד.
ב ויאמר אברם, אדוניי יהוה מה-תיתן-לי, ואנוכי, הולך ערירי; ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר.
ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתת זרע; והנה בן-ביתי, יורש אותי.
ד והנה דבר-יהוה אליו לאמור, לא יירשך זה: כי-אם אשר ייצא ממעיך, הוא יירשך.
ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמיימה וספור הכוכבים--אם-תוכל, לספור אותם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך.
ו והאמין, ביהוה; ויחשבהא לו, צדקה.
ז ויאמר, אליו: אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים--לתת לך את-הארץ הזאת, לרשתה.
ח ויאמר: אדוניי יהוה, במה אדע כי אירשנה.
ט ויאמר אליו, קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת, ואיל משולש; ותור, וגוזל.
י וייקח-לו את-כל-אלה, ויבתר אותם בתווך, וייתן איש-בתרו, לקראת ריעהו; ואת-הציפור, לא בתר.
יא ויירד העיט, על-הפגרים; וישב אותם, אברם.
יב ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על-אברם; והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו.
יג ויאמר לאברם, ידוע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם--ארבע מאות, שנה.
יד וגם את-הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי; ואחרי-כן ייצאו, ברכוש גדול.
טו ואתה תבוא אל-אבותיך, בשלום: תיקבר, בשיבה טובה.
טז ודור רביעי, ישובו הנה: כי לא-שלם עוון האמורי, עד-הנה.
יז ויהי השמש באה, ועלטה היה; והנה תנור עשן, ולפיד אש, אשר עבר, בין הגזרים האלה.
יח ביום ההוא, כרת יהוה את-אברם--ברית לאמור: לזרעך, נתתי את-הארץ הזאת, מנהר מצריים, עד-הנהר הגדול נהר-פרת.
יט את-הקיני, ואת-הקניזי, ואת, הקדמוני.
כ ואת-החיתי ואת-הפריזי, ואת-הרפאים.
כא ואת-האמורי, ואת-הכנעני, ואת-הגרגשי, ואת-היבוסי.
פרק טז
א ושריי אשת אברם, לא ילדה לו; ולה שפחה מצרית, ושמה הגר.
ב ותאמר שריי אל-אברם, הנה-נא עצרני יהוה מלדת--בוא-נא אל-שפחתי, אוליי איבנה ממנה; וישמע אברם, לקול שריי.
ג ותיקח שריי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה, מקץ עשר שנים, לשבת אברם בארץ כנען; ותיתן אותה לאברם אישה, לו לאישה.
ד ויבוא אל-הגר, ותהר; ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה.
ה ותאמר שריי אל-אברם, חמסי עליך--אנוכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה; ישפוט יהוה, ביני וביניך.
ו ויאמר אברם אל-שריי, הנה שפחתך בידך--עשי-לה, הטוב בעינייך; ותענהא שריי, ותברח מפניה.
ז וימצאה מלאך יהוה, על-עין המים--במדבר: על-העין, בדרך שור.
ח ויאמר, הגר שפחת שריי אי-מזה באת--ואנה תלכי; ותאמר--מפני שריי גברתי, אנוכי בורחת.
ט ויאמר לה מלאך יהוה, שובי אל-גברתך, והתעני, תחת ידיה.
י ויאמר לה מלאך יהוה, הרבה ארבה את-זרעך, ולא ייספר, מרוב.
יא ויאמר לה מלאך יהוה, הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי-שמע יהוה אל-עונייך.
יב והוא יהיה, פרא אדם--ידו בכול, ויד כול בו; ועל-פני כל-אחיו, ישכון.
יג ותקרא שם-יהוה הדובר אליה, אתה אל רואי: כי אמרה, הגם הלום ראיתי--אחרי רואי.
יד על-כן קרא לבאר, באר לחי רואי--הנה בין-קדש, ובין ברד.
טו ותלד הגר לאברם, בן; ויקרא אברם שם-בנו אשר-ילדה הגר, ישמעאל.
טז ואברם, בן-שמונים שנה ושש שנים, בלדת-הגר את-ישמעאל, לאברם.
פרק יז
א ויהי אברם, בן-תשעים שנה ותשע שנים; ויירא יהוה אל-אברם, ויאמר אליו אני-אל שדיי--התהלך לפניי, והיה תמים.
ב ואתנה בריתי, ביני ובינך; וארבה אותך, במאוד מאוד.
ג וייפול אברם, על-פניו; וידבר איתו אלוהים, לאמור.
ד אני, הנה בריתי איתך; והיית, לאב המון גויים.
ה ולא-ייקרא עוד את-שמך, אברם; והיה שמך אברהם, כי אב-המון גויים נתתיך.
ו והפריתי אותך במאוד מאוד, ונתתיך לגויים; ומלכים, ממך ייצאו.
ז והקימותי את-בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדורותם--לברית עולם: להיות לך לאלוהים, ולזרעך אחריך.
ח ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל-ארץ כנען, לאחוזת, עולם; והייתי להם, לאלוהים.
ט ויאמר אלוהים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמור--אתה וזרעך אחריך, לדורותם.
י זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך, אחריך: הימול לכם, כל-זכר.
יא ונמלתם, את בשר עורלתכם; והיה לאות ברית, ביני וביניכם.
יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא.
יג הימול יימול יליד ביתך, ומקנת כספך; והייתה בריתי בבשרכם, לברית עולם.
יד וערל זכר, אשר לא-יימול את-בשר עורלתו--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה: את-בריתי, הפר.
טו ויאמר אלוהים, אל-אברהם, שריי אשתך, לא-תקרא את-שמה שריי: כי שרה, שמה.
טז ובירכתי אותה, וגם נתתי ממנה לך בן; ובירכתיה והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו.
יז וייפול אברהם על-פניו, ויצחק; ויאמר בליבו, הלבן מאה-שנה ייוולד, ואם-שרה, הבת-תשעים שנה תלד.
יח ויאמר אברהם, אל-האלוהים: לו ישמעאל, יחיה לפניך.
יט ויאמר אלוהים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את-שמו, יצחק; והקימותי את-בריתי איתו לברית עולם, לזרעו אחריו.
כ ולישמעאל, שמעתיך--הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו, במאוד מאוד: שנים-עשר נשיאים יוליד, ונתתיו לגוי גדול.
כא ואת-בריתי, אקים את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה, בשנה האחרת.
כב ויכל, לדבר איתו; ויעל אלוהים, מעל אברהם.
כג וייקח אברהם את-ישמעאל בנו, ואת כל-ילידי ביתו ואת כל-מקנת כספו--כל-זכר, באנשי בית אברהם; וימל את-בשר עורלתם, בעצם היום הזה, כאשר דיבר איתו, אלוהים.
כד ואברהם--בן-תשעים ותשע, שנה: בהימולו, בשר עורלתו.
כה וישמעאל בנו, בן-שלוש עשרה שנה: בהימולו--את, בשר עורלתו.
כו בעצם היום הזה, נימול אברהם, וישמעאל, בנו.
כז וכל-אנשי ביתו יליד בית, ומקנת-כסף מאת בן-נכר--נימולו, איתו.
פרק יח
א ויירא אליו יהוה, באילוני ממרא; והוא יושב פתח-האוהל, כחום היום.
ב ויישא עיניו, וירא, והנה שלושה אנשים, ניצבים עליו; וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו, ארצה.
ג ויאמר: אדוניי, אם-נא מצאתי חן בעיניך--אל-נא תעבור, מעל עבדך.
ד יוקח-נא מעט-מים, ורחצו רגליכם; והישענו, תחת העץ.
ה ואקחה פת-לחם וסעדו ליבכם, אחר תעבורו--כי-על-כן עברתם, על-עבדכם; ויאמרו, כן תעשה כאשר דיברת.
ו וימהר אברהם האוהלה, אל-שרה; ויאמר, מהרי שלוש סאים קמח סולת--לושי, ועשי עוגות.
ז ואל-הבקר, רץ אברהם; וייקח בן-בקר רך וטוב, וייתן אל-הנער, וימהר, לעשות אותו.
ח וייקח חמאה וחלב, ובן-הבקר אשר עשה, וייתן, לפניהם; והוא-עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו.
ט ויאמרו אליו, איה שרה אשתך; ויאמר, הנה באוהל.
י ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן, לשרה אשתך; ושרה שומעת פתח האוהל, והוא אחריו.
יא ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות לשרה, אורח כנשים.
יב ותצחק שרה, בקרבה לאמור: אחרי בלותי הייתה-לי עדנה, ואדוני זקן.
יג ויאמר יהוה, אל-אברהם: למה זה צחקה שרה לאמור, האף אומנם אלד--ואני זקנתי.
יד הייפלא מיהוה, דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה--ולשרה בן.
טו ותכחש שרה לאמור לא צחקתי, כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת.
טז ויקומו משם האנשים, וישקיפו על-פני סדום; ואברהם--הולך עימם, לשלחם.
יז ויהוה, אמר: המכסה אני מאברהם, אשר אני עושה.
יח ואברהם--היה יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכו-בו--כול, גויי הארץ.
יט כי ידעתיו, למען אשר יצווה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא יהוה על-אברהם, את אשר-דיבר, עליו.
כ ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי-רבה; וחטאתם--כי כבדה, מאוד.
כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה; ואם-לא, אדעה.
כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדומה; ואברהם--עודנו עומד, לפני יהוה.
כג וייגש אברהם, ויאמר: האף תספה, צדיק עם-רשע.
כד אוליי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה.
כה חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך--השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט.
כו ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר--ונשאתי לכל-המקום, בעבורם.
כז ויען אברהם, ויאמר: הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי, ואנוכי עפר ואפר.
כח אוליי יחסרון חמישים הצדיקים, חמישה--התשחית בחמישה, את-כל-העיר; ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמישה.
כט ויוסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אוליי יימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים.
ל ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה--אוליי יימצאון שם, שלושים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלושים.
לא ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי--אוליי יימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים.
לב ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה אך-הפעם--אוליי יימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה.
לג וילך יהוה--כאשר כילה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקומו.
פרק יט
א ויבואו שני המלאכים סדומה, בערב, ולוט, יושב בשער-סדום; וירא-לוט ויקם לקראתם, וישתחו אפיים ארצה.
ב ויאמר הנה נא-אדוניי, סורו נא אל-בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, והשכמתם, והלכתם לדרככם; ויאמרו לא, כי ברחוב נלין.
ג ויפצר-בם מאוד--ויסורו אליו, ויבואו אל-ביתו; ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו.
ד טרם, ישכבו, ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על-הבית, מנער ועד-זקן: כל-העם, מקצה.
ה ויקראו אל-לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר-באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אותם.
ו וייצא אליהם לוט, הפתחה; והדלת, סגר אחריו.
ז ויאמר: אל-נא אחיי, תרעו.
ח הנה-נא לי שתי בנות, אשר לא-ידעו איש--אוציאה-נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל-תעשו דבר, כי-על-כן באו, בצל קורתי.
ט ויאמרו גש-הלאה, ויאמרו האחד בא-לגור וישפוט שפוט--עתה, נרע לך מהם; ויפצרו באיש בלוט מאוד, וייגשו לשבור הדלת.
י וישלחו האנשים את-ידם, ויביאו את-לוט אליהם הביתה; ואת-הדלת, סגרו.
יא ואת-האנשים אשר-פתח הבית, הכו בסנוורים, מקטון, ועד-גדול; וילאו, למצוא הפתח.
יב ויאמרו האנשים אל-לוט, עוד מי-לך פה--חתן ובניך ובנותיך, וכול אשר-לך בעיר: הוצא, מן-המקום.
יג כי-משחיתים אנחנו, את-המקום הזה: כי-גדלה צעקתם את-פני יהוה, וישלחנו יהוה לשחתה.
יד וייצא לוט וידבר אל-חתניו לוקחי בנותיו, ויאמר קומו צאו מן-המקום הזה, כי-משחית יהוה, את-העיר; ויהי כמצחק, בעיני חתניו.
טו וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמור: קום קח את-אשתך ואת-שתי בנותיך, הנמצאות--פן-תיספה, בעוון העיר.
טז ויתמהמה--ויחזיקו האנשים בידו וביד-אשתו וביד שתי בנותיו, בחמלת יהוה עליו; ויוציאוהו ויניחוהו, מחוץ לעיר.
יז ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר הימלט על-נפשך--אל-תביט אחריך, ואל-תעמוד בכל-הכיכר: ההרה הימלט, פן-תיספה.
יח ויאמר לוט, אליהם: אל-נא, אדוניי.
יט הנה-נא מצא עבדך חן, בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עימדי, להחיות את-נפשי; ואנוכי, לא אוכל להימלט ההרה--פן-תדבקני הרעה, ומתי.
כ הנה-נא העיר הזאת קרובה, לנוס שמה--והיא מצער; אימלטה נא שמה, הלוא מצער היא--ותחי נפשי.
כא ויאמר אליו--הנה נשאתי פניך, גם לדבר הזה: לבלתי הופכי את-העיר, אשר דיברת.
כב מהר, הימלט שמה, כי לא אוכל לעשות דבר, עד-בואך שמה; על-כן קרא שם-העיר, צוער.
כג השמש, יצא על-הארץ; ולוט, בא צוערה.
כד ויהוה, המטיר על-סדום ועל-עמורה--גופרית ואש: מאת יהוה, מן-השמיים.
כה ויהפוך את-הערים האל, ואת כל-הכיכר, ואת כל-יושבי הערים, וצמח האדמה.
כו ותבט אשתו, מאחריו; ותהי, נציב מלח.
כז וישכם אברהם, בבוקר: אל-המקום--אשר-עמד שם, את-פני יהוה.
כח וישקף, על-פני סדום ועמורה, ועל-כל-פני, ארץ הכיכר; וירא, והנה עלה קיטור הארץ, כקיטור, הכבשן.
כט ויהי, בשחת אלוהים את-ערי הכיכר, ויזכור אלוהים, את-אברהם; וישלח את-לוט, מתוך ההפיכה, בהפוך את-הערים, אשר-ישב בהן לוט.
ל ויעל לוט מצוער ויישב בהר, ושתי בנותיו עימו, כי ירא, לשבת בצוער; ויישב, במערה--הוא, ושתי בנותיו.
לא ותאמר הבכירה אל-הצעירה, אבינו זקן; ואיש אין בארץ לבוא עלינו, כדרך כל-הארץ.
לב לכה נשקה את-אבינו יין, ונשכבה עימו; ונחייה מאבינו, זרע.
לג ותשקינה את-אביהן יין, בלילה הוא; ותבוא הבכירה ותשכב את-אביה, ולא-ידע בשכבה ובקומה.
לד ויהי, ממוחרת, ותאמר הבכירה אל-הצעירה, הן-שכבתי אמש את-אבי; נשקנו יין גם-הלילה, ובואי שכבי עימו, ונחייה מאבינו, זרע.
לה ותשקינה גם בלילה ההוא, את-אביהן--יין; ותקם הצעירה ותשכב עימו, ולא-ידע בשכבה ובקומה.
לו ותהרינה שתי בנות-לוט, מאביהן.
לז ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב: הוא אבי-מואב, עד-היום.
לח והצעירה גם-היא ילדה בן, ותקרא שמו בן-עמי: הוא אבי בני-עמון, עד-היום.
פרק כ
א וייסע משם אברהם ארצה הנגב, ויישב בין-קדש ובין שור; ויגר, בגרר.
ב ויאמר אברהם אל-שרה אשתו, אחותי היא; וישלח, אבימלך מלך גרר, וייקח, את-שרה.
ג ויבוא אלוהים אל-אבימלך, בחלום הלילה; ויאמר לו, הנך מת על-האישה אשר-לקחת, והיא, בעולת בעל.
ד ואבימלך, לא קרב אליה; ויאמר--אדוניי, הגוי גם-צדיק תהרוג.
ה הלוא הוא אמר-לי אחותי היא, והיא-גם-היא אמרה אחי הוא; בתום-לבבי ובנקיון כפיי, עשיתי זאת.
ו ויאמר אליו האלוהים בחלום, גם אנוכי ידעתי כי בתום-לבבך עשית זאת, ואחשוך גם-אנוכי אותך, מחטוא-לי; על-כן לא-נתתיך, לנגוע אליה.
ז ועתה, השב אשת-האיש כי-נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה; ואם-אינך משיב--דע כי-מות תמות, אתה וכל-אשר-לך.
ח וישכם אבימלך בבוקר, ויקרא לכל-עבדיו, וידבר את-כל-הדברים האלה, באוזניהם; וייראו האנשים, מאוד.
ט ויקרא אבימלך לאברהם, ויאמר לו מה-עשית לנו ומה-חטאתי לך, כי-הבאת עליי ועל-ממלכתי, חטאה גדולה: מעשים אשר לא-ייעשו, עשית עימדי.
י ויאמר אבימלך, אל-אברהם: מה ראית, כי עשית את-הדבר הזה.
יא ויאמר, אברהם, כי אמרתי רק אין-יראת אלוהים, במקום הזה; והרגוני, על-דבר אשתי.
יב וגם-אומנה, אחותי בת-אבי היא--אך, לא בת-אימי; ותהי-לי, לאישה.
יג ויהי כאשר התעו אותי, אלוהים מבית אבי, ואומר לה, זה חסדך אשר תעשי עימדי: אל כל-המקום אשר נבוא שמה, אמרי-לי אחי הוא.
יד וייקח אבימלך צאן ובקר, ועבדים ושפחות, וייתן, לאברהם; וישב לו, את שרה אשתו.
טו ויאמר אבימלך, הנה ארצי לפניך: בטוב בעיניך, שב.
טז ולשרה אמר, הנה נתתי אלף כסף לאחיך--הנה הוא-לך כסות עיניים, לכול אשר איתך; ואת כול, ונוכחת.
יז ויתפלל אברהם, אל-האלוהים; וירפא אלוהים את-אבימלך ואת-אשתו, ואמהותיו--ויילדו.
יח כי-עצור עצר יהוה, בעד כל-רחם לבית אבימלך, על-דבר שרה, אשת אברהם.
פרק כא
א ויהוה פקד את-שרה, כאשר אמר; ויעש יהוה לשרה, כאשר דיבר.
ב ותהר ותלד שרה לאברהם בן, לזקוניו, למועד, אשר-דיבר אותו אלוהים.
ג ויקרא אברהם את-שם-בנו הנולד-לו, אשר-ילדה-לו שרה--יצחק.
ד וימל אברהם את-יצחק בנו, בן-שמונת ימים, כאשר ציווה אותו, אלוהים.
ה ואברהם, בן-מאת שנה, בהיוולד לו, את יצחק בנו.
ו ותאמר שרה--צחוק, עשה לי אלוהים: כל-השומע, יצחק-לי.
ז ותאמר, מי מילל לאברהם, היניקה בנים, שרה: כי-ילדתי בן, לזקוניו.
