פסוק כב

בעיניי מסמלת אמירה זו את הסלידה מדוגמה כל-שהיא. מקיום טקס חלול, שאין עמו הפנמה של תכלית הנורמה. כאיש של מלים אני חושב שהנכונות לשמוע, ולאחריה ההקשבה, הן תכונות מקדימות לדיבור, לשיחה המילולית. באין הקשבה - השמיעה אינה אלא התדפקות על שערים נעולים, שאין מי שישים לבו לקולות העמומים העולים מהעץ הקשה. באין שמיעה אפקטיבית, האלם משתלט על השיח - בין אם זהו השיח החברתי ובין אם זהו השיח הפרטני, הבין-אישי - ויוצר חסם לתקשורת. חסם האלם מוביל להצטברות זעם שאינו יכול להתפרק באמצעים מילוליים, והוא מתחלף לתסכול, שתוצרו היא האלימות. לא לשווא אלם ואלימות הן מלים בנות אותו השורש. הנה כי כן, יש לשמוע ולהקשיב, להרבות שיח מפרה, להבין את הזולת, לכבדו ולקבל ממנו את שניתן לקבל. אפשר וצריך גם לומר, אבל ההקשבה המוקדמת תיתן בידי האומר אפשרות להתייחס גם לדברי הזולת, ובתוך כך תתייחס לזולת עצמו. הקשבה זו היא נשמת אפה של חברה תאבת חיים. מקום בו חברה, באמצעות מייצגיה, חדלה מלהקשיב לפרטיה, מקדשת את הדין על-פני הצדק, את הפורמליסטיקה על-פי המהות - היא מאבדת את הבסיס הרחב עליו נשענת ההסכמה החברתית לפעילות המייצגים, ומכאן הדרך לאנרכיה ולאנומיה חברתית קצרה. הקיום המעשי של הפסוק הוא אוטופי, שהרי לא ניתן לנתק את המהות מהטקס ולהשאירו ברמת ההפשטה המוחלטת, אך העקרון הגלום בו צריך לשמש נר ביקורתי לרגליו של מי שמאמין כי דרכו היא הצודקת, רק משום שהוא מקיים את מצוות האל, ומכאן שעליו להרחיב את גדריה של אמונה זו גם לאחר.