התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט
שיר השירים - פרק ח -

פסוק ו

שיתוף
שימני כחותם על-ליבך, כחותם על-זרועך--כי-עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה:  רשפיה--רשפי, אש שלהבתיה. 

שאול טשרניחובסקי כתב בשירו הכל נשכח כהתם רעש, אהבתך/ עתה אדע איך אתאר:/ שלהבתיה נצורת לבך/ למאד גדלה ותהי לבער. הדרישה, בלשון ציווי, לשים על הלב הספציפי הזה את כל כולו של האוהב כחותם, שמשתייר והופך אחד, מאפיינת אדיקות דווקנית, פנאטית, פונדמנטליסטית, דתית עד מכאוב כטקסי הצלפות השריעה, כטקסי הצלפות הקתוליות, ועדיין, מדובר פה באהבה, לא בדת. ברגש שאמור להיות נכסף, לא עז כמוות. ואף על פי כן, עזה אהבה כמוות, וכשהיא לא מתממשת או כשהכמיהה לאהוב ולאהובה עולה על גדותיה והאהוב מקנא לאהובתו והיא לו, קשה כשאול היא. תאור האהבה כשלהבת בפסוק מחד, ובשירו של טשרניחובסקי מאידך, ממחיש את היחס הרגשי, ועם זאת המודע, לאהבה. ראויה לציון ההשאלה שבין הטקס הדתי המתואר בדברים פרק יא פסוק יח וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. על הלב ועל הזרוע, והגוף עם הנפש הנקשר בהטבעה - וכל זאת למה? את זה מבאר הפסוק: כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה. ובלשונו של משורר אחר עד סוף הזמן, אהובתי,/ עד שהאהבה תנטוש אותנו,/ עד סוף הזמן, אני/ אשא אותך/ כגוזל בקן חמים,/ כמאכלת לשה תמים,/ בלבי.