ח ויגדל הילד, וייגמל; ויעש אברהם משתה גדול, ביום היגמל את-יצחק.
ט ותרא שרה את-בן-הגר המצרית, אשר-ילדה לאברהם--מצחק.
י ותאמר, לאברהם, גרש האמה הזאת, ואת-בנה: כי לא יירש בן-האמה הזאת, עם-בני עם-יצחק.
יא ויירע הדבר מאוד, בעיני אברהם, על, אודות בנו.
יב ויאמר אלוהים אל-אברהם, אל-יירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כול אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה: כי ביצחק, ייקרא לך זרע.
יג וגם את-בן-האמה, לגוי אשימנו: כי זרעך, הוא.
יד וישכם אברהם בבוקר וייקח-לחם וחמת מים וייתן אל-הגר שם על-שכמה, ואת-הילד--וישלחהא; ותלך ותתע, במדבר באר שבע.
טו ויכלו המים, מן-החמת; ותשלך את-הילד, תחת אחד השיחים.
טז ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת, כי אמרה, אל-אראה במות הילד; ותשב מנגד, ותישא את-קולה ותבך.
יז וישמע אלוהים, את-קול הנער, ויקרא מלאך אלוהים אל-הגר מן-השמיים, ויאמר לה מה-לך הגר; אל-תיראי, כי-שמע אלוהים אל-קול הנער באשר הוא-שם.
יח קומי שאי את-הנער, והחזיקי את-ידך בו: כי-לגוי גדול, אשימנו.
יט ויפקח אלוהים את-עיניה, ותרא באר מים; ותלך ותמלא את-החמת, מים, ותשק, את-הנער.
כ ויהי אלוהים את-הנער, ויגדל; ויישב, במדבר, ויהי, רובה קשת.
כא ויישב, במדבר פארן; ותיקח-לו אימו אישה, מארץ מצריים.
כב ויהי, בעת ההיא, ויאמר אבימלך ופיכול שר-צבאו, אל-אברהם לאמור: אלוהים עימך, בכול אשר-אתה עושה.
כג ועתה, הישבעה לי באלוהים הנה, אם-תשקור לי, ולניני ולנכדי; כחסד אשר-עשיתי עימך, תעשה עימדי, ועם-הארץ, אשר-גרת בה.
כד ויאמר, אברהם, אנוכי, אישבע.
כה והוכיח אברהם, את-אבימלך, על-אודות באר המים, אשר גזלו עבדי אבימלך.
כו ויאמר אבימלך--לא ידעתי, מי עשה את-הדבר הזה; וגם-אתה לא-הגדת לי, וגם אנוכי לא שמעתי--בלתי היום.
כז וייקח אברהם צאן ובקר, וייתן לאבימלך; ויכרתו שניהם, ברית.
כח ויצב אברהם, את-שבע כבשות הצאן--לבדהן.
כט ויאמר אבימלך, אל-אברהם: מה הנה, שבע כבשות האלה, אשר הצבת, לבדנה.
ל ויאמר--כי את-שבע כבשות, תיקח מידי: בעבור תהיה-לי לעדה, כי חפרתי את-הבאר הזאת.
לא על-כן, קרא למקום ההוא--באר שבע: כי שם נשבעו, שניהם.
לב ויכרתו ברית, בבאר שבע; ויקם אבימלך, ופיכול שר-צבאו, וישובו, אל-ארץ פלשתים.
לג וייטע אשל, בבאר שבע; ויקרא-שם--בשם יהוה, אל עולם.
לד ויגר אברהם בארץ פלשתים, ימים רבים.
פרק כב
א ויהי, אחר הדברים האלה, והאלוהים, ניסה את-אברהם; ויאמר אליו, אברהם ויאמר הנני.
ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך, אל-ארץ המורייה; והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך.
ג וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את-חמורו, וייקח את-שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו; ויבקע, עצי עולה, ויקם וילך, אל-המקום אשר-אמר-לו האלוהים.
ד ביום השלישי, ויישא אברהם את-עיניו וירא את-המקום--מרחוק.
ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם.
ו וייקח אברהם את-עצי העולה, וישם על-יצחק בנו, וייקח בידו, את-האש ואת-המאכלת; וילכו שניהם, יחדיו.
ז ויאמר יצחק אל-אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר, הנני בני; ויאמר, הנה האש והעצים, ואיה השה, לעולה.
ח ויאמר, אברהם, אלוהים יראה-לו השה לעולה, בני; וילכו שניהם, יחדיו.
ט ויבואו, אל-המקום אשר אמר-לו האלוהים, וייבן שם אברהם את-המזבח, ויערוך את-העצים; ויעקוד, את-יצחק בנו, וישם אותו על-המזבח, ממעל לעצים.
י וישלח אברהם את-ידו, וייקח את-המאכלת, לשחוט, את-בנו.
יא ויקרא אליו מלאך יהוה, מן-השמיים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר, הנני.
יב ויאמר, אל-תשלח ידך אל-הנער, ואל-תעש לו, מאומה: כי עתה ידעתי, כי-ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את-בנך את-יחידך, ממני.
יג ויישא אברהם את-עיניו, וירא והנה-איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם וייקח את-האיל, ויעלהו לעולה תחת בנו.
יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, יהוה יראה, אשר ייאמר היום, בהר יהוה ייראה.
טו ויקרא מלאך יהוה, אל-אברהם, שנית, מן-השמיים.
טז ויאמר, בי נשבעתי נאום-יהוה: כי, יען אשר עשית את-הדבר הזה, ולא חשכת, את-בנך את-יחידך.
יז כי-ברך אברכך, והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמיים, וכחול, אשר על-שפת הים; ויירש זרעך, את שער אויביו.
יח והתברכו בזרעך, כול גויי הארץ, עקב, אשר שמעת בקולי.
יט וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע.
כ ויהי, אחרי הדברים האלה, ויוגד לאברהם, לאמור: הנה ילדה מלכה גם-היא, בנים--לנחור אחיך.
כא את-עוץ בכורו, ואת-בוז אחיו, ואת-קמואל, אבי ארם.
כב ואת-כשד ואת-חזו, ואת-פלדש ואת-ידלף, ואת, בתואל.
כג ובתואל, ילד את-רבקה; שמונה אלה ילדה מלכה, לנחור אחי אברהם.
כד ופילגשו, ושמה ראומה; ותלד גם-היא את-טבח ואת-גחם, ואת-תחש ואת-מעכה.
פרק כג
א ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים--שני, חיי שרה.
ב ותמת שרה, בקרית ארבע היא חברון--בארץ כנען; ויבוא, אברהם, לספוד לשרה, ולבכותה.
ג ויקם, אברהם, מעל, פני מתו; וידבר אל-בני-חת, לאמור.
ד גר-ותושב אנוכי, עימכם; תנו לי אחוזת-קבר עימכם, ואקברה מתי מלפניי.
ה ויענו בני-חת את-אברהם, לאמור לו.
ו שמענו אדוני, נשיא אלוהים אתה בתוכנו--במבחר קברינו, קבור את-מתך; איש ממנו, את-קברו לא-יכלה ממך מקבור מתך.
ז ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ, לבני-חת.
ח וידבר איתם, לאמור: אם-יש את-נפשכם, לקבור את-מתי מלפניי--שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צוחר.
ט וייתן-לי, את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר, בקצה שדהו: בכסף מלא ייתננה לי, בתוככם--לאחוזת-קבר.
י ועפרון יושב, בתוך בני-חת; ויען עפרון החיתי את-אברהם באוזני בני-חת, לכול באי שער-עירו לאמור.
יא לא-אדוני שמעני--השדה נתתי לך, והמערה אשר-בו לך נתתיה; לעיני בני-עמי נתתיה לך, קבור מתך.
יב וישתחו, אברהם, לפני, עם הארץ.
יג וידבר אל-עפרון באוזני עם-הארץ, לאמור, אך אם-אתה לו, שמעני: נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה את-מתי, שמה.
יד ויען עפרון את-אברהם, לאמור לו.
טו אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל-כסף ביני ובינך מה-היא; ואת-מתך, קבור.
טז וישמע אברהם, אל-עפרון, וישקול אברהם לעפרון, את-הכסף אשר דיבר באוזני בני-חת--ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר.
יז ויקם שדה עפרון, אשר במכפלה, אשר, לפני ממרא: השדה, והמערה אשר-בו, וכל-העץ אשר בשדה, אשר בכל-גבולו סביב.
יח לאברהם למקנה, לעיני בני-חת, בכול, באי שער-עירו.
יט ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא--היא חברון: בארץ, כנען.
כ ויקם השדה והמערה אשר-בו, לאברהם--לאחוזת-קבר: מאת, בני-חת.
פרק כד
א ואברהם זקן, בא בימים; ויהוה בירך את-אברהם, בכול.
ב ויאמר אברהם, אל-עבדו זקן ביתו, המושל, בכל-אשר-לו: שים-נא ידך, תחת ירכי.
ג ואשביעך--ביהוה אלוהי השמיים, ואלוהי הארץ: אשר לא-תיקח אישה, לבני, מבנות הכנעני, אשר אנוכי יושב בקרבו.
ד כי אל-ארצי ואל-מולדתי, תלך; ולקחת אישה, לבני ליצחק.
ה ויאמר אליו, העבד, אוליי לא-תאבה האישה, ללכת אחריי אל-הארץ הזאת; ההשב אשיב את-בנך, אל-הארץ אשר-יצאת משם.
ו ויאמר אליו, אברהם: הישמר לך, פן-תשיב את-בני שמה.
ז יהוה אלוהי השמיים, אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דיבר-לי ואשר נשבע-לי לאמור, לזרעך אתן את-הארץ הזאת--הוא, ישלח מלאכו לפניך, ולקחת אישה לבני, משם.
ח ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך--וניקית, משבועתי זאת; רק את-בני, לא תשב שמה.
ט וישם העבד את-ידו, תחת ירך אברהם אדוניו; ויישבע לו, על-הדבר הזה.
י וייקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו, וילך, וכל-טוב אדוניו, בידו; ויקם, וילך אל-ארם נהריים--אל-עיר נחור.
יא ויברך הגמלים מחוץ לעיר, אל-באר המים, לעת ערב, לעת צאת השואבות.
יב ויאמר--יהוה אלוהי אדוני אברהם, הקרה-נא לפניי היום; ועשה-חסד, עם אדוני אברהם.
יג הנה אנוכי ניצב, על-עין המים; ובנות אנשי העיר, יוצאות לשאוב מים.
יד והיה הנערה, אשר אומר אליה הטי-נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם-גמליך אשקה--אותה הוכחת, לעבדך ליצחק, ובה אדע, כי-עשית חסד עם-אדוני.
טו ויהי-הוא, טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן-מלכה, אשת נחור אחי אברהם; וכדה, על-שכמה.
טז והנערה, טובת מראה מאוד--בתולה, ואיש לא ידעה; ותרד העינה, ותמלא כדה ותעל.
יז וירץ העבד, לקראתה; ויאמר, הגמיאיני נא מעט-מים מכדך.
יח ותאמר, שתה אדוני; ותמהר, ותורד כדה על-ידה--ותשקהו.
יט ותכל, להשקותו; ותאמר, גם לגמליך אשאב, עד אם-כילו, לשתות.
כ ותמהר, ותער כדה אל-השוקת, ותרץ עוד אל-הבאר, לשאוב; ותשאב, לכל-גמליו.
כא והאיש משתאה, לה; מחריש--לדעת ההצליח יהוה דרכו, אם-לא.
כב ויהי, כאשר כילו הגמלים לשתות, וייקח האיש נזם זהב, בקע משקלו--ושני צמידים על-ידיה, עשרה זהב משקלם.
כג ויאמר בת-מי את, הגידי נא לי; היש בית-אביך מקום לנו, ללין.
כד ותאמר אליו, בת-בתואל אנוכי--בן-מלכה, אשר ילדה לנחור.
כה ותאמר אליו, גם-תבן גם-מספוא רב עימנו--גם-מקום, ללון.
כו וייקוד האיש, וישתחו ליהוה.
כז ויאמר, ברוך יהוה אלוהי אדוני אברהם, אשר לא-עזב חסדו ואמיתו, מעם אדוני; אנוכי, בדרך נחני יהוה, בית, אחי אדוני.
כח ותרץ, הנערה, ותגד, לבית אימה--כדברים, האלה.
כט ולרבקה אח, ושמו לבן; וירץ לבן אל-האיש החוצה, אל-העין.
ל ויהי כראות את-הנזם, ואת-הצמידים על-ידי אחותו, וכשומעו את-דברי רבקה אחותו לאמור, כה-דיבר אליי האיש; ויבוא, אל-האיש, והנה עומד על-הגמלים, על-העין.
לא ויאמר, בוא ברוך יהוה; למה תעמוד, בחוץ, ואנוכי פיניתי הבית, ומקום לגמלים.
לב ויבוא האיש הביתה, ויפתח הגמלים; וייתן תבן ומספוא, לגמלים, ומים לרחוץ רגליו, ורגלי האנשים אשר איתו.
לג ויושם לפניו, לאכול, ויאמר לא אוכל, עד אם-דיברתי דבריי; ויאמר, דבר.
לד ויאמר: עבד אברהם, אנוכי.
לה ויהוה בירך את-אדוני, מאוד--ויגדל; וייתן-לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים.
לו ותלד שרה אשת אדוני בן, לאדוני, אחרי, זקנתה; וייתן-לו, את-כל-אשר-לו.
לז וישביעני אדוני, לאמור: לא-תיקח אישה, לבני, מבנות הכנעני, אשר אנוכי יושב בארצו.
לח אם-לא אל-בית-אבי תלך, ואל-משפחתי; ולקחת אישה, לבני.
לט ואומר, אל-אדוני: אוליי לא-תלך האישה, אחריי.
מ ויאמר, אליי: יהוה אשר-התהלכתי לפניו, ישלח מלאכו איתך והצליח דרכך, ולקחת אישה לבני, ממשפחתי ומבית אבי.
מא אז תינקה מאלתי, כי תבוא אל-משפחתי; ואם-לא ייתנו לך, והיית נקי מאלתי.
מב ואבוא היום, אל-העין; ואומר, יהוה אלוהי אדוני אברהם, אם-ישך-נא מצליח דרכי, אשר אנוכי הולך עליה.
מג הנה אנוכי ניצב, על-עין המים; והיה העלמה, היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה, השקיני-נא מעט-מים מכדך.
מד ואמרה אליי גם-אתה שתה, וגם לגמליך אשאב--היא האישה, אשר-הוכיח יהוה לבן-אדוני.
מה אני טרם אכלה לדבר אל-ליבי, והנה רבקה יוצאת וכדה על-שכמה, ותרד העינה, ותשאב; ואומר אליה, השקיני נא.
מו ותמהר, ותורד כדה מעליה, ותאמר שתה, וגם-גמליך אשקה; ואשת, וגם הגמלים השקתה.
מז ואשאל אותה, ואומר בת-מי את, ותאמר בת-בתואל בן-נחור, אשר ילדה-לו מלכה; ואשים הנזם על-אפה, והצמידים על-ידיה.
מח ואקוד ואשתחווה, ליהוה; ואברך, את-יהוה אלוהי אדוני אברהם, אשר הנחני בדרך אמת, לקחת את-בת-אחי אדוני לבנו.
מט ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני--הגידו לי; ואם-לא--הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל.
נ ויען לבן ובתואל ויאמרו, מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב.
נא הנה-רבקה לפניך, קח ולך; ותהי אישה לבן-אדוניך, כאשר דיבר יהוה.
נב ויהי, כאשר שמע עבד אברהם את-דבריהם; וישתחו ארצה, ליהוה.
נג ויוצא העבד כלי-כסף וכלי זהב, ובגדים, וייתן, לרבקה; ומגדנות--נתן לאחיה, ולאימה.
נד ויאכלו וישתו, הוא והאנשים אשר-עימו--וילינו; ויקומו בבוקר, ויאמר שלחוני לאדוני.
נה ויאמר אחיה ואימה, תשב הנערה איתנו ימים או עשור; אחר, תלך.
נו ויאמר אליהם אל-תאחרו אותי, ויהוה הצליח דרכי; שלחוני, ואלכה לאדוני.
נז ויאמרו, נקרא לנערה, ונשאלה, את-פיה.
נח ויקראו לרבקה ויאמרו אליה, התלכי עם-האיש הזה; ותאמר, אלך.
נט וישלחו את-רבקה אחותם, ואת-מינקתה, ואת-עבד אברהם, ואת-אנשיו.
ס ויברכו את-רבקה, ויאמרו לה--אחותנו, את היי לאלפי רבבה; ויירש זרעך, את שער שונאיו.
סא ותקם רבקה ונערותיה, ותרכבנה על-הגמלים, ותלכנה, אחרי האיש; וייקח העבד את-רבקה, וילך.
סב ויצחק בא מבוא, באר לחי רואי; והוא יושב, בארץ הנגב.
סג וייצא יצחק לשוח בשדה, לפנות ערב; ויישא עיניו וירא, והנה גמלים באים.
סד ותישא רבקה את-עיניה, ותרא את-יצחק; ותיפול, מעל הגמל.
סה ותאמר אל-העבד, מי-האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד, הוא אדוני; ותיקח הצעיף, ותתכס.
סו ויספר העבד, ליצחק, את כל-הדברים, אשר עשה.
סז ויביאהא יצחק, האוהלה שרה אימו, וייקח את-רבקה ותהי-לו לאישה, ויאהבהא; ויינחם יצחק, אחרי אימו.
פרק כה
א ויוסף אברהם וייקח אישה, ושמה קטורה.
ב ותלד לו, את-זמרן ואת-יוקשן, ואת-מדן, ואת-מדיין--ואת-ישבק, ואת-שוח.
ג ויוקשן ילד, את-שבא ואת-דדן; ובני דדן, היו אשורים ולטושים ולאומים.
ד ובני מדיין, עיפה ועפר וחנוך, ואבידע, ואלדעה; כל-אלה, בני קטורה.
ה וייתן אברהם את-כל-אשר-לו, ליצחק.
ו ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות; וישלחם מעל יצחק בנו, בעודנו חי, קדמה, אל-ארץ קדם.
ז ואלה, ימי שני-חיי אברהם--אשר-חי: מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים.
ח ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע; וייאסף, אל-עמיו.
ט ויקברו אותו יצחק וישמעאל, בניו, אל-מערת, המכפלה: אל-שדה עפרון בן-צוחר, החיתי, אשר, על-פני ממרא.
י השדה אשר-קנה אברהם, מאת בני-חת--שמה קובר אברהם, ושרה אשתו.
יא ויהי, אחרי מות אברהם, ויברך אלוהים, את-יצחק בנו; ויישב יצחק, עם-באר לחי רואי.
