התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

זכריה

פרק א
א בחודש, השמיני, בשנת שתיים, לדריווש--היה דבר-יהוה, אל-זכריה בן-ברכיה, בן-עידוא הנביא, לאמור. 
ב קצף יהוה על-אבותיכם, קצף. 
ג ואמרת אליהם, כה אמר יהוה צבאות, שובו אליי, נאום יהוה צבאות--ואשוב אליכם, אמר יהוה צבאות. 
ד אל-תהיו כאבותיכם אשר קראו-אליהם הנביאים הראשונים לאמור, כה אמר יהוה צבאות, שובו נא מדרכיכם הרעים, ומעלליכם הרעים; ולא שמעו ולא-הקשיבו אליי, נאום-יהוה. 
ה אבותיכם, איה-הם; והנביאים--הלעולם, יחיו. 
ו אך דבריי וחוקיי, אשר ציוויתי את-עבדיי הנביאים, הלוא השיגו, אבותיכם; וישובו ויאמרו, כאשר זמם יהוה צבאות לעשות לנו, כדרכינו וכמעללינו, כן עשה איתנו. 
ז ביום עשרים וארבעה לעשתי-עשר חודש, הוא-חודש שבט, בשנת שתיים, לדריווש--היה דבר-יהוה, אל-זכריה בן-ברכיהו, בן-עידוא הנביא, לאמור. 
ח ראיתי הלילה, והנה-איש רוכב על-סוס אדום, והוא עומד, בין ההדסים אשר במצולה; ואחריו סוסים אדומים, שרוקים ולבנים. 
ט ואומר, מה-אלה אדוני; ויאמר אליי, המלאך הדובר בי, אני אראך, מה-המה אלה. 
י ויען, האיש העומד בין-ההדסים--ויאמר:  אלה אשר שלח יהוה, להתהלך בארץ. 
יא ויענו את-מלאך יהוה, העומד בין ההדסים, ויאמרו, התהלכנו בארץ; והנה כל-הארץ, יושבת ושוקטת. 
יב ויען מלאך-יהוה, ויאמר, יהוה צבאות, עד-מתיי אתה לא-תרחם את-ירושלים ואת ערי יהודה--אשר זעמת, זה שבעים שנה. 
יג ויען יהוה, את-המלאך הדובר בי--דברים טובים:  דברים, ניחומים. 
יד ויאמר אליי, המלאך הדובר בי, קרא לאמור, כה אמר יהוה צבאות:  קינאתי לירושלים ולציון, קנאה גדולה. 
טו וקצף גדול אני קוצף, על-הגויים השאננים, אשר אני קצפתי מעט, והמה עזרו לרעה. 
טז לכן כה-אמר יהוה, שבתי לירושלים ברחמים--ביתי ייבנה בה, נאום יהוה צבאות; וקו יינטה, על-ירושלים. 
יז עוד קרא לאמור, כה אמר יהוה צבאות, עוד תפוצנה עריי, מטוב; וניחם יהוה עוד את-ציון, ובחר עוד בירושלים. 
פרק ב
א ואשא את-עיניי, וארא; והנה, ארבע קרנות. 
ב ואומר, אל-המלאך הדובר בי--מה-אלה; ויאמר אליי--אלה הקרנות אשר זירו את-יהודה, את-ישראל וירושלים. 
ג ויראני יהוה, ארבעה חרשים. 
ד ואומר, מה אלה באים לעשות; ויאמר לאמור, אלה הקרנות אשר-זירו את-יהודה כפי-איש לא-נשא ראשו, ויבואו אלה להחריד אותם, ליידות את-קרנות הגויים הנושאים קרן אל-ארץ יהודה לזרותה. 
ה ואשא עיניי וארא, והנה-איש; ובידו, חבל מידה. 
ו ואומר, אנה אתה הולך; ויאמר אליי, למוד את-ירושלים, לראות כמה-רוחבה, וכמה אורכה. 
ז והנה, המלאך הדובר בי--יוצא; ומלאך אחר, יוצא לקראתו. 
ח ויאמר אליו--רוץ דבר אל-הנער הלז, לאמור:  פרזות תשב ירושלים, מרוב אדם ובהמה בתוכה. 
ט ואני אהיה-לה נאום-יהוה, חומת אש סביב; ולכבוד, אהיה בתוכה. 
י הוי הוי, ונוסו מארץ צפון--נאום-יהוה:  כי כארבע רוחות השמיים, פירשתי אתכם--נאום-יהוה. 
יא הוי ציון, הימלטי--יושבת, בת-בבל. 
יב כי כה אמר, יהוה צבאות, אחר כבוד, שלחני אל-הגויים השוללים אתכם:  כי הנוגע בכם, נוגע בבבת עינו. 
יג כי הנני מניף את-ידי, עליהם, והיו שלל, לעבדיהם; וידעתם, כי-יהוה צבאות שלחני. 
יד רוני ושמחי, בת-ציון--כי הנני-בא ושכנתי בתוכך, נאום-יהוה. 
טו ונלוו גויים רבים אל-יהוה ביום ההוא, והיו לי לעם; ושכנתי בתוכך--וידעת, כי-יהוה צבאות שלחני אלייך. 
טז ונחל יהוה את-יהודה חלקו, על אדמת הקודש; ובחר עוד, בירושלים. 
יז הס כל-בשר, מפני יהוה--כי ניעור, ממעון קודשו. 
פרק ג
א ויראני, את-יהושוע הכוהן הגדול, עומד, לפני מלאך יהוה; והשטן עומד על-ימינו, לשטנו. 
ב ויאמר יהוה אל-השטן, יגער יהוה בך השטן, ויגער יהוה בך, הבוחר בירושלים; הלוא זה אוד, מוצל מאש. 
ג ויהושוע, היה לבוש בגדים צואים; ועומד, לפני המלאך. 
ד ויען ויאמר, אל-העומדים לפניו לאמור, הסירו הבגדים הצואים, מעליו; ויאמר אליו, ראה העברתי מעליך עוונך, והלבש אותך, מחלצות. 
ה ואומר, ישימו צניף טהור על-ראשו; וישימו הצניף הטהור על-ראשו, וילבישוהו בגדים, ומלאך יהוה, עומד. 
ו ויעד מלאך יהוה, ביהושוע לאמור. 
ז כה-אמר יהוה צבאות, אם-בדרכיי תלך ואם את-משמרתי תשמור, וגם-אתה תדין את-ביתי, וגם תשמור את-חצריי--ונתתי לך מהלכים, בין העומדים האלה. 
ח שמע-נא יהושוע הכוהן הגדול, אתה וריעיך היושבים לפניך--כי-אנשי מופת, המה:  כי-הנני מביא את-עבדי, צמח. 
ט כי הנה האבן, אשר נתתי לפני יהושוע--על-אבן אחת, שבעה עיניים; הנני מפתח פיתוחה, נאום יהוה צבאות, ומשתי את-עוון הארץ-ההיא, ביום אחד. 
י ביום ההוא, נאום יהוה צבאות, תקראו, איש לריעהו--אל-תחת גפן, ואל-תחת תאנה.
פרק ד
א וישב, המלאך הדובר בי; ויעירני, כאיש אשר-ייעור משנתו. 
ב ויאמר אליי, מה אתה רואה; ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על-ראשה, ושבעה נרותיה עליה--שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה. 
ג ושניים זיתים, עליה:  אחד מימין הגולה, ואחד על-שמאלה. 
ד ואען, ואומר, אל-המלאך הדובר בי, לאמור:  מה-אלה, אדוני. 
ה ויען המלאך הדובר בי, ויאמר אליי, הלוא ידעת, מה-המה אלה; ואומר, לא אדוני. 