יב ואלה תולדות ישמעאל, בן-אברהם: אשר ילדה הגר המצרית, שפחת שרה--לאברהם.
יג ואלה, שמות בני ישמעאל, בשמותם, לתולדותם: בכור ישמעאל נביות, וקדר ואדבאל ומבשם.
יד ומשמע ודומה, ומשא.
טו חדד ותימא, יטור נפיש וקדמה.
טז אלה הם בני ישמעאל, ואלה שמותם, בחצריהם, ובטירותם--שנים-עשר נשיאים, לאומותם.
יז ואלה, שני חיי ישמעאל--מאת שנה ושלושים שנה, ושבע שנים; ויגווע וימת, וייאסף אל-עמיו.
יח וישכנו מחווילה עד-שור, אשר על-פני מצריים, בואכה, אשורה; על-פני כל-אחיו, נפל.
יט ואלה תולדות יצחק, בן-אברהם: אברהם, הוליד את-יצחק.
כ ויהי יצחק, בן-ארבעים שנה, בקחתו את-רבקה בת-בתואל הארמי, מפדן ארם--אחות לבן הארמי, לו לאישה.
כא ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו, כי עקרה היא; וייעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו.
כב ויתרוצצו הבנים, בקרבה, ותאמר אם-כן, למה זה אנוכי; ותלך, לדרוש את-יהוה.
כג ויאמר יהוה לה, שני גויים בבטנך, ושני לאומים, ממעייך ייפרדו; ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר.
כד וימלאו ימיה, ללדת; והנה תומים, בבטנה.
כה וייצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שיער; ויקראו שמו, עשיו.
כו ואחרי-כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו, יעקוב; ויצחק בן-שישים שנה, בלדת אותם.
כז ויגדלו, הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה; ויעקוב איש תם, יושב אוהלים.
כח ויאהב יצחק את-עשיו, כי-ציד בפיו; ורבקה, אוהבת את-יעקוב.
כט ויזד יעקוב, נזיד; ויבוא עשיו מן-השדה, והוא עייף.
ל ויאמר עשיו אל-יעקוב, הלעיטני נא מן-האדום האדום הזה--כי עייף, אנוכי; על-כן קרא-שמו, אדום.
לא ויאמר, יעקוב: מכרה כיום את-בכורתך, לי.
לב ויאמר עשיו, הנה אנוכי הולך למות; ולמה-זה לי, בכורה.
לג ויאמר יעקוב, הישבעה לי כיום, ויישבע, לו; וימכור את-בכורתו, ליעקוב.
לד ויעקוב נתן לעשיו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; וייבז עשיו, את-הבכורה.
פרק כו
א ויהי רעב, בארץ, מלבד הרעב הראשון, אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל-אבימלך מלך-פלשתים, גררה.
ב ויירא אליו יהוה, ויאמר אל-תרד מצריימה: שכון בארץ, אשר אומר אליך.
ג גור בארץ הזאת, ואהיה עימך ואברכך: כי-לך ולזרעך, אתן את-כל-הארצות האל, והקימותי את-השבועה, אשר נשבעתי לאברהם אביך.
ד והרביתי את-זרעך, ככוכבי השמיים, ונתתי לזרעך, את כל-הארצות האל; והתברכו בזרעך, כול גויי הארץ.
ה עקב, אשר-שמע אברהם בקולי; וישמור, משמרתי, מצוותיי, חוקותיי ותורותיי.
ו ויישב יצחק, בגרר.
ז וישאלו אנשי המקום, לאשתו, ויאמר, אחותי היא: כי ירא, לאמור אשתי, פן-יהרגוני אנשי המקום על-רבקה, כי-טובת מראה היא.
ח ויהי, כי ארכו-לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים, בעד החלון; וירא, והנה יצחק מצחק, את, רבקה אשתו.
ט ויקרא אבימלך ליצחק, ויאמר אך הנה אשתך היא, ואיך אמרת, אחותי היא; ויאמר אליו, יצחק, כי אמרתי, פן-אמות עליה.
י ויאמר אבימלך, מה-זאת עשית לנו; כמעט שכב אחד העם, את-אשתך, והבאת עלינו, אשם.
יא ויצו אבימלך, את-כל-העם לאמור: הנוגע באיש הזה, ובאשתו--מות יומת.
יב ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים; ויברכהו, יהוה.
יג ויגדל, האיש; וילך הלוך וגדל, עד כי-גדל מאוד.
יד ויהי-לו מקנה-צאן ומקנה בקר, ועבודה רבה; ויקנאו אותו, פלשתים.
טו וכל-הבארות, אשר חפרו עבדי אביו, בימי, אברהם אביו--סיתמום פלשתים, וימלאום עפר.
טז ויאמר אבימלך, אל-יצחק: לך, מעימנו, כי-עצמת ממנו, מאוד.
יז וילך משם, יצחק; וייחן בנחל-גרר, ויישב שם.
יח וישב יצחק ויחפור את-בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים, אחרי מות אברהם; ויקרא להן, שמות, כשמות, אשר-קרא להן אביו.
יט ויחפרו עבדי-יצחק, בנחל; וימצאו-שם--באר, מים חיים.
כ ויריבו רועי גרר, עם-רועי יצחק לאמור--לנו המים; ויקרא שם-הבאר עשק, כי התעשקו עימו.
כא ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם-עליה; ויקרא שמה, שטנה.
כב ויעתק משם, ויחפור באר אחרת, ולא רבו, עליה; ויקרא שמה, רחובות, ויאמר כי-עתה הרחיב יהוה לנו, ופרינו בארץ.
כג ויעל משם, באר שבע.
כד ויירא אליו יהוה, בלילה ההוא, ויאמר, אנוכי אלוהי אברהם אביך; אל-תירא, כי-איתך אנוכי, ובירכתיך והרביתי את-זרעך, בעבור אברהם עבדי.
כה וייבן שם מזבח, ויקרא בשם יהוה, ויט-שם, אוהלו; ויכרו-שם עבדי-יצחק, באר.
כו ואבימלך, הלך אליו מגרר; ואחוזת, מריעיהו, ופיכול, שר-צבאו.
כז ויאמר אליהם יצחק, מדוע באתם אליי; ואתם שנאתם אותי, ותשלחוני מאיתכם.
כח ויאמרו, ראה ראינו כי-היה יהוה עימך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך; ונכרתה ברית, עימך.
כט אם-תעשה עימנו רעה, כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עימך רק-טוב, ונשלחך בשלום; אתה עתה, ברוך יהוה.
ל ויעש להם משתה, ויאכלו וישתו.
לא וישכימו בבוקר, ויישבעו איש לאחיו; וישלחם יצחק, וילכו מאיתו בשלום.
לב ויהי ביום ההוא, ויבואו עבדי יצחק, ויגידו לו, על-אודות הבאר אשר חפרו; ויאמרו לו, מצאנו מים.
לג ויקרא אותה, שבעה; על-כן שם-העיר באר שבע, עד היום הזה.
לד ויהי עשיו, בן-ארבעים שנה, וייקח אישה את-יהודית, בת-בארי החיתי--ואת-בשמת, בת-אילון החיתי.
לה ותהיינה, מורת רוח, ליצחק, ולרבקה.
פרק כז
א ויהי כי-זקן יצחק, ותכהינה עיניו מראות; ויקרא את-עשיו בנו הגדול, ויאמר אליו בני, ויאמר אליו, הנני.
ב ויאמר, הנה-נא זקנתי; לא ידעתי, יום מותי.
ג ועתה שא-נא כליך, תלייך וקשתך; וצא, השדה, וצודה לי, ציד.
ד ועשה-לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי--ואוכלה: בעבור תברכך נפשי, בטרם אמות.
ה ורבקה שומעת--בדבר יצחק, אל-עשיו בנו; וילך עשיו השדה, לצוד ציד להביא.
ו ורבקה, אמרה, אל-יעקוב בנה, לאמור: הנה שמעתי את-אביך, מדבר אל-עשיו אחיך לאמור.
ז הביאה לי ציד ועשה-לי מטעמים, ואוכלה; ואברכך לפני יהוה, לפני מותי.
ח ועתה בני, שמע בקולי--לאשר אני, מצווה אותך.
ט לך-נא, אל-הצאן, וקח-לי משם שני גדיי עיזים, טובים; ואעשה אותם מטעמים לאביך, כאשר אהב.
י והבאת לאביך, ואכל, בעבור אשר יברכך, לפני מותו.
יא ויאמר יעקוב, אל-רבקה אימו: הן עשיו אחי איש שעיר, ואנוכי איש חלק.
יב אוליי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע; והבאתי עליי קללה, ולא ברכה.
יג ותאמר לו אימו, עליי קללתך בני; אך שמע בקולי, ולך קח-לי.
יד וילך, וייקח, ויבא, לאימו; ותעש אימו מטעמים, כאשר אהב אביו.
טו ותיקח רבקה את-בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות, אשר איתה, בבית; ותלבש את-יעקוב, בנה הקטן.
טז ואת, עורות גדיי העיזים, הלבישה, על-ידיו--ועל, חלקת צוואריו.
יז ותיתן את-המטעמים ואת-הלחם, אשר עשתה, ביד, יעקוב בנה.
יח ויבוא אל-אביו, ויאמר אבי; ויאמר הנני, מי אתה בני.
יט ויאמר יעקוב אל-אביו, אנוכי עשיו בכורך--עשיתי, כאשר דיברת אליי; קום-נא שבה, ואוכלה מצידי--בעבור, תברכני נפשך.
כ ויאמר יצחק אל-בנו, מה-זה מיהרת למצוא בני; ויאמר, כי הקרה יהוה אלוהיך לפניי.
כא ויאמר יצחק אל-יעקוב, גשה-נא ואמושך בני: האתה זה בני עשיו, אם-לא.
כב וייגש יעקוב אל-יצחק אביו, וימושהו; ויאמר, הקול קול יעקוב, והידיים, ידי עשיו.
כג ולא הכירו--כי-היו ידיו כידי עשיו אחיו, שעירות; ויברכהו.
כד ויאמר, אתה זה בני עשיו; ויאמר, אני.
כה ויאמר, הגישה לי ואוכלה מציד בני--למען תברכך, נפשי; ויגש-לו, ויאכל, ויבא לו יין, וישת.
כו ויאמר אליו, יצחק אביו: גשה-נא ושקה-לי, בני.
כז וייגש, ויישק-לו, וירח את-ריח בגדיו, ויברכהו; ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר בירכו יהוה.
כח וייתן-לך, האלוהים, מטל השמיים, ומשמני הארץ--ורוב דגן, ותירוש.
כט יעבדוך עמים, וישתחוו לך לאומים--הוה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אימך; אורריך ארור, ומברכיך ברוך.
ל ויהי, כאשר כילה יצחק לברך את-יעקוב, ויהי אך יצוא יצא יעקוב, מאת פני יצחק אביו; ועשיו אחיו, בא מצידו.
לא ויעש גם-הוא מטעמים, ויבא לאביו; ויאמר לאביו, יקום אבי ויאכל מציד בנו--בעבור, תברכני נפשך.
לב ויאמר לו יצחק אביו, מי-אתה; ויאמר, אני בנך בכורך עשיו.
לג ויחרד יצחק חרדה, גדולה עד-מאוד, ויאמר מי-איפוא הוא הצד-ציד ויבא לי ואוכל מכול בטרם תבוא, ואברכהו; גם-ברוך, יהיה.
לד כשמוע עשיו, את-דברי אביו, ויצעק צעקה, גדולה ומרה עד-מאוד; ויאמר לאביו, ברכני גם-אני אבי.
לה ויאמר, בא אחיך במרמה; וייקח, ברכתך.
לו ויאמר הכי קרא שמו יעקוב, ויעקבני זה פעמיים--את-בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי; ויאמר, הלוא-אצלת לי ברכה.
לז ויען יצחק ויאמר לעשיו, הן גביר שמתיו לך ואת-כל-אחיו נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש, סמכתיו; ולך איפוא, מה אעשה בני.
לח ויאמר עשיו אל-אביו, הברכה אחת היא-לך אבי--ברכני גם-אני, אבי; ויישא עשיו קולו, ויבך.
לט ויען יצחק אביו, ויאמר אליו: הנה משמני הארץ, יהיה מושבך, ומטל השמיים, מעל.
מ ועל-חרבך תחיה, ואת-אחיך תעבוד; והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך.
מא וישטום עשיו, את-יעקוב, על-הברכה, אשר בירכו אביו; ויאמר עשיו בליבו, יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה, את-יעקוב אחי.
מב ויוגד לרבקה, את-דברי עשיו בנה הגדול; ותשלח ותקרא ליעקוב, בנה הקטן, ותאמר אליו, הנה עשיו אחיך מתנחם לך להורגך.
מג ועתה בני, שמע בקולי; וקום ברח-לך אל-לבן אחי, חרנה.
מד וישבת עימו, ימים אחדים--עד אשר-תשוב, חמת אחיך.
מה עד-שוב אף-אחיך ממך, ושכח את אשר-עשית לו, ושלחתי, ולקחתיך משם; למה אשכל גם-שניכם, יום אחד.
מו ותאמר רבקה, אל-יצחק, קצתי בחיי, מפני בנות חת; אם-לוקח יעקוב אישה מבנות-חת כאלה, מבנות הארץ--למה לי, חיים.
פרק כח
א ויקרא יצחק אל-יעקוב, ויברך אותו; ויצווהו ויאמר לו, לא-תיקח אישה מבנות כנען.
ב קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אימך; וקח-לך משם אישה, מבנות לבן אחי אימך.
ג ואל שדיי יברך אותך, ויפרך וירבך; והיית, לקהל עמים.
ד וייתן-לך את-ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך--לרשתך את-ארץ מגוריך, אשר-נתן אלוהים לאברהם.
ה וישלח יצחק את-יעקוב, וילך פדנה ארם--אל-לבן בן-בתואל, הארמי, אחי רבקה, אם יעקוב ועשיו.
ו וירא עשיו, כי-בירך יצחק את-יעקוב, ושילח אותו פדנה ארם, לקחת-לו משם אישה: בברכו אותו--ויצו עליו לאמור, לא-תיקח אישה מבנות כנען.
ז וישמע יעקוב, אל-אביו ואל-אימו; וילך, פדנה ארם.
ח וירא עשיו, כי רעות בנות כנען, בעיני, יצחק אביו.
ט וילך עשיו, אל-ישמעאל; וייקח את-מחלת בת-ישמעאל בן-אברהם אחות נביות, על-נשיו--לו לאישה.
י וייצא יעקוב, מבאר שבע; וילך, חרנה.
יא ויפגע במקום וילן שם, כי-בא השמש, וייקח מאבני המקום, וישם מראשותיו; וישכב, במקום ההוא.
יב ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו, מגיע השמיימה; והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו.
יג והנה יהוה ניצב עליו, ויאמר, אני יהוה אלוהי אברהם אביך, ואלוהי יצחק; הארץ, אשר אתה שוכב עליה--לך אתננה, ולזרעך.
יד והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה; ונברכו בך כל-משפחות האדמה, ובזרעך.
טו והנה אנוכי עימך, ושמרתיך בכול אשר-תלך, והשיבותיך, אל-האדמה הזאת: כי, לא אעזובך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר-דיברתי לך.
טז וייקץ יעקוב, משנתו, ויאמר, אכן יש יהוה במקום הזה; ואנוכי, לא ידעתי.
יז ויירא, ויאמר, מה-נורא, המקום הזה: אין זה, כי אם-בית אלוהים, וזה, שער השמיים.
יח וישכם יעקוב בבוקר, וייקח את-האבן אשר-שם מראשותיו, וישם אותה, מצבה; וייצוק שמן, על-ראשה.
יט ויקרא את-שם-המקום ההוא, בית-אל; ואולם לוז שם-העיר, לראשונה.
כ ויידר יעקוב, נדר לאמור: אם-יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן-לי לחם לאכול, ובגד ללבוש.
כא ושבתי בשלום, אל-בית אבי; והיה יהוה לי, לאלוהים.
כב והאבן הזאת, אשר-שמתי מצבה--יהיה, בית אלוהים; וכול אשר תיתן-לי, עשר אעשרנו לך.
פרק כט
א ויישא יעקוב, רגליו; וילך, ארצה בני-קדם.
ב וירא והנה באר בשדה, והנה-שם שלושה עדרי-צאן רובצים עליה--כי מן-הבאר ההיא, ישקו העדרים; והאבן גדולה, על-פי הבאר.
ג ונאספו-שמה כל-העדרים, וגללו את-האבן מעל פי הבאר, והשקו, את-הצאן; והשיבו את-האבן על-פי הבאר, למקומה.
ד ויאמר להם יעקוב, אחיי מאיין אתם; ויאמרו, מחרן אנחנו.
ה ויאמר להם, הידעתם את-לבן בן-נחור; ויאמרו, ידענו.
ו ויאמר להם, השלום לו; ויאמרו שלום--והנה רחל בתו, באה עם-הצאן.
ז ויאמר, הן עוד היום גדול--לא-עת, היאסף המקנה; השקו הצאן, ולכו רעו.
ח ויאמרו, לא נוכל, עד אשר ייאספו כל-העדרים, וגללו את-האבן מעל פי הבאר; והשקינו, הצאן.
ט עודנו, מדבר עימם; ורחל באה, עם-הצאן אשר לאביה--כי רועה, היא.
י ויהי כאשר ראה יעקוב את-רחל, בת-לבן אחי אימו, ואת-צאן לבן, אחי אימו; וייגש יעקוב, ויגל את-האבן מעל פי הבאר, וישק, את-צאן לבן אחי אימו.
יא ויישק יעקוב, לרחל; ויישא את-קולו, ויבך.
יב ויגד יעקוב לרחל, כי אחי אביה הוא, וכי בן-רבקה, הוא; ותרץ, ותגד לאביה.
יג ויהי כשמוע לבן את-שמע יעקוב בן-אחותו, וירץ לקראתו ויחבק-לו וינשק-לו, ויביאהו, אל-ביתו; ויספר ללבן, את כל-הדברים האלה.
יד ויאמר לו לבן, אך עצמי ובשרי אתה; ויישב עימו, חודש ימים.
טו ויאמר לבן, ליעקוב, הכי-אחי אתה, ועבדתני חינם; הגידה לי, מה-משכורתך.
טז וללבן, שתי בנות: שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל.
יז ועיני לאה, רכות; ורחל, הייתה, יפת-תואר, ויפת מראה.
יח ויאהב יעקוב, את-רחל; ויאמר, אעבודך שבע שנים, ברחל בתך, הקטנה.
יט ויאמר לבן, טוב תיתי אותה לך, מתיתי אותה, לאיש אחר; שבה, עימדי.
כ ויעבוד יעקוב ברחל, שבע שנים; ויהיו בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה.
כא ויאמר יעקוב אל-לבן הבה את-אשתי, כי מלאו ימיי; ואבואה, אליה.
כב ויאסוף לבן את-כל-אנשי המקום, ויעש משתה.
כג ויהי בערב--וייקח את-לאה בתו, ויבא אותה אליו; ויבוא, אליה.
כד וייתן לבן לה, את-זלפה שפחתו--ללאה בתו, שפחה.
כה ויהי בבוקר, והנה-היא לאה; ויאמר אל-לבן, מה-זאת עשית לי--הלוא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני.
כו ויאמר לבן, לא-ייעשה כן במקומנו--לתת הצעירה, לפני הבכירה.
כז מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם-את-זאת, בעבודה אשר תעבוד עימדי, עוד, שבע-שנים אחרות.
כח ויעש יעקוב כן, וימלא שבוע זאת; וייתן-לו את-רחל בתו, לו לאישה.
כט וייתן לבן לרחל בתו, את-בלהה שפחתו--לה, לשפחה.
ל ויבוא גם אל-רחל, ויאהב גם-את-רחל מלאה; ויעבוד עימו, עוד שבע-שנים אחרות.
לא וירא יהוה כי-שנואה לאה, ויפתח את-רחמה; ורחל, עקרה.
לב ותהר לאה ותלד בן, ותקרא שמו ראובן: כי אמרה, כי-ראה יהוה בעוניי--כי עתה, יאהבני אישי.
לג ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר כי-שמע יהוה כי-שנואה אנוכי, וייתן-לי גם-את-זה; ותקרא שמו, שמעון.
לד ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר עתה הפעם יילווה אישי אליי, כי-ילדתי לו שלושה בנים; על-כן קרא-שמו, לוי.
לה ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את-יהוה--על-כן קראה שמו, יהודה; ותעמוד, מלדת.
פרק ל
א ותרא רחל, כי לא ילדה ליעקוב, ותקנא רחל, באחותה; ותאמר אל-יעקוב הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי.
ב וייחר-אף יעקוב, ברחל; ויאמר, התחת אלוהים אנוכי, אשר-מנע ממך, פרי-בטן.
ג ותאמר, הנה אמתי בלהה בוא אליה; ותלד, על-ברכיי, ואיבנה גם-אנוכי, ממנה.
ד ותיתן-לו את-בלהה שפחתה, לאישה; ויבוא אליה, יעקוב.
ה ותהר בלהה, ותלד ליעקוב בן.
ו ותאמר רחל, דנני אלוהים, וגם שמע בקולי, וייתן-לי בן; על-כן קראה שמו, דן.
ז ותהר עוד--ותלד, בלהה שפחת רחל: בן שני, ליעקוב.
ח ותאמר רחל, נפתולי אלוהים נפתלתי עם-אחותי--גם-יכולתי; ותקרא שמו, נפתלי.
ט ותרא לאה, כי עמדה מלדת; ותיקח את-זלפה שפחתה, ותיתן אותה ליעקוב לאישה.
י ותלד, זלפה שפחת לאה--ליעקוב בן.
יא ותאמר לאה, בא גד; ותקרא את-שמו, גד.
יב ותלד, זלפה שפחת לאה, בן שני, ליעקוב.
יג ותאמר לאה--באושרי, כי אישרוני בנות; ותקרא את-שמו, אשר.
יד וילך ראובן בימי קציר-חיטים, וימצא דודאים בשדה, ויבא אותם, אל-לאה אימו; ותאמר רחל, אל-לאה, תני-נא לי, מדודאי בנך.
טו ותאמר לה, המעט קחתך את-אישי, ולקחת, גם את-דודאי בני; ותאמר רחל, לכן ישכב עימך הלילה, תחת, דודאי בנך.
טז ויבוא יעקוב מן-השדה, בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר אליי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני; וישכב עימה, בלילה הוא.
יז וישמע אלוהים, אל-לאה; ותהר ותלד ליעקוב, בן חמישי.
יח ותאמר לאה, נתן אלוהים שכרי, אשר-נתתי שפחתי, לאישי; ותקרא שמו, יששכר.
יט ותהר עוד לאה, ותלד בן-שישי ליעקוב.
כ ותאמר לאה, זבדני אלוהים אותי זבד טוב--הפעם יזבלני אישי, כי-ילדתי לו שישה בנים; ותקרא את-שמו, זבולון.
כא ואחר, ילדה בת; ותקרא את-שמה, דינה.
כב ויזכור אלוהים, את-רחל; וישמע אליה אלוהים, ויפתח את-רחמה.
כג ותהר, ותלד בן; ותאמר, אסף אלוהים את-חרפתי.
כד ותקרא את-שמו יוסף, לאמור: יוסף יהוה לי, בן אחר.
כה ויהי, כאשר ילדה רחל את-יוסף; ויאמר יעקוב, אל-לבן, שלחני ואלכה, אל-מקומי ולארצי.
כו תנה את-נשיי ואת-ילדיי, אשר עבדתי אותך בהן--ואלכה: כי אתה ידעת, את-עבודתי אשר עבדתיך.
כז ויאמר אליו לבן, אם-נא מצאתי חן בעיניך; ניחשתי, ויברכני יהוה בגללך.
כח ויאמר: נוקבה שכרך עליי, ואתנה.
כט ויאמר אליו--אתה ידעת, את אשר עבדתיך; ואת אשר-היה מקנך, איתי.
ל כי מעט אשר-היה לך לפניי, ויפרוץ לרוב, ויברך יהוה אותך, לרגלי; ועתה, מתיי אעשה גם-אנוכי--לביתי.
לא ויאמר, מה אתן-לך; ויאמר יעקוב, לא-תיתן-לי מאומה--אם-תעשה-לי הדבר הזה, אשובה ארעה צאנך אשמור.
לב אעבור בכל-צאנך היום, הסר משם כל-שה נקוד וטלוא וכל-שה-חום בכשבים, וטלוא ונקוד, בעיזים; והיה, שכרי.
לג וענתה-בי צדקתי ביום מחר, כי-תבוא על-שכרי לפניך: כול אשר-איננו נקוד וטלוא בעיזים, וחום בכשבים--גנוב הוא, איתי.
לד ויאמר לבן, הן: לו, יהי כדברך.
לה ויסר ביום ההוא את-התיישים העקודים והטלואים, ואת כל-העיזים הנקודות והטלואות, כול אשר-לבן בו, וכל-חום בכשבים; וייתן, ביד-בניו.
לו וישם, דרך שלושת ימים, בינו, ובין יעקוב; ויעקוב, רועה את-צאן לבן--הנותרות.
לז וייקח-לו יעקוב, מקל לבנה לח--ולוז וערמון; ויפצל בהן, פצלות לבנות--מחשוף הלבן, אשר על-המקלות.
לח ויצג, את-המקלות אשר פיצל, ברהטים, בשקתות המים--אשר תבואנה הצאן לשתות לנוכח הצאן, וייחמנה בבואן לשתות.
לט ויחמו הצאן, אל-המקלות; ותלדנה הצאן, עקודים נקודים וטלואים.
מ והכשבים, הפריד יעקוב, וייתן פני הצאן אל-עקוד וכל-חום, בצאן לבן; וישת-לו עדרים לבדו, ולא שתם על-צאן לבן.
מא והיה, בכל-יחם הצאן המקושרות, ושם יעקוב את-המקלות לעיני הצאן, ברהטים--ליחמנה, במקלות.
מב ובהעטיף הצאן, לא ישים; והיה העטופים ללבן, והקשורים ליעקוב.
מג ויפרוץ האיש, מאוד מאוד; ויהי-לו, צאן רבות, ושפחות ועבדים, וגמלים וחמורים.
פרק לא
א וישמע, את-דברי בני-לבן לאמור, לקח יעקוב, את כל-אשר לאבינו; ומאשר לאבינו--עשה, את כל-הכבוד הזה.
ב וירא יעקוב, את-פני לבן; והנה איננו עימו, כתמול שלשום.
ג ויאמר יהוה אל-יעקוב, שוב אל-ארץ אבותיך ולמולדתך; ואהיה, עימך.
ד וישלח יעקוב, ויקרא לרחל וללאה, השדה, אל-צאנו.
ה ויאמר להן, רואה אנוכי את-פני אביכן, כי-איננו אליי, כתמול שלשום; ואלוהי אבי, היה עימדי.
ו ואתנה, ידעתן: כי, בכל-כוחי, עבדתי, את-אביכן.
ז ואביכן התל בי, והחליף את-משכורתי עשרת מונים; ולא-נתנו אלוהים, להרע עימדי.
ח אם-כה יאמר, נקודים יהיה שכרך--וילדו כל-הצאן, נקודים; ואם-כה יאמר, עקודים יהיה שכרך--וילדו כל-הצאן, עקודים.
ט ויצל אלוהים את-מקנה אביכם, וייתן-לי.
י ויהי, בעת יחם הצאן, ואשא עיניי וארא, בחלום; והנה העתודים העולים על-הצאן, עקודים נקודים וברודים.
יא ויאמר אליי מלאך האלוהים, בחלום--יעקוב; ואומר, הנני.
יב ויאמר, שא-נא עיניך וראה כל-העתודים העולים על-הצאן, עקודים נקודים, וברודים: כי ראיתי, את כל-אשר לבן עושה לך.
יג אנוכי האל, בית-אל, אשר משחת שם מצבה, אשר נדרת לי שם נדר; עתה, קום צא מן-הארץ הזאת, ושוב, אל-ארץ מולדתך.
יד ותען רחל ולאה, ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה, בבית אבינו.
טו הלוא נוכרייות נחשבנו לו, כי מכרנו; ויאכל גם-אכול, את-כספנו.
טז כי כל-העושר, אשר הציל אלוהים מאבינו--לנו הוא, ולבנינו; ועתה, כול אשר אמר אלוהים אליך--עשה.
יז ויקם, יעקוב; ויישא את-בניו ואת-נשיו, על-הגמלים.
יח וינהג את-כל-מקנהו, ואת-כל-רכושו אשר רכש--מקנה קניינו, אשר רכש בפדן ארם: לבוא אל-יצחק אביו, ארצה כנען.
יט ולבן הלך, לגזוז את-צאנו; ותגנוב רחל, את-התרפים אשר לאביה.
כ ויגנוב יעקוב, את-לב לבן הארמי--על-בלי הגיד לו, כי בורח הוא.
כא ויברח הוא וכל-אשר-לו, ויקם ויעבור את-הנהר; וישם את-פניו, הר הגלעד.
כב ויוגד ללבן, ביום השלישי: כי ברח, יעקוב.
כג וייקח את-אחיו, עימו, וירדוף אחריו, דרך שבעת ימים; וידבק אותו, בהר הגלעד.
כד ויבוא אלוהים אל-לבן הארמי, בחלום הלילה; ויאמר לו, הישמר לך פן-תדבר עם-יעקוב--מטוב עד-רע.
כה וישג לבן, את-יעקוב; ויעקוב, תקע את-אוהלו בהר, ולבן תקע את-אחיו, בהר הגלעד.
כו ויאמר לבן, ליעקוב, מה עשית, ותגנוב את-לבבי; ותנהג, את-בנותיי, כשבויות, חרב.
כז למה נחבאת לברוח, ותגנוב אותי; ולא-הגדת לי, ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור.
כח ולא נטשתני, לנשק לבניי ולבנותיי; עתה, הסכלת עשה.
כט יש-לאל ידי, לעשות עימכם רע; ואלוהי אביכם אמש אמר אליי לאמור, הישמר לך מדבר עם-יעקוב--מטוב עד-רע.
ל ועתה הלוך הלכת, כי-נכסוף נכספת לבית אביך; למה גנבת, את-אלוהיי.
לא ויען יעקוב, ויאמר ללבן: כי יראתי--כי אמרתי, פן-תגזול את-בנותיך מעימי.
לב עם אשר תמצא את-אלוהיך, לא יחיה--נגד אחינו הכר-לך מה עימדי, וקח-לך; ולא-ידע יעקוב, כי רחל גנבתם.
לג ויבוא לבן באוהל יעקוב ובאוהל לאה, ובאוהל שתי האמהות--ולא מצא; וייצא מאוהל לאה, ויבוא באוהל רחל.
לד ורחל לקחה את-התרפים, ותשימם בכר הגמל--ותשב עליהם; וימשש לבן את-כל-האוהל, ולא מצא.
לה ותאמר אל-אביה, אל-ייחר בעיני אדוני, כי לא אוכל לקום מפניך, כי-דרך נשים לי; ויחפש, ולא מצא את-התרפים.
לו וייחר ליעקוב, וירב בלבן; ויען יעקוב, ויאמר ללבן, מה-פשעי מה חטאתי, כי דלקת אחריי.
לז כי-מיששת את-כל-כליי, מה-מצאת מכול כלי-ביתך--שים כה, נגד אחיי ואחיך; ויוכיחו, בין שנינו.
לח זה עשרים שנה אנוכי עימך, רחליך ועיזיך לא שיכלו; ואילי צאנך, לא אכלתי.
לט טריפה, לא-הבאתי אליך--אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה; גנובתי יום, וגנובתי לילה.
מ הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה; ותידד שנתי, מעיניי.
מא זה-לי עשרים שנה, בביתך, עבדתיך ארבע-עשרה שנה בשתי בנותיך, ושש שנים בצאנך; ותחלף את-משכורתי, עשרת מונים.
מב לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק, היה לי--כי עתה, ריקם שילחתני; את-עוניי ואת-יגיע כפיי, ראה אלוהים--ויוכח אמש.
מג ויען לבן ויאמר אל-יעקוב, הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני, וכול אשר-אתה רואה, לי-הוא; ולבנותיי מה-אעשה לאלה, היום, או לבניהן, אשר ילדו.
מד ועתה, לכה נכרתה ברית--אני ואתה; והיה לעד, ביני ובינך.
מה וייקח יעקוב, אבן; וירימהא, מצבה.
מו ויאמר יעקוב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו-גל; ויאכלו שם, על-הגל.
מז ויקרא-לו לבן, יגר שהדותא; ויעקוב, קרא לו גלעד.
מח ויאמר לבן, הגל הזה עד ביני ובינך היום; על-כן קרא-שמו, גלעד.
מט והמצפה אשר אמר, ייצף יהוה ביני ובינך: כי ניסתר, איש מריעהו.
נ אם-תענה את-בנותיי, ואם-תיקח נשים על-בנותיי--אין איש, עימנו; ראה, אלוהים עד ביני ובינך.
נא ויאמר לבן, ליעקוב: הנה הגל הזה, והנה המצבה, אשר יריתי, ביני ובינך.
נב עד הגל הזה, ועדה המצבה: אם-אני, לא-אעבור אליך את-הגל הזה, ואם-אתה לא-תעבור אליי את-הגל הזה ואת-המצבה הזאת, לרעה.
נג אלוהי אברהם ואלוהי נחור, ישפטו בינינו--אלוהי, אביהם; ויישבע יעקוב, בפחד אביו יצחק.
נד ויזבח יעקוב זבח בהר, ויקרא לאחיו לאכול-לחם; ויאכלו לחם, וילינו בהר.
פרק לב
א וישכם לבן בבוקר, וינשק לבניו ולבנותיו--ויברך אתהם; וילך וישב לבן, למקומו.
ב ויעקוב, הלך לדרכו; ויפגעו-בו, מלאכי אלוהים.
ג ויאמר יעקוב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה; ויקרא שם-המקום ההוא, מחניים.
ד וישלח יעקוב מלאכים לפניו, אל-עשיו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום.
ה ויצו אותם, לאמור, כה תאמרון, לאדוני לעשיו: כה אמר, עבדך יעקוב, עם-לבן גרתי, ואיחר עד-עתה.
ו ויהי-לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא-חן בעיניך.
ז וישובו, המלאכים, אל-יעקוב, לאמור: באנו אל-אחיך, אל-עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע-מאות איש עימו.
ח ויירא יעקוב מאוד, וייצר לו; ויחץ את-העם אשר-איתו, ואת-הצאן ואת-הבקר והגמלים--לשני מחנות.
ט ויאמר, אם-יבוא עשיו אל-המחנה האחת והכהו--והיה המחנה הנשאר, לפליטה.
י ויאמר, יעקוב, אלוהי אבי אברהם, ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אליי, שוב לארצך ולמולדתך--ואיטיבה עימך.
יא קטונתי מכול החסדים, ומכל-האמת, אשר עשית, את-עבדך: כי במקלי, עברתי את-הירדן הזה, ועתה הייתי, לשני מחנות.
יב הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו: כי-ירא אנוכי, אותו--פן-יבוא והכני, אם על-בנים.
יג ואתה אמרת, היטב איטיב עימך; ושמתי את-זרעך כחול הים, אשר לא-ייספר מרוב.
יד וילן שם, בלילה ההוא; וייקח מן-הבא בידו, מנחה--לעשיו אחיו.
טו עיזים מאתיים, ותיישים עשרים, רחלים מאתיים, ואילים עשרים.
טז גמלים מיניקות ובניהם, שלושים; פרות ארבעים, ופרים עשרה, אתונות עשרים, ועיירים עשרה.
יז וייתן, ביד-עבדיו, עדר עדר, לבדו; ויאמר אל-עבדיו, עברו לפניי, וריוח תשימו, בין עדר ובין עדר.
יח ויצו את-הראשון, לאמור: כי יפגושך עשיו אחי, ושאלך לאמור, למי-אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך.
יט ואמרת, לעבדך ליעקוב--מנחה היא שלוחה, לאדוני לעשיו; והנה גם-הוא, אחרינו.
כ ויצו גם את-השני, גם את-השלישי, גם את-כל-ההולכים, אחרי העדרים לאמור: כדבר הזה תדברון אל-עשיו, במוצאכם אותו.
כא ואמרתם--גם הנה עבדך יעקוב, אחרינו: כי-אמר אכפרה פניו, במנחה ההולכת לפניי, ואחרי-כן אראה פניו, אוליי יישא פניי.
כב ותעבור המנחה, על-פניו; והוא לן בלילה-ההוא, במחנה.
כג ויקם בלילה הוא, וייקח את-שתי נשיו ואת-שתי שפחותיו, ואת-אחד עשר, ילדיו; ויעבור, את מעבר יבוק.
כד וייקחם--ויעבירם, את-הנחל; ויעבר, את-אשר-לו.
כה וייוותר יעקוב, לבדו; וייאבק איש עימו, עד עלות השחר.
כו וירא, כי לא יכול לו, וייגע, בכף-ירכו; ותיקע כף-ירך יעקוב, בהיאבקו עימו.
כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-בירכתני.
כח ויאמר אליו, מה-שמך; ויאמר, יעקוב.
כט ויאמר, לא יעקוב ייאמר עוד שמך--כי, אם-ישראל: כי-שרית עם-אלוהים ועם-אנשים, ותוכל.
ל וישאל יעקוב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אותו, שם.
לא ויקרא יעקוב שם המקום, פניאל: כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים, ותינצל נפשי.
לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צולע, על-ירכו.
לג על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקוב, בגיד הנשה.
פרק לג
א ויישא יעקוב עיניו, וירא והנה עשיו בא, ועימו, ארבע מאות איש; ויחץ את-הילדים, על-לאה ועל-רחל, ועל, שתי השפחות.
ב וישם את-השפחות ואת-ילדיהן, ראשונה; ואת-לאה וילדיה אחרונים, ואת-רחל ואת-יוסף אחרונים.
ג והוא, עבר לפניהם; וישתחו ארצה שבע פעמים, עד-גשתו עד-אחיו.
ד וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, וייפול על-צוואריו ויישקהו; ויבכו.
ה ויישא את-עיניו, וירא את-הנשים ואת-הילדים, ויאמר, מי-אלה לך; ויאמר--הילדים, אשר-חנן אלוהים את-עבדך.
ו ותיגשנה השפחות הנה וילדיהן, ותשתחווינה.
ז ותיגש גם-לאה וילדיה, וישתחוו; ואחר, ניגש יוסף ורחל--וישתחוו.
ח ויאמר, מי לך כל-המחנה הזה אשר פגשתי; ויאמר, למצוא-חן בעיני אדוני.
ט ויאמר עשיו, יש-לי רב; אחי, יהי לך אשר-לך.
י ויאמר יעקוב, אל-נא אם-נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי, מידי: כי על-כן ראיתי פניך, כראות פני אלוהים--ותרצני.
יא קח-נא את-ברכתי אשר הובאת לך, כי-חנני אלוהים וכי יש-לי-כול; ויפצר-בו, וייקח.
יב ויאמר, נסעה ונלכה; ואלכה, לנגדך.
יג ויאמר אליו, אדוני יודע כי-הילדים רכים, והצאן והבקר, עלות עליי; ודפקום יום אחד, ומתו כל-הצאן.
יד יעבור-נא אדוני, לפני עבדו; ואני אתנהלה לאיטי, לרגל המלאכה אשר-לפניי ולרגל הילדים, עד אשר-אבוא אל-אדוני, שעירה.
טו ויאמר עשיו--אציגה-נא עימך, מן-העם אשר איתי; ויאמר למה זה, אמצא-חן בעיני אדוני.
טז וישב ביום ההוא עשיו לדרכו, שעירה.
יז ויעקוב נסע סוכותה, וייבן לו בית; ולמקנהו עשה סוכות, על-כן קרא שם-המקום סוכות.
יח ויבוא יעקוב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו, מפדן ארם; וייחן, את-פני העיר.
יט וייקן את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אוהלו, מיד בני-חמור, אבי שכם--במאה, קשיטה.
כ ויצב-שם, מזבח; ויקרא-לו--אל, אלוהי ישראל.
פרק לד
א ותצא דינה בת-לאה, אשר ילדה ליעקוב, לראות, בבנות הארץ.
ב וירא אותה שכם בן-חמור, החיווי--נשיא הארץ; וייקח אותה וישכב אותה, ויענהא.
ג ותדבק נפשו, בדינה בת-יעקוב; ויאהב, את-הנערה, וידבר, על-לב הנערה.
ד ויאמר שכם, אל-חמור אביו לאמור: קח-לי את-הילדה הזאת, לאישה.
ה ויעקוב שמע, כי טימא את-דינה בתו, ובניו היו את-מקנהו, בשדה; והחריש יעקוב, עד-בואם.
ו וייצא חמור אבי-שכם, אל-יעקוב, לדבר, איתו.
ז ובני יעקוב באו מן-השדה, כשומעם, ויתעצבו האנשים, וייחר להם מאוד: כי-נבלה עשה בישראל, לשכב את-בת-יעקוב, וכן, לא ייעשה.
ח וידבר חמור, איתם לאמור: שכם בני, חשקה נפשו בבתכם--תנו נא אותה לו, לאישה.
ט והתחתנו, אותנו: בנותיכם, תיתנו-לנו, ואת-בנותינו, תקחו לכם.
י ואיתנו, תשבו; והארץ, תהיה לפניכם--שבו וסחרוה, והיאחזו בה.
יא ויאמר שכם אל-אביה ואל-אחיה, אמצא-חן בעיניכם; ואשר תאמרו אליי, אתן.
יב הרבו עליי מאוד, מוהר ומתן, ואתנה, כאשר תאמרו אליי; ותנו-לי את-הנערה, לאישה.
יג ויענו בני-יעקוב את-שכם ואת-חמור אביו, במרמה--וידברו: אשר טימא, את דינה אחותם.
יד ויאמרו אליהם, לא נוכל לעשות הדבר הזה--לתת את-אחותנו, לאיש אשר-לו עורלה: כי-חרפה היא, לנו.
טו אך-בזאת, ניאות לכם: אם תהיו כמונו, להימול לכם כל-זכר.
טז ונתנו את-בנותינו לכם, ואת-בנותיכם ניקח-לנו; וישבנו איתכם, והיינו לעם אחד.
יז ואם-לא תשמעו אלינו, להימול--ולקחנו את-בתנו, והלכנו.
יח וייטבו דבריהם, בעיני חמור, ובעיני, שכם בן-חמור.
יט ולא-איחר הנער לעשות הדבר, כי חפץ בבת-יעקוב; והוא נכבד, מכול בית אביו.
כ ויבוא חמור ושכם בנו, אל-שער עירם; וידברו אל-אנשי עירם, לאמור.
כא האנשים האלה שלמים הם איתנו, ויישבו בארץ ויסחרו אותה, והארץ הנה רחבת-ידיים, לפניהם; את-בנותם ניקח-לנו לנשים, ואת-בנותינו ניתן להם.
כב אך-בזאת ייאותו לנו האנשים, לשבת איתנו--להיות, לעם אחד: בהימול לנו כל-זכר, כאשר הם נימולים.
כג מקנהם וקניינם וכל-בהמתם, הלוא לנו הם; אך ניאותה להם, ויישבו איתנו.
כד וישמעו אל-חמור ואל-שכם בנו, כל-יוצאי שער עירו; ויימולו, כל-זכר--כל-יוצאי, שער עירו.
כה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני-בני-יעקוב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבואו על-העיר, בטח; ויהרגו, כל-זכר.
כו ואת-חמור ואת-שכם בנו, הרגו לפי-חרב; ויקחו את-דינה מבית שכם, וייצאו.
כז בני יעקוב, באו על-החללים, ויבוזו, העיר--אשר טימאו, אחותם.
כח את-צאנם ואת-בקרם, ואת-חמוריהם, ואת אשר-בעיר ואת-אשר בשדה, לקחו.
כט ואת-כל-חילם ואת-כל-טפם ואת-נשיהם, שבו ויבוזו; ואת, כל-אשר בבית.
ל ויאמר יעקוב אל-שמעון ואל-לוי, עכרתם אותי, להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי; ואני, מתי מספר, ונאספו עליי והכוני, ונשמדתי אני וביתי.
לא ויאמרו: הכזונה, יעשה את-אחותנו.
פרק לה
א ויאמר אלוהים אל-יעקוב, קום עלה בית-אל ושב-שם; ועשה-שם מזבח--לאל הנראה אליך, בבורחך מפני עשיו אחיך.
ב ויאמר יעקוב אל-ביתו, ואל כל-אשר עימו: הסירו את-אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והיטהרו, והחליפו שמלותיכם.
ג ונקומה ונעלה, בית-אל; ואעשה-שם מזבח, לאל העונה אותי ביום צרתי, ויהי עימדי, בדרך אשר הלכתי.
ד וייתנו אל-יעקוב, את כל-אלוהי הנכר אשר בידם, ואת-הנזמים, אשר באוזניהם; ויטמון אותם יעקוב, תחת האלה אשר עם-שכם.
ה וייסעו; ויהי חיתת אלוהים, על-הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו, אחרי בני יעקוב.
ו ויבוא יעקוב לוזה, אשר בארץ כנען--היא, בית-אל: הוא, וכל-העם אשר-עימו.
ז וייבן שם, מזבח, ויקרא למקום, אל בית-אל: כי שם, נגלו אליו האלוהים, בבורחו, מפני אחיו.
ח ותמת דבורה מינקת רבקה, ותיקבר מתחת לבית-אל תחת האלון; ויקרא שמו, אלון בכות.
ט ויירא אלוהים אל-יעקוב עוד, בבואו מפדן ארם; ויברך, אותו.
י ויאמר-לו אלוהים, שמך יעקוב: לא-ייקרא שמך עוד יעקוב, כי אם-ישראל יהיה שמך, ויקרא את-שמו, ישראל.
יא ויאמר לו אלוהים אני אל שדיי, פרה ורבה--גוי וקהל גויים, יהיה ממך; ומלכים, מחלציך ייצאו.
יב ואת-הארץ, אשר נתתי לאברהם וליצחק--לך אתננה; ולזרעך אחריך, אתן את-הארץ.
יג ויעל מעליו, אלוהים, במקום, אשר-דיבר איתו.
יד ויצב יעקוב מצבה, במקום אשר-דיבר איתו--מצבת אבן; ויסך עליה נסך, וייצוק עליה שמן.
טו ויקרא יעקוב את-שם המקום, אשר דיבר איתו שם אלוהים--בית-אל.
טז ויסעו מבית אל, ויהי-עוד כברת-הארץ לבוא אפרתה; ותלד רחל, ותקש בלדתה.
יז ויהי בהקשותה, בלדתה; ותאמר לה המיילדת אל-תיראי, כי-גם-זה לך בן.
יח ויהי בצאת נפשה, כי מתה, ותקרא שמו, בן-אוני; ואביו, קרא-לו בנימין.
יט ותמת, רחל; ותיקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם.
כ ויצב יעקוב מצבה, על-קבורתה--היא מצבת קבורת-רחל, עד-היום.
כא וייסע, ישראל; ויט אוהלו, מהלאה למגדל-עדר.
כב ויהי, בשכון ישראל בארץ ההיא, וילך ראובן וישכב את-בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל; ויהיו בני-יעקוב, שנים עשר.
כג בני לאה, בכור יעקוב ראובן; ושמעון ולוי ויהודה, ויששכר וזבולון.
כד בני רחל, יוסף ובנימין.
כה ובני בלהה שפחת רחל, דן ונפתלי.
כו ובני זלפה שפחת לאה, גד ואשר; אלה בני יעקוב, אשר יולד-לו בפדן ארם.
כז ויבוא יעקוב אל-יצחק אביו, ממרא קרית הארבע--היא חברון, אשר-גר-שם אברהם ויצחק.
כח ויהיו, ימי יצחק--מאת שנה, ושמונים שנה.
כט ויגווע יצחק וימת וייאסף אל-עמיו, זקן ושבע ימים; ויקברו אותו, עשיו ויעקוב בניו.
פרק לו
א ואלה תולדות עשיו, הוא אדום.
ב עשיו לקח את-נשיו, מבנות כנען: את-עדה, בת-אילון החיתי, ואת-אוהליבמה בת-ענה, בת-צבעון החיווי.
ג ואת-בשמת בת-ישמעאל, אחות נביות.
ד ותלד עדה לעשיו, את-אליפז; ובשמת, ילדה את-רעואל.
ה ואוהליבמה, ילדה, את-יעוש ואת-יעלם, ואת-קורח; אלה בני עשיו, אשר יולדו-לו בארץ כנען.
ו וייקח עשיו את-נשיו ואת-בניו ואת-בנותיו, ואת-כל-נפשות ביתו, ואת-מקנהו ואת-כל-בהמתו ואת כל-קניינו, אשר רכש בארץ כנען; וילך אל-ארץ, מפני יעקוב אחיו.
ז כי-היה רכושם רב, משבת יחדיו; ולא יכלה ארץ מגוריהם, לשאת אותם--מפני, מקניהם.
ח ויישב עשיו בהר שעיר, עשיו הוא אדום.
ט ואלה תולדות עשיו, אבי אדום, בהר, שעיר.
י אלה, שמות בני-עשיו: אליפז, בן-עדה אשת עשיו, רעואל, בן-בשמת אשת עשיו.
יא ויהיו, בני אליפז--תימן אומר, צפו וגעתם וקנז.
יב ותמנע הייתה פילגש, לאליפז בן-עשיו, ותלד לאליפז, את-עמלק; אלה, בני עדה אשת עשיו.
יג ואלה בני רעואל, נחת וזרח שמה ומיזה; אלה היו, בני בשמת אשת עשיו.
יד ואלה היו, בני אוהליבמה בת-ענה בת-צבעון--אשת עשיו; ותלד לעשיו, את-יעוש ואת-יעלם ואת-קורח.
טו אלה, אלופי בני-עשיו: בני אליפז, בכור עשיו--אלוף תימן אלוף אומר, אלוף צפו אלוף קנז.
טז אלוף-קורח אלוף געתם, אלוף עמלק; אלה אלופי אליפז בארץ אדום, אלה בני עדה.
יז ואלה, בני רעואל בן-עשיו--אלוף נחת אלוף זרח, אלוף שמה אלוף מיזה; אלה אלופי רעואל, בארץ אדום--אלה, בני בשמת אשת עשיו.
יח ואלה, בני אוהליבמה אשת עשיו--אלוף יעוש אלוף יעלם, אלוף קורח; אלה אלופי אוהליבמה, בת-ענה--אשת עשיו.
יט אלה בני-עשיו ואלה אלופיהם, הוא אדום.
כ אלה בני-שעיר החורי, יושבי הארץ: לוטן ושובל, וצבעון וענה.
כא ודישון ואצר, ודישן; אלה אלופי החורי בני שעיר, בארץ אדום.
כב ויהיו בני-לוטן, חורי והימם; ואחות לוטן, תמנע.
כג ואלה בני שובל, עלוון ומנחת ועיבל, שפו, ואונם.
כד ואלה בני-צבעון, ואיה וענה; הוא ענה, אשר מצא את-הימים במדבר, ברעותו את-החמורים, לצבעון אביו.
כה ואלה בני-ענה, דישון; ואוהליבמה, בת-ענה.
כו ואלה, בני דישן--חמדן ואשבן, ויתרן וכרן.
כז אלה, בני-אצר--בלהן וזעוון, ועקן.
כח אלה בני-דישן, עוץ וארן.
כט אלה, אלופי החורי: אלוף לוטן אלוף שובל, אלוף צבעון אלוף ענה.
ל אלוף דישון אלוף אצר, אלוף דישן; אלה אלופי החורי לאלופיהם, בארץ שעיר.
לא ואלה, המלכים, אשר מלכו, בארץ אדום--לפני מלוך-מלך, לבני ישראל.
לב וימלוך באדום, בלע בן-בעור; ושם עירו, דנהבה.
לג וימת, בלע; וימלוך תחתיו, יובב בן-זרח מבוצרה.
לד וימת, יובב; וימלוך תחתיו, חושם מארץ התימני.
לה וימת, חושם; וימלוך תחתיו הדד בן-בדד, המכה את-מדיין בשדה מואב, ושם עירו, עווית.
לו וימת, הדד; וימלוך תחתיו, שמלה ממשרקה.
לז וימת, שמלה; וימלוך תחתיו, שאול מרחובות הנהר.
לח וימת, שאול; וימלוך תחתיו, בעל חנן בן-עכבור.
לט וימת, בעל חנן בן-עכבור, וימלוך תחתיו הדר, ושם עירו פעו; ושם אשתו מהיטבאל בת-מטרד, בת מי זהב.
מ ואלה שמות אלופי עשיו, למשפחותם, למקומותם, בשמותם: אלוף תמנע אלוף עלווה, אלוף יתת.
מא אלוף אוהליבמה אלוף אלה, אלוף פינון.
מב אלוף קנז אלוף תימן, אלוף מבצר.
מג אלוף מגדיאל, אלוף עירם; אלה אלופי אדום, למושבותם בארץ אחוזתם--הוא עשיו, אבי אדום.
פרק לז
א ויישב יעקוב, בארץ מגורי אביו--בארץ, כנען.
ב אלה תולדות יעקוב, יוסף בן-שבע-עשרה שנה היה רועה את-אחיו בצאן, והוא נער את-בני בלהה ואת-בני זלפה, נשי אביו; ויבא יוסף את-דיבתם רעה, אל-אביהם.
ג וישראל, אהב את-יוסף מכל-בניו--כי-בן-זקונים הוא, לו; ועשה לו, כתונת פסים.
ד ויראו אחיו, כי-אותו אהב אביהם מכל-אחיו--וישנאו, אותו; ולא יכלו, דברו לשלום.
ה ויחלום יוסף חלום, ויגד לאחיו; ויוסיפו עוד, שנוא אותו.
ו ויאמר, אליהם: שמעו-נא, החלום הזה אשר חלמתי.
ז והנה אנחנו מאלמים אלומים, בתוך השדה, והנה קמה אלומתי, וגם-ניצבה; והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחווינה לאלומתי.
ח ויאמרו לו, אחיו, המלוך תמלוך עלינו, אם-משול תמשול בנו; ויוסיפו עוד שנוא אותו, על-חלומותיו ועל-דבריו.
ט ויחלום עוד חלום אחר, ויספר אותו לאחיו; ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, משתחווים לי.
י ויספר אל-אביו, ואל-אחיו, ויגער-בו אביו, ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת: הבוא נבוא, אני ואימך ואחיך, להשתחוות לך, ארצה.
יא ויקנאו-בו, אחיו; ואביו, שמר את-הדבר.
יב וילכו, אחיו, לרעות את-צאן אביהם, בשכם.
יג ויאמר ישראל אל-יוסף, הלוא אחיך רועים בשכם--לכה, ואשלחך אליהם; ויאמר לו, הנני.
יד ויאמר לו, לך-נא ראה את-שלום אחיך ואת-שלום הצאן, והשיבני, דבר; וישלחהו מעמק חברון, ויבוא שכמה.
טו וימצאהו איש, והנה תועה בשדה; וישאלהו האיש לאמור, מה-תבקש.
טז ויאמר, את-אחיי אנוכי מבקש; הגידה-נא לי, איפה הם רועים.
יז ויאמר האיש, נסעו מזה--כי שמעתי אומרים, נלכה דותיינה; וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדותן.
יח ויראו אותו, מרחוק; ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו.
יט ויאמרו, איש אל-אחיו: הנה, בעל החלומות הלזה--בא.
כ ועתה לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו, חיה רעה אכלתהו; ונראה, מה-יהיו חלומותיו.
כא וישמע ראובן, ויצילהו מידם; ויאמר, לא נכנו נפש.
כב ויאמר אליהם ראובן, אל-תשפכו-דם--השליכו אותו אל-הבור הזה אשר במדבר, ויד אל-תשלחו-בו: למען, הציל אותו מידם, להשיבו, אל-אביו.
כג ויהי, כאשר-בא יוסף אל-אחיו; ויפשיטו את-יוסף את-כותונתו, את-כתונת הפסים אשר עליו.