ו ויען ויאמר אליי, לאמור, זה דבר-יהוה, אל-זרובבל לאמור:  לא בחיל, ולא בכוח--כי אם-ברוחי, אמר יהוה צבאות. 
ז מי-אתה הר-הגדול לפני זרובבל, למישור; והוציא, את-האבן הראשה--תשואות, חן חן לה. 
ח ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ט ידי זרובבל, ייסדו הבית הזה--וידיו תבצענה; וידעת, כי-יהוה צבאות שלחני אליכם. 
י כי מי בז, ליום קטנות, ושמחו וראו את-האבן הבדיל ביד זרובבל, שבעה-אלה; עיני יהוה, המה משוטטים בכל-הארץ. 
יא ואען, ואומר אליו:  מה-שני הזיתים האלה, על-ימין המנורה ועל-שמאלה. 
יב ואען שנית, ואומר אליו:  מה-שתי שיבלי הזיתים, אשר ביד שני צנתרות הזהב, המריקים מעליהם, הזהב. 
יג ויאמר אליי לאמור, הלוא ידעת מה-אלה; ואומר, לא אדוני. 
יד ויאמר, אלה שני בני-היצהר, העומדים, על-אדון כל-הארץ.
פרק ה
א ואשוב, ואשא עיניי ואראה; והנה, מגילה עפה. 
ב ויאמר אליי, מה אתה רואה; ואומר, אני רואה מגילה עפה--אורכה עשרים באמה, ורוחבה עשר באמה. 
ג ויאמר אליי--זאת האלה, היוצאת על-פני כל-הארץ:  כי כל-הגונב, מזה כמוה ניקה, וכל-הנשבע, מזה כמוה ניקה. 
ד הוצאתיה, נאום יהוה צבאות, ובאה אל-בית הגנב, ואל-בית הנשבע בשמי לשקר; ולנה בתוך ביתו, וכילתו ואת-עציו ואת-אבניו. 
ה וייצא, המלאך הדובר בי; ויאמר אליי--שא נא עיניך וראה, מה היוצאת הזאת. 
ו ואומר, מה-היא; ויאמר, זאת האיפה היוצאת, ויאמר, זאת עינם בכל-הארץ. 
ז והנה כיכר עופרת, נישאת; וזאת אישה אחת, יושבת בתוך האיפה. 
ח ויאמר זאת הרשעה, וישלך אותה אל-תוך האיפה; וישלך את-אבן העופרת, אל-פיה. 
ט ואשא עיניי וארא, והנה שתיים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפיים, ככנפי החסידה; ותישאנה, את-האיפה, בין הארץ, ובין השמיים. 
י ואומר, אל-המלאך הדובר בי:  אנה המה מוליכות, את-האיפה. 
יא ויאמר אליי, לבנות-לה בית בארץ שנער; והוכן והוניחה שם, על-מכונתה. 
פרק ו
א ואשוב, ואשא עיניי ואראה, והנה ארבע מרכבות יוצאות, מבין שני ההרים; וההרים, הרי נחושת. 
ב במרכבה הראשונה, סוסים אדומים; ובמרכבה השנית, סוסים שחורים. 
ג ובמרכבה השלישית, סוסים לבנים; ובמרכבה, הרביעית, סוסים ברודים, אמוצים. 
ד ואען, ואומר, אל-המלאך, הדובר בי:  מה-אלה, אדוני. 
ה ויען המלאך, ויאמר אליי:  אלה, ארבע רוחות השמיים, יוצאות, מהתייצב על-אדון כל-הארץ. 
ו אשר-בה הסוסים השחורים, יוצאים אל-ארץ צפון, והלבנים, יצאו אל-אחריהם; והברודים--יצאו, אל-ארץ התימן. 
ז והאמוצים יצאו, ויבקשו ללכת להתהלך בארץ, ויאמר, לכו התהלכו בארץ; ותתהלכנה, בארץ. 