כד וייקחוהו--וישליכו אותו, הבורה; והבור ריק, אין בו מים.
כה ויישבו, לאכול-לחם, וישאו עיניהם ויראו, והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נושאים, נכאת וצרי ולוט--הולכים, להוריד מצריימה.
כו ויאמר יהודה, אל-אחיו: מה-בצע, כי נהרוג את-אחינו, וכיסינו, את-דמו.
כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו, הוא; וישמעו, אחיו.
כח ויעברו אנשים מדיינים סוחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף, מצריימה.
כט וישב ראובן אל-הבור, והנה אין-יוסף בבור; ויקרע, את-בגדיו.
ל וישב אל-אחיו, ויאמר: הילד איננו, ואני אנה אני-בא.
לא ויקחו, את-כתונת יוסף; וישחטו שעיר עיזים, ויטבלו את-הכותונת בדם.
לב וישלחו את-כתונת הפסים, ויביאו אל-אביהם, ויאמרו, זאת מצאנו: הכר-נא, הכתונת בנך היא--אם-לא.
לג ויכירה ויאמר כתונת בני, חיה רעה אכלתהו; טרוף טורף, יוסף.
לד ויקרע יעקוב שמלותיו, וישם שק במותניו; ויתאבל על-בנו, ימים רבים.
לה ויקומו כל-בניו וכל-בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר, כי-ארד אל-בני אביל שאולה; ויבך אותו, אביו.
לו והמדנים--מכרו אותו, אל-מצריים: לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים.
פרק לח
א ויהי בעת ההיא, ויירד יהודה מאת אחיו; ויט עד-איש עדולמי, ושמו חירה.
ב וירא-שם יהודה בת-איש כנעני, ושמו שוע; וייקחהא, ויבוא אליה.
ג ותהר, ותלד בן; ויקרא את-שמו, ער.
ד ותהר עוד, ותלד בן; ותקרא את-שמו, אונן.
ה ותוסף עוד ותלד בן, ותקרא את-שמו שלה; והיה בכזיב, בלדתה אותו.
ו וייקח יהודה אישה, לער בכורו; ושמה, תמר.
ז ויהי, ער בכור יהודה--רע, בעיני יהוה; וימיתהו, יהוה.
ח ויאמר יהודה לאונן, בוא אל-אשת אחיך ויבם אותה; והקם זרע, לאחיך.
ט ויידע אונן, כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם-בא אל-אשת אחיו, ושיחת ארצה, לבלתי נתון-זרע, לאחיו.
י ויירע בעיני יהוה, אשר עשה; וימת, גם-אותו.
יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית-אביך, עד-יגדל שלה בני--כי אמר, פן-ימות גם-הוא כאחיו; ותלך תמר, ותשב בית אביה.
יב וירבו, הימים, ותמת, בת-שוע אשת-יהודה; ויינחם יהודה, ויעל על-גוזזי צאנו הוא וחירה ריעהו העדולמי--תמנתה.
יג ויוגד לתמר, לאמור: הנה חמיך עולה תמנתה, לגוז צאנו.
יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על-דרך תמנתה: כי ראתה, כי-גדל שלה, והיא, לא-ניתנה לו לאישה.
טו ויראהא יהודה, ויחשבהא לזונה: כי כיסתה, פניה.
טז ויט אליה אל-הדרך, ויאמר הבה-נא אבוא אלייך, כי לא ידע, כי כלתו היא; ותאמר, מה-תיתן-לי, כי תבוא, אליי.
יז ויאמר, אנוכי אשלח גדי-עיזים מן-הצאן; ותאמר, אם-תיתן עירבון עד שולחך.
יח ויאמר, מה העירבון אשר אתן-לך, ותאמר חותמך ופתיליך, ומטך אשר בידך; וייתן-לה ויבוא אליה, ותהר לו.
יט ותקם ותלך, ותסר צעיפה מעליה; ותלבש, בגדי אלמנותה.
כ וישלח יהודה את-גדי העיזים, ביד ריעהו העדולמי, לקחת העירבון, מיד האישה; ולא, מצאה.
כא וישאל את-אנשי מקומה, לאמור, איה הקדשה היא בעיניים, על-הדרך; ויאמרו, לא-הייתה בזה קדשה.
כב וישב, אל-יהודה, ויאמר, לא מצאתיה; וגם אנשי המקום אמרו, לא-הייתה בזה קדשה.
כג ויאמר יהודה תיקח-לה, פן נהיה לבוז; הנה שלחתי הגדי הזה, ואתה לא מצאתה.
כד ויהי כמשלוש חודשים, ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף.
כה היא מוצאת, והיא שלחה אל-חמיה לאמור, לאיש אשר-אלה לו, אנוכי הרה; ותאמר, הכר-נא--למי החותמת והפתילים והמטה, האלה.
כו ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני, כי-על-כן לא-נתתיה, לשלה בני; ולא-יסף עוד, לדעתה.
כז ויהי, בעת לדתה; והנה תאומים, בבטנה.
כח ויהי בלדתה, וייתן-יד; ותיקח המיילדת, ותקשור על-ידו שני לאמור, זה, יצא ראשונה.
כט ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר, מה-פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו, פרץ.
ל ואחר יצא אחיו, אשר על-ידו השני; ויקרא שמו, זרח.
פרק לט
א ויוסף, הורד מצריימה; ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, איש מצרי, מיד הישמעאלים, אשר הורידוהו שמה.
ב ויהי יהוה את-יוסף, ויהי איש מצליח; ויהי, בבית אדוניו המצרי.
ג וירא אדוניו, כי יהוה איתו; וכול אשר-הוא עושה, יהוה מצליח בידו.
ד וימצא יוסף חן בעיניו, וישרת אותו; ויפקידהו, על-ביתו, וכל-יש-לו, נתן בידו.
ה ויהי מאז הפקיד אותו בביתו, ועל כל-אשר יש-לו, ויברך יהוה את-בית המצרי, בגלל יוסף; ויהי ברכת יהוה, בכל-אשר יש-לו--בבית, ובשדה.
ו ויעזוב כל-אשר-לו, ביד-יוסף, ולא-ידע איתו מאומה, כי אם-הלחם אשר-הוא אוכל; ויהי יוסף, יפה-תואר ויפה מראה.
ז ויהי, אחר הדברים האלה, ותישא אשת-אדוניו את-עיניה, אל-יוסף; ותאמר, שכבה עימי.
ח וימאן--ויאמר אל-אשת אדוניו, הן אדוני לא-ידע איתי מה-בבית; וכול אשר-יש-לו, נתן בידי.
ט איננו גדול בבית הזה, ממני, ולא-חשך ממני מאומה, כי אם-אותך באשר את-אשתו; ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת, וחטאתי, לאלוהים.
י ויהי, כדברה אל-יוסף יום יום; ולא-שמע אליה לשכב אצלה, להיות עימה.
יא ויהי כהיום הזה, ויבוא הביתה לעשות מלאכתו; ואין איש מאנשי הבית, שם--בבית.
יב ותתפשהו בבגדו לאמור, שכבה עימי; ויעזוב בגדו בידה, וינס וייצא החוצה.
יג ויהי, כראותה, כי-עזב בגדו, בידה; וינס, החוצה.
יד ותקרא לאנשי ביתה, ותאמר להם לאמור, ראו הביא לנו איש עברי, לצחק בנו: בא אליי לשכב עימי, ואקרא בקול גדול.
טו ויהי כשומעו, כי-הרימותי קולי ואקרא; ויעזוב בגדו אצלי, וינס וייצא החוצה.
טז ותנח בגדו, אצלה, עד-בוא אדוניו, אל-ביתו.
יז ותדבר אליו, כדברים האלה לאמור: בא-אליי העבד העברי, אשר-הבאת לנו--לצחק בי.
יח ויהי, כהרימי קולי ואקרא; ויעזוב בגדו אצלי, וינס החוצה.
יט ויהי כשמוע אדוניו את-דברי אשתו, אשר דיברה אליו לאמור, כדברים האלה, עשה לי עבדך; וייחר, אפו.
כ וייקח אדוני יוסף אותו, וייתנהו אל-בית הסוהר--מקום, אשר-אסירי המלך אסורים; ויהי-שם, בבית הסוהר.
כא ויהי יהוה את-יוסף, ויט אליו חסד; וייתן חינו, בעיני שר בית-הסוהר.
כב וייתן שר בית-הסוהר, ביד-יוסף, את כל-האסירים, אשר בבית הסוהר; ואת כל-אשר עושים שם, הוא היה עושה.
כג אין שר בית-הסוהר, רואה את-כל-מאומה בידו, באשר יהוה, איתו; ואשר-הוא עושה, יהוה מצליח.
פרק מ
א ויהי, אחר הדברים האלה, חטאו משקה מלך-מצריים, והאופה--לאדוניהם, למלך מצריים.
ב ויקצוף פרעה, על שני סריסיו--על שר המשקים, ועל שר האופים.
ג וייתן אותם במשמר, בית שר הטבחים--אל-בית הסוהר: מקום, אשר יוסף אסור שם.
ד ויפקוד שר הטבחים את-יוסף, איתם--וישרת אותם; ויהיו ימים, במשמר.
ה ויחלמו חלום שניהם איש חלומו, בלילה אחד--איש, כפתרון חלומו: המשקה והאופה, אשר למלך מצריים, אשר אסורים, בבית הסוהר.
ו ויבוא אליהם יוסף, בבוקר; וירא אותם, והנם זועפים.
ז וישאל את-סריסי פרעה, אשר איתו במשמר בית אדוניו--לאמור: מדוע פניכם רעים, היום.
ח ויאמרו אליו--חלום חלמנו, ופותר אין אותו; ויאמר אליהם יוסף, הלוא לאלוהים פתרונים--ספרו-נא, לי.
ט ויספר שר-המשקים את-חלומו, ליוסף; ויאמר לו--בחלומי, והנה-גפן לפניי.
י ובגפן, שלושה שריגים; והיא כפורחת עלתה ניצה, הבשילו אשכלותיה ענבים.
יא וכוס פרעה, בידי; ואקח את-הענבים, ואשחט אותם אל-כוס פרעה, ואתן את-הכוס, על-כף פרעה.
יב ויאמר לו יוסף, זה פתרונו: שלושת, השריגים--שלושת ימים, הם.
יג בעוד שלושת ימים, יישא פרעה את-ראשך, והשיבך, על-כנך; ונתת כוס-פרעה, בידו, כמשפט הראשון, אשר היית משקהו.
יד כי אם-זכרתני איתך, כאשר ייטב לך, ועשית-נא עימדי, חסד; והזכרתני, אל-פרעה, והוצאתני, מן-הבית הזה.
טו כי-גונוב גונבתי, מארץ העברים; וגם-פה לא-עשיתי מאומה, כי-שמו אותי בבור.
טז וירא שר-האופים, כי טוב פתר; ויאמר, אל-יוסף, אף-אני בחלומי, והנה שלושה סלי חורי על-ראשי.
יז ובסל העליון, מכול מאכל פרעה--מעשה אופה; והעוף, אוכל אותם מן-הסל--מעל ראשי.
יח ויען יוסף ויאמר, זה פתרונו: שלושת, הסלים--שלושת ימים, הם.
יט בעוד שלושת ימים, יישא פרעה את-ראשך מעליך, ותלה אותך, על-עץ; ואכל העוף את-בשרך, מעליך.
כ ויהי ביום השלישי, יום הולדת את-פרעה, ויעש משתה, לכל-עבדיו; ויישא את-ראש שר המשקים, ואת-ראש שר האופים--בתוך עבדיו.
כא וישב את-שר המשקים, על-משקהו; וייתן הכוס, על-כף פרעה.
כב ואת שר האופים, תלה: כאשר פתר להם, יוסף.
כג ולא-זכר שר-המשקים את-יוסף, וישכחהו.
פרק מא
א ויהי, מקץ שנתיים ימים; ופרעה חולם, והנה עומד על-היאור.
ב והנה מן-היאור, עולות שבע פרות, יפות מראה, ובריאות בשר; ותרעינה, באחו.
ג והנה שבע פרות אחרות, עולות אחריהן מן-היאור, רעות מראה, ודקות בשר; ותעמודנה אצל הפרות, על-שפת היאור.
ד ותאכלנה הפרות, רעות המראה ודקות הבשר, את שבע הפרות, יפות המראה והבריאות; וייקץ, פרעה.
ה ויישן, ויחלום שנית; והנה שבע שיבולים, עולות בקנה אחד--בריאות וטובות.
ו והנה שבע שיבולים, דקות ושדופות קדים--צומחות, אחריהן.
ז ותבלענה, השיבולים הדקות, את שבע השיבולים, הבריאות והמלאות; וייקץ פרעה, והנה חלום.
ח ויהי בבוקר, ותיפעם רוחו, וישלח ויקרא את-כל-חרטומי מצריים, ואת-כל-חכמיה; ויספר פרעה להם את-חלומו, ואין-פותר אותם לפרעה.
ט וידבר שר המשקים, את-פרעה לאמור: את-חטאיי, אני מזכיר היום.
י פרעה, קצף על-עבדיו; וייתן אותי במשמר, בית שר הטבחים--אותי, ואת שר האופים.
יא ונחלמה חלום בלילה אחד, אני והוא: איש כפתרון חלומו, חלמנו.
יב ושם איתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים, ונספר-לו, ויפתור-לנו את-חלומותינו: איש כחלומו, פתר.
יג ויהי כאשר פתר-לנו, כן היה: אותי השיב על-כני, ואותו תלה.
יד וישלח פרעה ויקרא את-יוסף, ויריצוהו מן-הבור; ויגלח ויחלף שמלותיו, ויבוא אל-פרעה.
טו ויאמר פרעה, אל-יוסף, חלום חלמתי, ופותר אין אותו; ואני, שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום, לפתור אותו.
טז ויען יוסף את-פרעה לאמור, בלעדיי: אלוהים, יענה את-שלום פרעה.
יז וידבר פרעה, אל-יוסף: בחלומי, הנני עומד על-שפת היאור.
יח והנה מן-היאור, עולות שבע פרות, בריאות בשר, ויפות תואר; ותרעינה, באחו.
יט והנה שבע-פרות אחרות, עולות אחריהן, דלות ורעות תואר מאוד, ורקות בשר: לא-ראיתי כהנה בכל-ארץ מצריים, לרוע.
כ ותאכלנה, הפרות, הרקות, והרעות--את שבע הפרות הראשונות, הבריאות.
כא ותבואנה אל-קרבנה, ולא נודע כי-באו אל-קרבנה, ומראיהן רע, כאשר בתחילה; ואיקץ.
כב וארא, בחלומי; והנה שבע שיבולים, עולות בקנה אחד--מלאות וטובות.
כג והנה שבע שיבולים, צנומות דקות שדופות קדים--צומחות, אחריהם.
כד ותבלענה השיבולים הדקות, את שבע השיבולים הטובות; ואומר, אל-החרטומים, ואין מגיד, לי.
כה ויאמר יוסף אל-פרעה, חלום פרעה אחד הוא: את אשר האלוהים עושה, הגיד לפרעה.
כו שבע פרות הטובות, שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הטובות, שבע שנים הנה: חלום, אחד הוא.
כז ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן, שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הריקות, שדופות הקדים--יהיו, שבע שני רעב.
כח הוא הדבר, אשר דיברתי אל-פרעה: אשר האלוהים עושה, הראה את-פרעה.
כט הנה שבע שנים, באות--שבע גדול, בכל-ארץ מצריים.
ל וקמו שבע שני רעב, אחריהן, ונשכח כל-השבע, בארץ מצריים; וכילה הרעב, את-הארץ.
לא ולא-ייוודע השבע בארץ, מפני הרעב ההוא אחרי-כן: כי-כבד הוא, מאוד.
לב ועל הישנות החלום אל-פרעה, פעמיים--כי-נכון הדבר מעם האלוהים, וממהר האלוהים לעשותו.
לג ועתה ירא פרעה, איש נבון וחכם; וישיתהו, על-ארץ מצריים.
לד יעשה פרעה, ויפקד פקידים על-הארץ; וחימש את-ארץ מצריים, בשבע שני השבע.
לה ויקבצו, את-כל-אוכל השנים הטובות, הבאות, האלה; ויצברו-בר תחת יד-פרעה, אוכל בערים--ושמרו.
לו והיה האוכל לפיקדון, לארץ, לשבע שני הרעב, אשר תהיינה בארץ מצריים; ולא-תיכרת הארץ, ברעב.
לז וייטב הדבר, בעיני פרעה, ובעיני, כל-עבדיו.
לח ויאמר פרעה, אל-עבדיו: הנמצא כזה--איש, אשר רוח אלוהים בו.
לט ויאמר פרעה אל-יוסף, אחרי הודיע אלוהים אותך את-כל-זאת, אין-נבון וחכם, כמוך.
מ אתה תהיה על-ביתי, ועל-פיך יישק כל-עמי; רק הכיסא, אגדל ממך.
מא ויאמר פרעה, אל-יוסף: ראה נתתי אותך, על כל-ארץ מצריים.
מב ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו, וייתן אותה על-יד יוסף; וילבש אותו בגדי-שש, וישם רביד הזהב על-צווארו.
מג וירכב אותו, במרכבת המשנה אשר-לו, ויקראו לפניו, אברך; ונתון אותו, על כל-ארץ מצריים.
מד ויאמר פרעה אל-יוסף, אני פרעה; ובלעדיך, לא-ירים איש את-ידו ואת-רגלו--בכל-ארץ מצריים.
מה ויקרא פרעה שם-יוסף, צפנת פענח, וייתן-לו את-אסנת בת-פוטי פרע כוהן און, לאישה; וייצא יוסף, על-ארץ מצריים.
מו ויוסף, בן-שלושים שנה, בעומדו, לפני פרעה מלך-מצריים; וייצא יוסף מלפני פרעה, ויעבור בכל-ארץ מצריים.
מז ותעש הארץ, בשבע שני השבע--לקמצים.
מח ויקבוץ את-כל-אוכל שבע שנים, אשר היו בארץ מצריים, וייתן-אוכל, בערים: אוכל שדה-העיר אשר סביבותיה, נתן בתוכה.
מט ויצבור יוסף בר כחול הים, הרבה מאוד--עד כי-חדל לספור, כי-אין מספר.
נ וליוסף יולד שני בנים, בטרם תבוא שנת הרעב, אשר ילדה-לו אסנת, בת-פוטי פרע כוהן און.
נא ויקרא יוסף את-שם הבכור, מנשה: כי-נשני אלוהים את-כל-עמלי, ואת כל-בית אבי.
נב ואת שם השני, קרא אפריים: כי-הפרני אלוהים, בארץ עוניי.
נג ותכלינה, שבע שני השבע, אשר היה, בארץ מצריים.
נד ותחילינה שבע שני הרעב, לבוא, כאשר, אמר יוסף; ויהי רעב בכל-הארצות, ובכל-ארץ מצריים היה לחם.