ח ויזעק אותי, וידבר אליי לאמור:  ראה, היוצאים אל-ארץ צפון--הניחו את-רוחי, בארץ צפון. 
ט ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
י לקוח, מאת הגולה, מחלדיי, ומאת טובייה ומאת ידעיה; ובאת אתה, ביום ההוא, ובאת בית יאשייה בן-צפניה, אשר-באו מבבל. 
יא ולקחת כסף-וזהב, ועשית עטרות; ושמת, בראש יהושוע בן-יהוצדק--הכוהן הגדול. 
יב ואמרת אליו לאמור, כה אמר יהוה צבאות לאמור:  הנה-איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה, את-היכל יהוה. 
יג והוא יבנה את-היכל יהוה, והוא-יישא הוד, וישב ומשל, על-כיסאו; והיה כוהן, על-כיסאו, ועצת שלום, תהיה בין שניהם. 
יד והעטרות, תהיה לחלם ולטובייה ולידעיה, ולחן, בן-צפניה--לזיכרון, בהיכל יהוה. 
טו ורחוקים יבואו, ובנו בהיכל יהוה, וידעתם, כי-יהוה צבאות שלחני אליכם; והיה אם-שמוע תשמעון, בקול יהוה אלוהיכם. 
פרק ז
א ויהי בשנת ארבע, לדריווש המלך; היה דבר-יהוה אל-זכריה, בארבעה לחודש התשיעי--בכסליו. 
ב וישלח, בית-אל, שראצר, ורגם מלך ואנשיו--לחלות, את-פני יהוה. 
ג לאמור, אל-הכוהנים אשר לבית-יהוה צבאות, ואל-הנביאים, לאמור:  האבכה, בחודש החמישי--הינזר, כאשר עשיתי זה כמה שנים. 
ד ויהי דבר-יהוה צבאות, אליי לאמור. 
ה אמור אל-כל-עם הארץ, ואל-הכוהנים לאמור:  כי-צמתם וספוד בחמישי ובשביעי, וזה שבעים שנה--הצום צמתוני, אני. 
ו וכי תאכלו, וכי תשתו--הלוא אתם האוכלים, ואתם השותים. 
ז הלוא את-הדברים, אשר קרא יהוה ביד הנביאים הראשונים, בהיות ירושלים יושבת ושלווה, ועריה סביבותיה; והנגב והשפילה, יושב. 
ח ויהי, דבר-יהוה, אל-זכריה, לאמור. 
ט כה אמר יהוה צבאות, לאמור:  משפט אמת, שפוטו, וחסד ורחמים, עשו איש את-אחיו. 
י ואלמנה ויתום גר ועני, אל-תעשוקו; ורעת איש אחיו, אל-תחשבו בלבבכם. 
יא וימאנו להקשיב, וייתנו כתף סוררת; ואוזניהם, הכבידו משמוע. 
יב וליבם שמו שמיר, משמוע את-התורה ואת-הדברים אשר שלח יהוה צבאות ברוחו, ביד, הנביאים הראשונים; ויהי קצף גדול, מאת יהוה צבאות. 
יג ויהי כאשר-קרא, ולא שמעו:  כן יקראו ולא אשמע, אמר יהוה צבאות. 
יד ואסערם, על כל-הגויים אשר לא-ידעום, והארץ נשמה אחריהם, מעובר ומשב; וישימו ארץ-חמדה, לשמה. 
פרק ח
א ויהי דבר-יהוה צבאות, לאמור. 
ב כה אמר יהוה צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה, קינאתי לה. 
ג כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש. 
ד כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים. 
ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה. 
ו כה אמר, יהוה צבאות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה, בימים ההם--גם-בעיניי, ייפלא, נאום, יהוה צבאות. 
ז כה אמר יהוה צבאות, הנני מושיע את-עמי מארץ מזרח, ומארץ, מבוא השמש. 
ח והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--באמת, ובצדקה. 
ט כה-אמר, יהוה צבאות, תחזקנה ידיכם, השומעים בימים האלה את הדברים האלה--מפי, הנביאים, אשר ביום יוסד בית-יהוה צבאות ההיכל, להיבנות. 
י כי, לפני הימים ההם, שכר האדם לא נהיה, ושכר הבהמה איננה; וליוצא ולבא אין-שלום מן-הצר, ואשלח את-כל-האדם איש בריעהו. 
יא ועתה, לא כימים הראשונים אני, לשארית, העם הזה--נאום, יהוה צבאות. 
יב כי-זרע השלום, הגפן תיתן פרייה והארץ תיתן את-יבולה, והשמיים, ייתנו טלם; והנחלתי, את-שארית העם הזה--את-כל-אלה. 
יג והיה כאשר הייתם קללה בגויים, בית יהודה ובית ישראל--כן אושיע אתכם, והייתם ברכה:  אל-תיראו, תחזקנה ידיכם. 
יד כי כה אמר, יהוה צבאות, כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי, אמר יהוה צבאות; ולא, ניחמתי. 
טו כן שבתי זממתי בימים האלה, להיטיב את-ירושלים ואת-בית יהודה:  אל-תיראו. 
טז אלה הדברים, אשר תעשו:  דברו אמת, איש את-ריעהו--אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם. 
יז ואיש את-רעת ריעהו, אל-תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר, אל-תאהבו:  כי את-כל-אלה אשר שנאתי, נאום-יהוה. 
יח ויהי דבר-יהוה צבאות, אליי לאמור. 
יט כה-אמר יהוה צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו. 
כ כה אמר, יהוה צבאות:  עוד אשר יבואו עמים, ויושבי ערים רבות. 
כא והלכו יושבי אחת אל-אחת לאמור, נלכה הלוך לחלות את-פני יהוה, ולבקש, את-יהוה צבאות; אלכה, גם-אני. 
כב ובאו עמים רבים וגויים עצומים, לבקש את-יהוה צבאות בירושלים, ולחלות, את-פני יהוה. 
כג כה-אמר, יהוה צבאות, בימים ההמה, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכול לשונות הגויים; והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור, נלכה עימכם--כי שמענו, אלוהים עימכם. 
פרק ט
א משא דבר-יהוה בארץ חדרך, ודמשק מנוחתו:  כי ליהוה עין אדם, וכול שבטי ישראל. 
ב וגם-חמת, תגבול-בה; צור וצידון, כי חכמה מאוד. 
ג ותיבן צור מצור, לה; ותצבור-כסף, כעפר, וחרוץ, כטיט חוצות. 
ד הנה אדוניי יורישנה, והכה בים חילה; והיא, באש תיאכל. 
ה תרא אשקלון ותירא, ועזה ותחיל מאוד, ועקרון, כי-הוביש מבטה; ואבד מלך מעזה, ואשקלון לא תשב. 
ו וישב ממזר, באשדוד; והכרתי, גאון פלשתים. 
ז והסירותי דמיו מפיו, ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם-הוא, לאלוהינו; והיה כאלוף ביהודה, ועקרון כיבוסי. 
ח וחניתי לביתי מצבה מעובר ומשב, ולא-יעבור עליהם עוד נוגש:  כי עתה, ראיתי בעיניי. 
ט גילי מאוד בת-ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא; עני ורוכב על-חמור, ועל-עיר בן-אתונות. 
י והכרתי-רכב מאפריים, וסוס מירושלים, ונכרתה קשת מלחמה, ודיבר שלום לגויים; ומושלו מים עד-ים, ומנהר עד-אפסי-ארץ. 
יא גם-את בדם-בריתך, שילחתי אסירייך מבור, אין מים, בו. 