נה ותרעב כל-ארץ מצריים, ויצעק העם אל-פרעה ללחם; ויאמר פרעה לכל-מצריים לכו אל-יוסף, אשר-יאמר לכם תעשו.
נו והרעב היה, על כל-פני הארץ; ויפתח יוסף את-כל-אשר בהם, וישבור למצריים, ויחזק הרעב, בארץ מצריים.
נז וכל-הארץ באו מצריימה, לשבור אל-יוסף: כי-חזק הרעב, בכל-הארץ.
פרק מב
א וירא יעקוב, כי יש-שבר במצריים; ויאמר יעקוב לבניו, למה תתראו.
ב ויאמר--הנה שמעתי, כי יש-שבר במצריים; רדו-שמה ושברו-לנו משם, ונחיה ולא נמות.
ג ויירדו אחי-יוסף, עשרה, לשבור בר, ממצריים.
ד ואת-בנימין אחי יוסף, לא-שלח יעקוב את-אחיו: כי אמר, פן-יקראנו אסון.
ה ויבואו בני ישראל, לשבור בתוך הבאים: כי-היה הרעב, בארץ כנען.
ו ויוסף, הוא השליט על-הארץ--הוא המשביר, לכל-עם הארץ; ויבואו אחי יוסף, וישתחוו-לו אפיים ארצה.
ז וירא יוסף את-אחיו, ויכירם; ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות, ויאמר אליהם מאיין באתם, ויאמרו, מארץ כנען לשבור-אוכל.
ח ויכר יוסף, את-אחיו; והם, לא הכירוהו.
ט ויזכור יוסף--את החלומות, אשר חלם להם; ויאמר אליהם מרגלים אתם, לראות את-ערוות הארץ באתם.
י ויאמרו אליו, לא אדוני; ועבדיך באו, לשבור-אוכל.
יא כולנו, בני איש-אחד נחנו; כנים אנחנו, לא-היו עבדיך מרגלים.
יב ויאמר, אליהם: לא, כי-ערוות הארץ באתם לראות.
יג ויאמרו, שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש-אחד--בארץ כנען; והנה הקטון את-אבינו היום, והאחד איננו.
יד ויאמר אליהם, יוסף: הוא, אשר דיברתי אליכם לאמור--מרגלים אתם.
טו בזאת, תיבחנו: חי פרעה אם-תצאו מזה, כי אם-בבוא אחיכם הקטון הנה.
טז שלחו מכם אחד, וייקח את-אחיכם, ואתם היאסרו, וייבחנו דבריכם האמת איתכם; ואם-לא--חי פרעה, כי מרגלים אתם.
יז ויאסוף אותם אל-משמר, שלושת ימים.
יח ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו; את-האלוהים, אני ירא.
יט אם-כנים אתם--אחיכם אחד, ייאסר בבית משמרכם; ואתם לכו הביאו, שבר רעבון בתיכם.
כ ואת-אחיכם הקטון תביאו אליי, וייאמנו דבריכם ולא תמותו; ויעשו-כן.
כא ויאמרו איש אל-אחיו, אבל אשמים אנחנו על-אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על-כן באה אלינו, הצרה הזאת.
כב ויען ראובן אותם לאמור, הלוא אמרתי אליכם לאמור אל-תחטאו בילד--ולא שמעתם; וגם-דמו, הנה נדרש.
כג והם לא ידעו, כי שומע יוסף: כי המליץ, בינותם.
כד וייסוב מעליהם, ויבך; וישב אליהם, וידבר אליהם, וייקח מאיתם את-שמעון, ויאסור אותו לעיניהם.
כה ויצו יוסף, וימלאו את-כליהם בר, ולהשיב כספיהם איש אל-שקו, ולתת להם צידה לדרך; ויעש להם, כן.
כו וישאו את-שברם, על-חמוריהם; וילכו, משם.
כז ויפתח האחד את-שקו, לתת מספוא לחמורו--במלון; וירא, את-כספו, והנה-הוא, בפי אמתחתו.
כח ויאמר אל-אחיו הושב כספי, וגם הנה באמתחתי; וייצא ליבם, ויחרדו איש אל-אחיו לאמור, מה-זאת עשה אלוהים, לנו.
כט ויבואו אל-יעקוב אביהם, ארצה כנען; ויגידו לו, את כל-הקורות אותם לאמור.
ל דיבר האיש אדוני הארץ, איתנו--קשות; וייתן אותנו, כמרגלים את-הארץ.
לא ונאמר אליו, כנים אנחנו: לא היינו, מרגלים.
לב שנים-עשר אנחנו אחים, בני אבינו; האחד איננו, והקטון היום את-אבינו בארץ כנען.
לג ויאמר אלינו, האיש אדוני הארץ, בזאת אדע, כי כנים אתם: אחיכם האחד הניחו איתי, ואת-רעבון בתיכם קחו ולכו.
לד והביאו את-אחיכם הקטון, אליי, ואדעה כי לא מרגלים אתם, כי כנים אתם; את-אחיכם אתן לכם, ואת-הארץ תסחרו.
לה ויהי, הם מריקים שקיהם, והנה-איש צרור-כספו, בשקו; ויראו את-צרורות כספיהם, המה ואביהם--וייראו.
לו ויאמר אליהם יעקוב אביהם, אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת-בנימין תיקחו, עליי היו כולנה.
לז ויאמר ראובן, אל-אביו לאמור, את-שני בניי תמית, אם-לא אביאנו אליך; תנה אותו על-ידי, ואני אשיבנו אליך.
לח ויאמר, לא-יירד בני עימכם: כי-אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון בדרך אשר תלכו-בה, והורדתם את-שיבתי ביגון, שאולה.
פרק מג
א והרעב, כבד בארץ.
ב ויהי, כאשר כילו לאכול את-השבר, אשר הביאו, ממצריים; ויאמר אליהם אביהם, שובו שברו-לנו מעט-אוכל.
ג ויאמר אליו יהודה, לאמור: העד העיד בנו האיש לאמור לא-תראו פניי, בלתי אחיכם איתכם.
ד אם-ישך משלח את-אחינו, איתנו--נרדה, ונשברה לך אוכל.
ה ואם-אינך משלח, לא נרד: כי-האיש אמר אלינו, לא-תראו פניי, בלתי, אחיכם איתכם.
ו ויאמר, ישראל, למה הרעותם, לי--להגיד לאיש, העוד לכם אח.
ז ויאמרו שאול שאל-האיש לנו ולמולדתנו לאמור, העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד-לו, על-פי הדברים האלה; הידוע נדע--כי יאמר, הורידו את-אחיכם.
ח ויאמר יהודה אל-ישראל אביו, שלחה הנער איתי--ונקומה ונלכה; ונחיה ולא נמות, גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו.
ט אנוכי, אערבנו--מידי, תבקשנו: אם-לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל-הימים.
י כי, לולא התמהמהנו--כי-עתה שבנו, זה פעמיים.
יא ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם-כן איפוא זאת עשו--קחו מזמרת הארץ בכליכם, והורידו לאיש מנחה: מעט צורי, ומעט דבש, נכאת ולוט, בוטנים ושקדים.
יב וכסף משנה, קחו בידכם; ואת-הכסף המושב בפי אמתחותיכם, תשיבו בידכם--אוליי משגה, הוא.
יג ואת-אחיכם, קחו; וקומו, שובו אל-האיש.
יד ואל שדיי, ייתן לכם רחמים לפני האיש, ושילח לכם את-אחיכם אחר, ואת-בנימין; ואני, כאשר שכולתי שכלתי.
טו ויקחו האנשים את-המנחה הזאת, ומשנה-כסף לקחו בידם ואת-בנימין; ויקומו ויירדו מצריים, ויעמדו לפני יוסף.
טז וירא יוסף איתם, את-בנימין, ויאמר לאשר על-ביתו, הבא את-האנשים הביתה; וטבוח טבח והכן, כי איתי יאכלו האנשים בצוהריים.
יז ויעש האיש, כאשר אמר יוסף; ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף.
יח וייראו האנשים, כי הובאו בית יוסף, ויאמרו על-דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה, אנחנו מובאים--להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו, ולקחת אותנו לעבדים ואת-חמורינו.
יט וייגשו, אל-האיש, אשר, על-בית יוסף; וידברו אליו, פתח הבית.
כ ויאמרו, בי אדוני; ירוד ירדנו בתחילה, לשבור-אוכל.
כא ויהי כי-באנו אל-המלון, ונפתחה את-אמתחותינו, והנה כסף-איש בפי אמתחתו, כספנו במשקלו; ונשב אותו, בידנו.
כב וכסף אחר הורדנו בידנו, לשבור-אוכל; לא ידענו, מי-שם כספנו באמתחותינו.
כג ויאמר שלום לכם אל-תיראו, אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם--כספכם, בא אליי; ויוצא אליהם, את-שמעון.
כד ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף; וייתן-מים וירחצו רגליהם, וייתן מספוא לחמוריהם.
כה ויכינו, את-המנחה, עד-בוא יוסף, בצוהריים: כי שמעו, כי-שם יאכלו לחם.
כו ויבוא יוסף הביתה, ויביאו לו את-המנחה אשר-בידם הביתה; וישתחוו-לו, ארצה.
כז וישאל להם, לשלום, ויאמר השלום אביכם הזקן, אשר אמרתם--העודנו, חי.
כח ויאמרו, שלום לעבדך לאבינו--עודנו חי; וייקדו, וישתחוו.
כט ויישא עיניו, וירא את-בנימין אחיו בן-אימו, ויאמר הזה אחיכם הקטון, אשר אמרתם אליי; ויאמר, אלוהים יוחנך בני.
ל וימהר יוסף, כי-נכמרו רחמיו אל-אחיו, ויבקש, לבכות; ויבוא החדרה, ויבך שמה.
לא וירחץ פניו, וייצא; ויתאפק--ויאמר, שימו לחם.
לב וישימו לו לבדו, ולהם לבדם; ולמצרים האוכלים איתו, לבדם--כי לא יוכלון המצרים לאכול את-העברים לחם, כי-תועבה היא למצריים.
לג ויישבו לפניו--הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו; ויתמהו האנשים, איש אל-ריעהו.
לד ויישא משאות מאת פניו, אליהם, ותרב משאת בנימין ממשאות כולם, חמש ידות; וישתו וישכרו, עימו.
פרק מד
א ויצו את-אשר על-ביתו, לאמור, מלא את-אמתחות האנשים אוכל, כאשר יוכלון שאת; ושים כסף-איש, בפי אמתחתו.
ב ואת-גביעי גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטון, ואת, כסף שברו; ויעש, כדבר יוסף אשר דיבר.
ג הבוקר, אור; והאנשים שולחו, המה וחמוריהם.
ד הם יצאו את-העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לאשר על-ביתו, קום רדוף אחרי האנשים; והשגתם ואמרת אליהם, למה שילמתם רעה תחת טובה.
ה הלוא זה, אשר ישתה אדוני בו, והוא, נחש ינחש בו; הרעותם, אשר עשיתם.
ו וישיגם; וידבר אליהם, את-הדברים האלה.
ז ויאמרו אליו--למה ידבר אדוני, כדברים האלה; חלילה, לעבדיך, מעשות, כדבר הזה.
ח הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחותינו--השיבונו אליך, מארץ כנען; ואיך, נגנוב מבית אדוניך, כסף, או זהב.
ט אשר יימצא איתו מעבדיך, ומת; וגם-אנחנו, נהיה לאדוני לעבדים.
י ויאמר, גם-עתה כדבריכם כן-הוא: אשר יימצא איתו יהיה-לי עבד, ואתם תהיו נקיים.
יא וימהרו, ויורידו איש את-אמתחתו--ארצה; ויפתחו, איש אמתחתו.
יב ויחפש--בגדול החל, ובקטון כילה; ויימצא, הגביע, באמתחת, בנימין.
יג ויקרעו, שמלותם; ויעמוס איש על-חמורו, וישובו העירה.
יד ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם; וייפלו לפניו, ארצה.
טו ויאמר להם יוסף, מה-המעשה הזה אשר עשיתם; הלוא ידעתם, כי-נחש ינחש איש אשר כמוני.
טז ויאמר יהודה, מה-נאמר לאדוני, מה-נדבר, ומה-נצטדק; האלוהים, מצא את-עוון עבדיך--הננו עבדים לאדוני, גם-אנחנו גם אשר-נמצא הגביע בידו.
יז ויאמר--חלילה לי, מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה-לי עבד, ואתם, עלו לשלום אל-אביכם.
יח וייגש אליו יהודה, ויאמר בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באוזני אדוני, ואל-ייחר אפך בעבדך: כי כמוך, כפרעה.
יט אדוני שאל, את-עבדיו לאמור: היש-לכם אב, או-אח.
כ ונאמר, אל-אדוני, יש-לנו אב זקן, וילד זקונים קטן; ואחיו מת, וייוותר הוא לבדו לאימו ואביו אהבו.
כא ותאמר, אל-עבדיך, הורידוהו, אליי; ואשימה עיני, עליו.
כב ונאמר, אל-אדוני, לא-יוכל הנער, לעזוב את-אביו: ועזב את-אביו, ומת.
כג ותאמר, אל-עבדיך, אם-לא יירד אחיכם הקטון, איתכם--לא תוסיפון, לראות פניי.
כד ויהי כי עלינו, אל-עבדך אבי; ונגד-לו--את, דברי אדוני.
כה ויאמר, אבינו: שובו, שברו-לנו מעט-אוכל.
כו ונאמר, לא נוכל לרדת: אם-יש אחינו הקטון איתנו, וירדנו--כי-לא נוכל לראות פני האיש, ואחינו הקטון איננו איתנו.
כז ויאמר עבדך אבי, אלינו: אתם ידעתם, כי שניים ילדה-לי אשתי.
כח וייצא האחד, מאיתי, ואומר, אך טרוף טורף; ולא ראיתיו, עד-הנה.
כט ולקחתם גם-את-זה מעם פניי, וקרהו אסון--והורדתם את-שיבתי ברעה, שאולה.
ל ועתה, כבואי אל-עבדך אבי, והנער, איננו איתנו; ונפשו, קשורה בנפשו.
לא והיה, כראותו כי-אין הנער--ומת; והורידו עבדיך את-שיבת עבדך אבינו, ביגון--שאולה.
לב כי עבדך ערב את-הנער, מעם אבי לאמור: אם-לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים.
לג ועתה, יישב-נא עבדך תחת הנער--עבד, לאדוני; והנער, יעל עם-אחיו.
לד כי-איך אעלה אל-אבי, והנער איננו איתי: פן אראה ברע, אשר ימצא את-אבי.
פרק מה
א ולא-יכול יוסף להתאפק, לכול הניצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל-איש מעליי; ולא-עמד איש איתו, בהתוודע יוסף אל-אחיו.
ב וייתן את-קולו, בבכי; וישמעו מצריים, וישמע בית פרעה.
ג ויאמר יוסף אל-אחיו אני יוסף, העוד אבי חי; ולא-יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו.
ד ויאמר יוסף אל-אחיו גשו-נא אליי, וייגשו; ויאמר, אני יוסף אחיכם, אשר-מכרתם אותי, מצריימה.
ה ועתה אל-תיעצבו, ואל-ייחר בעיניכם, כי-מכרתם אותי, הנה: כי למחיה, שלחני אלוהים לפניכם.
ו כי-זה שנתיים הרעב, בקרב הארץ; ועוד חמש שנים, אשר אין-חריש וקציר.
ז וישלחני אלוהים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם, לפליטה גדולה.
ח ועתה, לא-אתם שלחתם אותי הנה, כי, האלוהים; וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל-ביתו, ומושל, בכל-ארץ מצריים.
ט מהרו, ועלו אל-אבי, ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף, שמני אלוהים לאדון לכל-מצריים; רדה אליי, אל-תעמוד.
י וישבת בארץ-גושן, והיית קרוב אליי--אתה, ובניך ובני בניך; וצאנך ובקרך, וכל-אשר-לך.
יא וכילכלתי אותך שם, כי-עוד חמש שנים רעב: פן-תיוורש אתה וביתך, וכל-אשר-לך.
יב והנה עיניכם רואות, ועיני אחי בנימין: כי-פי, המדבר אליכם.
יג והגדתם לאבי, את-כל-כבודי במצריים, ואת, כל-אשר ראיתם; ומיהרתם והורדתם את-אבי, הנה.
יד וייפול על-צווארי בנימין-אחיו, ויבך; ובנימין--בכה, על-צוואריו.
טו וינשק לכל-אחיו, ויבך עליהם; ואחרי כן, דיברו אחיו איתו.
טז והקול נשמע, בית פרעה לאמור, באו, אחי יוסף; וייטב בעיני פרעה, ובעיני עבדיו.
יז ויאמר פרעה אל-יוסף, אמור אל-אחיך זאת עשו: טענו, את-בעירכם, ולכו-בואו, ארצה כנען.
יח וקחו את-אביכם ואת-בתיכם, ובואו אליי; ואתנה לכם, את-טוב ארץ מצריים, ואכלו, את-חלב הארץ.
יט ואתה צווית, זאת עשו: קחו-לכם מארץ מצריים עגלות, לטפכם ולנשיכם, ונשאתם את-אביכם, ובאתם.
כ ועינכם, אל-תחוס על-כליכם: כי-טוב כל-ארץ מצריים, לכם הוא.
כא ויעשו-כן בני ישראל, וייתן להם יוסף עגלות על-פי פרעה; וייתן להם צידה, לדרך.
כב לכולם נתן לאיש, חליפות שמלות; ולבנימין נתן שלוש מאות כסף, וחמש חליפות שמלות.
כג ולאביו שלח כזאת, עשרה חמורים, נושאים, מטוב מצריים; ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון, לאביו--לדרך.
כד וישלח את-אחיו, וילכו; ויאמר אליהם, אל-תרגזו בדרך.
כה ויעלו, ממצריים; ויבואו ארץ כנען, אל-יעקוב אביהם.
כו ויגידו לו לאמור, עוד יוסף חי, וכי-הוא מושל, בכל-ארץ מצריים; ויפג ליבו, כי לא-האמין להם.
כז וידברו אליו, את כל-דברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את-העגלות, אשר-שלח יוסף לשאת אותו; ותחי, רוח יעקוב אביהם.
כח ויאמר, ישראל, רב עוד-יוסף בני, חי; אלכה ואראנו, בטרם אמות.
פרק מו
א וייסע ישראל וכל-אשר-לו, ויבוא בארה שבע; ויזבח זבחים, לאלוהי אביו יצחק.
ב ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקוב יעקוב; ויאמר, הנני.
ג ויאמר, אנוכי האל אלוהי אביך; אל-תירא מרדה מצריימה, כי-לגוי גדול אשימך שם.