יב שובו, לביצרון, אסירי, התקווה; גם-היום, מגיד משנה אשיב לך. 
יג כי-דרכתי לי יהודה, קשת מילאתי אפריים, ועוררתי בנייך ציון, על-בנייך יוון; ושמתיך, כחרב גיבור. 
יד ויהוה עליהם ייראה, ויצא כברק חיצו; ואדוניי יהוה בשופר יתקע, והלך בסערות תימן. 
טו יהוה צבאות, יגן עליהם, ואכלו וכבשו אבני-קלע, ושתו המו כמו-יין; ומלאו, כמזרק--כזווייות, מזבח. 
טז והושיעם יהוה אלוהיהם, ביום ההוא--כצאן עמו:  כי, אבני-נזר, מתנוססות, על-אדמתו. 
יז כי מה-טובו, ומה-יופייו--דגן, בחורים, ותירוש, ינובב בתולות.
פרק י
א שאלו מיהוה מטר בעת מלקוש, יהוה עושה חזיזים; ומטר-גשם ייתן להם, לאיש עשב בשדה. 
ב כי התרפים דיברו-אוון, והקוסמים חזו שקר, וחלומות השוא ידברו, הבל ינחמון; על-כן נסעו כמו-צאן, יענו כי-אין רועה. 
ג על-הרועים חרה אפי, ועל-העתודים אפקוד:  כי-פקד יהוה צבאות את-עדרו, את-בית יהודה, ושם אותם, כסוס הודו במלחמה. 
ד ממנו פינה ממנו יתד, ממנו קשת מלחמה; ממנו ייצא כל-נוגש, יחדיו. 
ה והיו כגיבורים בוסים בטיט חוצות, במלחמה, ונלחמו, כי יהוה עימם; והובישו, רוכבי סוסים. 
ו וגיברתי את-בית יהודה, ואת-בית יוסף אושיע, והושבותים כי ריחמתים, והיו כאשר לא-זנחתים:  כי, אני יהוה אלוהיהם--ואענם. 
ז והיו כגיבור אפריים, ושמח ליבם כמו-יין; ובניהם יראו ושמחו, יגל ליבם ביהוה. 
ח אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים; ורבו, כמו רבו. 
ט ואזרעם, בעמים, ובמרחקים, יזכרוני; וחיו את-בניהם, ושבו. 
י והשיבותים מארץ מצריים, ומאשור אקבצם; ואל-ארץ גלעד ולבנון אביאם, ולא יימצא להם. 
יא ועבר בים צרה, והכה בים גלים, והובישו, כול מצולות יאור; והורד גאון אשור, ושבט מצריים יסור. 
יב וגיברתים, ביהוה, ובשמו, יתהלכו:  נאום, יהוה. 
פרק יא
א פתח לבנון, דלתיך; ותאכל אש, בארזיך. 
ב היליל ברוש כי-נפל ארז, אשר אדירים שודדו; הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר. 
ג קול יללת הרועים, כי שודדה אדרתם; קול שאגת כפירים, כי שודד גאון הירדן. 
ד כה אמר, יהוה אלוהיי:  רעה, את-צאן ההריגה. 
ה אשר קוניהן יהרגון, ולא יאשמו, ומוכריהן יאמר, ברוך יהוה ואעשיר; ורועיהם, לא יחמול עליהן. 
ו כי לא אחמול עוד, על-יושבי הארץ--נאום-יהוה; והנה אנוכי ממציא את-האדם, איש ביד-ריעהו וביד מלכו, וכיתתו את-הארץ, ולא אציל מידם. 
ז וארעה את-צאן ההריגה, לכן עניי הצאן; ואקח-לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, וארעה, את-הצאן. 
ח ואכחיד את-שלושת הרועים, בירח אחד; ותקצר נפשי בהם, וגם-נפשם בחלה בי. 
ט ואומר, לא ארעה אתכם; המתה תמות, והנכחדת תיכחד, והנשארות, תאכלנה אישה את-בשר רעותה. 
י ואקח את-מקלי את-נועם, ואגדע אותו--להפר, את-בריתי, אשר כרתי, את-כל-העמים. 
יא ותופר, ביום ההוא; ויידעו כן עניי הצאן, השומרים אותי, כי דבר-יהוה, הוא. 
יב ואומר אליהם, אם-טוב בעיניכם הבו שכרי--ואם-לא חדלו; וישקלו את-שכרי, שלושים כסף. 
יג ויאמר יהוה אליי, השליכהו אל-היוצר, אדר היקר, אשר יקרתי מעליהם; ואקחה שלושים הכסף, ואשליך אותו בית יהוה אל-היוצר. 
יד ואגדע את-מקלי השני, את החובלים--להפר, את-האחווה, בין יהודה, ובין ישראל. 
טו ויאמר יהוה, אליי:  עוד קח-לך, כלי רועה אווילי. 
טז כי הנה-אנוכי מקים רועה בארץ, הנכחדות לא-יפקוד הנער לא-יבקש, והנשברת, לא ירפא; הניצבה, לא יכלכל, ובשר הבריאה יאכל, ופרסיהן יפרק. 
יז הוי רועי האליל עוזבי הצאן, חרב על-זרועו ועל-עין ימינו; זרועו יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה. 
פרק יב
א משא דבר-יהוה, על-ישראל:  נאום-יהוה, נוטה שמיים ויוסד ארץ, ויוצר רוח-אדם, בקרבו. 
ב הנה אנוכי שם את-ירושלים סף-רעל, לכל-העמים--סביב; וגם על-יהודה יהיה במצור, על-ירושלים. 
ג והיה ביום-ההוא אשים את-ירושלים אבן מעמסה, לכל-העמים--כל-עומסיה, שרוט יישרטו; ונאספו עליה, כול גויי הארץ. 
ד ביום ההוא נאום-יהוה, אכה כל-סוס בתימהון, ורוכבו, בשיגעון; ועל-בית יהודה, אפקח את-עיניי, וכול סוס העמים, אכה בעיוורון. 
ה ואמרו אלופי יהודה, בליבם:  אמצה לי יושבי ירושלים, ביהוה צבאות אלוהיהם. 
ו ביום ההוא אשים את-אלופי יהודה ככיור אש בעצים, וכלפיד אש בעמיר, ואכלו על-ימין ועל-שמאל את-כל-העמים, סביב; וישבה ירושלים עוד תחתיה, בירושלים. 
ז והושיע יהוה את-אוהלי יהודה, בראשונה:  למען לא-תגדל תפארת בית-דויד, ותפארת יושב ירושלים--על-יהודה. 
ח ביום ההוא, יגן יהוה בעד יושב ירושלים, והיה הנכשל בהם ביום ההוא, כדויד; ובית דויד כאלוהים, כמלאך יהוה לפניהם. 
ט והיה, ביום ההוא; אבקש, להשמיד את-כל-הגויים, הבאים, על-ירושלים. 
י ושפכתי על-בית דויד ועל יושב ירושלים, רוח חן ותחנונים, והביטו אליי, את אשר-דקרו; וספדו עליו, כמספד על-היחיד, והמר עליו, כהמר על-הבכור. 
יא ביום ההוא, יגדל המספד בירושלים, כמספד הדדרימון, בבקעת מגידון. 
יב וספדה הארץ, משפחות משפחות לבד:  משפחת בית-דויד לבד, ונשיהם לבד--משפחת בית-נתן לבד, ונשיהם לבד. 
יג משפחת בית-לוי לבד, ונשיהם לבד; משפחת השמעי לבד, ונשיהם לבד. 
יד כול, המשפחות הנשארות--משפחות משפחות, לבד; ונשיהם, לבד.