ד אנוכי, ארד עימך מצריימה, ואנוכי, אעלך גם-עלה; ויוסף, ישית ידו על-עיניך.
ה ויקם יעקוב, מבאר שבע; וישאו בני-ישראל את-יעקוב אביהם, ואת-טפם ואת-נשיהם, בעגלות, אשר-שלח פרעה לשאת אותו.
ו ויקחו את-מקניהם, ואת-רכושם אשר רכשו בארץ כנען, ויבואו, מצריימה: יעקוב, וכל-זרעו איתו.
ז בניו ובני בניו, איתו, בנותיו ובנות בניו, וכל-זרעו--הביא איתו, מצריימה.
ח ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצריימה, יעקוב ובניו: בכור יעקוב, ראובן.
ט ובני, ראובן--חנוך ופלוא, וחצרון וכרמי.
י ובני שמעון, ימואל וימין ואוהד--ויכין וצוחר; ושאול, בן-הכנענית.
יא ובני, לוי--גרשון, קהת ומררי.
יב ובני יהודה, ער ואונן ושלה--ופרץ וזרח; וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני-פרץ חצרון וחמול.
יג ובני, יששכר--תולע ופווה, ויוב ושמרון.
יד ובני, זבולון--סרד ואילון, ויחלאל.
טו אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקוב בפדן ארם, ואת, דינה בתו: כל-נפש בניו ובנותיו, שלושים ושלוש.
טז ובני גד, צפיון וחגי שוני ואצבון, ערי וארודי, ואראלי.
יז ובני אשר, ימנה וישווה וישווי ובריעה--ושרח אחותם; ובני בריעה, חבר ומלכיאל.
יח אלה בני זלפה, אשר-נתן לבן ללאה בתו; ותלד את-אלה ליעקוב, שש עשרה נפש.
יט בני רחל אשת יעקוב, יוסף ובנימין.
כ וייוולד ליוסף, בארץ מצריים, אשר ילדה-לו אסנת, בת-פוטי פרע כוהן און--את-מנשה, ואת-אפריים.
כא ובני בנימין, בלע ובכר ואשבל, גרא ונעמן, אחי וראש; מופים וחופים, וארד.
כב אלה בני רחל, אשר יולד ליעקוב--כל-נפש, ארבעה עשר.
כג ובני-דן, חושים.
כד ובני, נפתלי--יחצאל וגוני, ויצר ושילם.
כה אלה בני בלהה, אשר-נתן לבן לרחל בתו; ותלד את-אלה ליעקוב, כל-נפש שבעה.
כו כל-הנפש הבאה ליעקוב מצריימה, יוצאי ירכו, מלבד, נשי בני-יעקוב--כל-נפש, שישים ושש.
כז ובני יוסף אשר-יולד-לו במצריים, נפש שניים: כל-הנפש לבית-יעקוב הבאה מצריימה, שבעים.
כח ואת-יהודה שלח לפניו, אל-יוסף, להורות לפניו, גושנה; ויבואו, ארצה גושן.
כט ויאסור יוסף מרכבתו, ויעל לקראת-ישראל אביו גושנה; ויירא אליו, וייפול על-צוואריו, ויבך על-צוואריו, עוד.
ל ויאמר ישראל אל-יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את-פניך, כי עודך חי.
לא ויאמר יוסף אל-אחיו ואל-בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה; ואומרה אליו, אחיי ובית-אבי אשר בארץ-כנען באו אליי.
לב והאנשים רועי צאן, כי-אנשי מקנה היו; וצאנם ובקרם וכל-אשר להם, הביאו.
לג והיה, כי-יקרא לכם פרעה; ואמר, מה-מעשיכם.
לד ואמרתם, אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד-עתה--גם-אנחנו, גם-אבותינו: בעבור, תשבו בארץ גושן, כי-תועבת מצריים, כל-רועה צאן.
פרק מז
א ויבוא יוסף, ויגד לפרעה, ויאמר אבי ואחיי וצאנם ובקרם וכל-אשר להם, באו מארץ כנען; והנם, בארץ גושן.
ב ומקצה אחיו, לקח חמישה אנשים; ויציגם, לפני פרעה.
ג ויאמר פרעה אל-אחיו, מה-מעשיכם; ויאמרו אל-פרעה, רועי צאן עבדיך--גם-אנחנו, גם-אבותינו.
ד ויאמרו אל-פרעה, לגור בארץ באנו, כי-אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי-כבד הרעב בארץ כנען; ועתה יישבו-נא עבדיך, בארץ גושן.
ה ויאמר פרעה, אל-יוסף לאמור: אביך ואחיך, באו אליך.
ו ארץ מצריים, לפניך היא--במיטב הארץ, הושב את-אביך ואת-אחיך: יישבו, בארץ גושן--ואם-ידעת ויש-בם אנשי-חיל, ושמתם שרי מקנה על-אשר-לי.
ז ויבא יוסף את-יעקוב אביו, ויעמידהו לפני פרעה; ויברך יעקוב, את-פרעה.
ח ויאמר פרעה, אל-יעקוב: כמה, ימי שני חייך.
ט ויאמר יעקוב, אל-פרעה, ימי שני מגוריי, שלושים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבותיי, בימי מגוריהם.
י ויברך יעקוב, את-פרעה; וייצא, מלפני פרעה.
יא ויושב יוסף, את-אביו ואת-אחיו, וייתן להם אחוזה בארץ מצריים, במיטב הארץ בארץ רעמסס--כאשר, ציווה פרעה.
יב ויכלכל יוסף את-אביו ואת-אחיו, ואת כל-בית אביו--לחם, לפי הטף.
יג ולחם אין בכל-הארץ, כי-כבד הרעב מאוד; ותלה ארץ מצריים, וארץ כנען, מפני, הרעב.
יד וילקט יוסף, את-כל-הכסף הנמצא בארץ-מצריים ובארץ כנען, בשבר, אשר-הם שוברים; ויבא יוסף את-הכסף, ביתה פרעה.
טו וייתום הכסף, מארץ מצריים ומארץ כנען, ויבואו כל-מצריים אל-יוסף לאמור הבה-לנו לחם, ולמה נמות נגדך: כי אפס, כסף.
טז ויאמר יוסף הבו מקניכם, ואתנה לכם במקניכם--אם-אפס, כסף.
יז ויביאו את-מקניהם, אל-יוסף, וייתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר, ובחמורים; וינהלם בלחם בכל-מקניהם, בשנה ההיא.
יח ותיתום, השנה ההיא, ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא-נכחד מאדוני, כי אם-תם הכסף ומקנה הבהמה אל-אדוני: לא נשאר לפני אדוני, בלתי אם-גווייתנו ואדמתנו.
יט למה נמות לעיניך, גם-אנחנו גם אדמתנו--קנה-אותנו ואת-אדמתנו, בלחם; ונהיה אנחנו ואדמתנו, עבדים לפרעה, ותן-זרע ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תישם.
כ וייקן יוסף את-כל-אדמת מצריים, לפרעה, כי-מכרו מצריים איש שדהו, כי-חזק עליהם הרעב; ותהי הארץ, לפרעה.
כא ואת-העם--העביר אותו, לערים: מקצה גבול-מצריים, ועד-קצהו.
כב רק אדמת הכוהנים, לא קנה: כי חוק לכוהנים מאת פרעה, ואכלו את-חוקם אשר נתן להם פרעה--על-כן, לא מכרו את-אדמתם.
כג ויאמר יוסף אל-העם, הן קניתי אתכם היום ואת-אדמתכם לפרעה; הא-לכם זרע, וזרעתם את-האדמה.
כד והיה, בתבואות, ונתתם חמישית, לפרעה; וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאוכלכם, ולאשר בבתיכם--ולאכול לטפכם.
כה ויאמרו, החייתנו; נמצא-חן בעיני אדוני, והיינו עבדים לפרעה.
כו וישם אותה יוסף לחוק עד-היום הזה על-אדמת מצריים, לפרעה--לחומש: רק אדמת הכוהנים, לבדם--לא הייתה, לפרעה.
כז ויישב ישראל בארץ מצריים, בארץ גושן; וייאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד.
כח ויחי יעקוב בארץ מצריים, שבע עשרה שנה; ויהי ימי-יעקוב, שני חייו--שבע שנים, וארבעים ומאת שנה.
כט ויקרבו ימי-ישראל, למות, ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם-נא מצאתי חן בעיניך, שים-נא ידך תחת ירכי; ועשית עימדי חסד ואמת, אל-נא תקברני במצריים.
ל ושכבתי, עם-אבותיי, ונשאתני ממצריים, וקברתני בקבורתם; ויאמר, אנוכי אעשה כדברך.
לא ויאמר, הישבעה לי--ויישבע, לו; וישתחו ישראל, על-ראש המיטה.
פרק מח
א ויהי, אחרי הדברים האלה, ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה; וייקח את-שני בניו, עימו--את-מנשה, ואת-אפריים.
ב ויגד ליעקוב--ויאמר, הנה בנך יוסף בא אליך; ויתחזק, ישראל, ויישב, על-המיטה.
ג ויאמר יעקוב אל-יוסף, אל שדיי נראה-אליי בלוז בארץ כנען; ויברך, אותי.
ד ויאמר אליי, הנני מפרך והרביתיך, ונתתיך, לקהל עמים; ונתתי את-הארץ הזאת, לזרעך אחריך--אחוזת עולם.
ה ועתה שני-בניך הנולדים לך בארץ מצריים, עד-בואי אליך מצריימה--לי-הם: אפריים, ומנשה--כראובן ושמעון, יהיו-לי.
ו ומולדתך אשר-הולדת אחריהם, לך יהיו; על שם אחיהם ייקראו, בנחלתם.
ז ואני בבואי מפדן, מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת-ארץ, לבוא אפרתה; ואקברהא שם בדרך אפרת, היא בית לחם.
ח וירא ישראל, את-בני יוסף; ויאמר, מי-אלה.
ט ויאמר יוסף, אל-אביו, בניי הם, אשר-נתן-לי אלוהים בזה; ויאמר, קחם-נא אליי ואברכם.
י ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות; ויגש אותם אליו, ויישק להם ויחבק להם.
יא ויאמר ישראל אל-יוסף, ראה פניך לא פיללתי; והנה הראה אותי אלוהים, גם את-זרעך.
יב ויוצא יוסף אותם, מעם ברכיו; וישתחו לאפיו, ארצה.
יג וייקח יוסף, את-שניהם--את-אפריים בימינו משמאל ישראל, ואת-מנשה בשמאלו מימין ישראל; ויגש, אליו.
יד וישלח ישראל את-ימינו וישת על-ראש אפריים, והוא הצעיר, ואת-שמאלו, על-ראש מנשה: שיכל, את-ידיו, כי מנשה, הבכור.
טו ויברך את-יוסף, ויאמר: האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק--האלוהים הרועה אותי, מעודי עד-היום הזה.
טז המלאך הגואל אותי מכל-רע, יברך את-הנערים, וייקרא בהם שמי, ושם אבותיי אברהם ויצחק; וידגו לרוב, בקרב הארץ.
יז וירא יוסף, כי-ישית אביו יד-ימינו על-ראש אפריים--ויירע בעיניו; ויתמוך יד-אביו, להסיר אותה מעל ראש-אפריים--על-ראש מנשה.
יח ויאמר יוסף אל-אביו, לא-כן אבי: כי-זה הבכור, שים ימינך על-ראשו.
יט וימאן אביו, ויאמר ידעתי בני ידעתי--גם-הוא יהיה-לעם, וגם-הוא יגדל; ואולם, אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו, יהיה מלוא-הגויים.
כ ויברכם ביום ההוא, לאמור, בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה; וישם את-אפריים, לפני מנשה.
כא ויאמר ישראל אל-יוסף, הנה אנוכי מת; והיה אלוהים, עימכם, והשיב אתכם, אל-ארץ אבותיכם.
כב ואני נתתי לך, שכם אחד--על-אחיך: אשר לקחתי מיד האמורי, בחרבי ובקשתי.
פרק מט
א ויקרא יעקוב, אל-בניו; ויאמר, היאספו ואגידה לכם, את אשר-יקרא אתכם, באחרית הימים.
ב היקבצו ושמעו, בני יעקוב; ושמעו, אל-ישראל אביכם.
ג ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני--יתר שאת, ויתר עז.
ד פחז כמים אל-תותר, כי עלית משכבי אביך; אז חיללת, יצועי עלה.
ה שמעון ולוי, אחים--כלי חמס, מכרותיהם.
ו בסודם אל-תבוא נפשי, בקהלם אל-תיחד כבודי: כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו-שור.
ז ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה; אחלקם ביעקוב, ואפיצם בישראל.
ח יהודה, אתה יודוך אחיך--ידך, בעורף אויביך; ישתחוו לך, בני אביך.
ט גור אריה יהודה, מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו.
י לא-יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי-יבוא שילה, ולו ייקהת עמים.
יא אוסרי לגפן עירו, ולשורקה בני אתונו; כיבס ביין לבושו, ובדם-ענבים סותו.
יב חכלילי עיניים, מיין; ולבן-שיניים, מחלב.
יג זבולון, לחוף ימים ישכון; והוא לחוף אונייות, וירכתו על-צידון.
יד יששכר, חמור גרם--רובץ, בין המשפתיים.
טו וירא מנוחה כי טוב, ואת-הארץ כי נעמה; ויט שכמו לסבול, ויהי למס-עובד.
טז דן, ידין עמו--כאחד, שבטי ישראל.
יז יהי-דן נחש עלי-דרך, שפיפון עלי-אורח--הנושך, עיקבי-סוס, וייפול רוכבו, אחור.
יח לישועתך, קיוויתי יהוה.
יט גד, גדוד יגודנו; והוא, יגוד עקב.
כ מאשר, שמנה לחמו; והוא ייתן, מעדני-מלך.
כא נפתלי, איילה שלוחה--הנותן, אמרי-שפר.
כב בן פורת יוסף, בן פורת עלי-עין; בנות, צעדה עלי-שור.
כג וימררוהו, ורובו; וישטמוהו, בעלי חיצים.
כד ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו; מידי אביר יעקוב, משם רועה אבן ישראל.
כה מאל אביך ויעזרך, ואת שדיי ויברכך, ברכות שמיים מעל, ברכות תהום רובצת תחת; ברכות שדיים, ורחם.
כו ברכות אביך, גברו על-ברכות הוריי, עד-תאוות, גבעות עולם; תהיינה לראש יוסף, ולקודקוד נזיר אחיו.
כז בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד; ולערב, יחלק שלל.
כח כל-אלה שבטי ישראל, שנים עשר; וזאת אשר-דיבר להם אביהם, ויברך אותם--איש אשר כברכתו, בירך אותם.
כט ויצו אותם, ויאמר אליהם אני נאסף אל-עמי--קברו אותי, אל-אבותיי: אל-המערה--אשר בשדה, עפרון החיתי.
ל במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על-פני-ממרא--בארץ כנען: אשר קנה אברהם את-השדה, מאת עפרון החיתי--לאחוזת-קבר.
לא שמה קברו את-אברהם, ואת שרה אשתו, שמה קברו את-יצחק, ואת רבקה אשתו; ושמה קברתי, את-לאה.
לב מקנה השדה והמערה אשר-בו, מאת בני-חת.
לג ויכל יעקוב לצוות את-בניו, ויאסוף רגליו אל-המיטה; ויגווע, וייאסף אל-עמיו.
פרק נ
א וייפול יוסף, על-פני אביו; ויבך עליו, ויישק-לו.
ב ויצו יוסף את-עבדיו את-הרופאים, לחנוט את-אביו; ויחנטו הרופאים, את-ישראל.
ג וימלאו-לו ארבעים יום, כי כן ימלאו ימי החנוטים; ויבכו אותו מצריים, שבעים יום.
ד ויעברו, ימי בכיתו, וידבר יוסף, אל-בית פרעה לאמור: אם-נא מצאתי חן, בעיניכם--דברו-נא, באוזני פרעה לאמור.
ה אבי השביעני לאמור, הנה אנוכי מת--בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען, שמה תקברני; ועתה, אעלה-נא ואקברה את-אבי--ואשובה.
ו ויאמר, פרעה: עלה וקבור את-אביך, כאשר השביעך.
ז ויעל יוסף, לקבור את-אביו; ויעלו איתו כל-עבדי פרעה, זקני ביתו, וכול, זקני ארץ-מצריים.
ח וכול בית יוסף, ואחיו ובית אביו: רק, טפם וצאנם ובקרם--עזבו, בארץ גושן.
ט ויעל עימו, גם-רכב גם-פרשים; ויהי המחנה, כבד מאוד.
י ויבואו עד-גורן האטד, אשר בעבר הירדן, ויספדו-שם, מספד גדול וכבד מאוד; ויעש לאביו אבל, שבעת ימים.
יא וירא יושב הארץ הכנעני את-האבל, בגורן האטד, ויאמרו, אבל-כבד זה למצריים; על-כן קרא שמה, אביל מצריים, אשר, בעבר הירדן.
יב ויעשו בניו, לו--כן, כאשר ציוום.
יג וישאו אותו בניו, ארצה כנען, ויקברו אותו, במערת שדה המכפלה: אשר קנה אברהם את-השדה לאחוזת-קבר, מאת עפרון החיתי--על-פני ממרא.
יד וישב יוסף מצריימה הוא ואחיו, וכל-העולים איתו לקבור את-אביו, אחרי, קוברו את-אביו.
טו ויראו אחי-יוסף, כי-מת אביהם, ויאמרו, לו ישטמנו יוסף; והשב ישיב, לנו, את כל-הרעה, אשר גמלנו אותו.
טז ויצוו, אל-יוסף לאמור: אביך ציווה, לפני מותו לאמור.
יז כה-תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי-רעה גמלוך, ועתה שא נא, לפשע עבדי אלוהי אביך; ויבך יוסף, בדברם אליו.
יח וילכו, גם-אחיו, וייפלו, לפניו; ויאמרו, הננו לך לעבדים.
יט ויאמר אליהם יוסף, אל-תיראו: כי התחת אלוהים, אני.
כ ואתם, חשבתם עליי רעה; אלוהים, חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה, להחיות עם-רב.
כא ועתה, אל-תיראו--אנוכי אכלכל אתכם, ואת-טפכם; וינחם אותם, וידבר על-ליבם.
כב ויישב יוסף במצריים, הוא ובית אביו; ויחי יוסף, מאה ועשר שנים.
כג וירא יוסף לאפריים, בני שילשים; גם, בני מכיר בן-מנשה--יולדו, על-ברכי יוסף.
כד ויאמר יוסף אל-אחיו, אנוכי מת; ואלוהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן-הארץ הזאת, אל-הארץ, אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקוב.
כה וישבע יוסף, את-בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה.
כו וימת יוסף, בן-מאה ועשר שנים; ויחנטו אותו, ויישם בארון במצריים.
|
|