פרק יג
א ביום ההוא, יהיה מקור נפתח, לבית דויד, וליושבי ירושלים--לחטאת, ולנידה. 
ב והיה ביום ההוא נאום יהוה צבאות, אכרית את-שמות העצבים מן-הארץ, ולא ייזכרו, עוד; וגם את-הנביאים ואת-רוח הטומאה, אעביר מן-הארץ. 
ג והיה, כי-יינבא איש עוד, ואמרו אליו אביו ואימו יולדיו לא תחיה, כי שקר דיברת בשם יהוה; ודקרוהו אביהו ואימו יולדיו, בהינבאו. 
ד והיה ביום ההוא, יבושו הנביאים איש מחזיונו--בהינבאותו; ולא ילבשו אדרת שיער, למען כחש. 
ה ואמר, לא נביא אנוכי:  איש-עובד אדמה אנוכי, כי אדם הקנני מנעוריי. 
ו ואמר אליו, מה המכות האלה בין ידיך; ואמר, אשר הוכיתי בית מאהביי. 
ז חרב, עורי על-רועי ועל-גבר עמיתי--נאום, יהוה צבאות; הך את-הרועה ותפוצינה הצאן, והשיבותי ידי על-הצוערים. 
ח והיה בכל-הארץ, נאום-יהוה, פי-שניים בה, ייכרתו יגוועו; והשלישית, ייוותר בה. 
ט והבאתי את-השלישית, באש, וצרפתים כצרוף את-הכסף, ובחנתים כבחון את-הזהב; הוא יקרא בשמי, ואני אענה אותו--אמרתי עמי הוא, והוא יאמר יהוה אלוהיי. 
פרק יד
א הנה יום-בא, ליהוה; וחולק שללך, בקרבך. 
ב ואספתי את-כל-הגויים אל-ירושלים, למלחמה, ונלכדה העיר ונשסו הבתים, והנשים תישכבנה; ויצא חצי העיר, בגולה, ויתר העם, לא ייכרת מן-העיר. 
ג ויצא יהוה, ונלחם בגויים ההם, כיום הילחמו, ביום קרב. 
ד ועמדו רגליו ביום-ההוא על-הר הזיתים אשר על-פני ירושלים, מקדם, ונבקע הר הזיתים מחצייו מזרחה וימה, גיא גדולה מאוד; ומש חצי ההר צפונה, וחצייו-נגבה. 
ה ונסתם גיא-הריי, כי-יגיע גיא-הרים אל-אצל, ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש, בימי עוזייה מלך-יהודה; ובא יהוה אלוהיי, כל-קדושים עימך. 
ו והיה, ביום ההוא; לא-יהיה אור, יקרות וקיפאון. 
ז והיה יום-אחד, הוא ייוודע ליהוה--לא-יום ולא-לילה; והיה לעת-ערב, יהיה-אור. 
ח והיה ביום ההוא, ייצאו מים-חיים מירושלים, חציים אל-הים הקדמוני, וחציים אל-הים האחרון:  בקיץ ובחורף, יהיה. 
ט והיה יהוה למלך, על-כל-הארץ; ביום ההוא, יהיה יהוה אחד--ושמו אחד. 
י ייסוב כל-הארץ כערבה מגבע לרימון, נגב ירושלים; וראמה וישבה תחתיה למשער בנימין, עד-מקום שער הראשון עד-שער הפינים, ומגדל חננאל, עד יקבי המלך. 
יא וישבו בה, וחרם לא יהיה-עוד; וישבה ירושלים, לבטח. 
יב וזאת תהיה המגפה, אשר ייגוף יהוה את-כל-העמים, אשר צבאו, על-ירושלים; המק בשרו, והוא עומד על-רגליו, ועיניו תימקנה בחוריהן, ולשונו תימק בפיהם. 
יג והיה ביום ההוא, תהיה מהומת-יהוה רבה בהם; והחזיקו, איש יד ריעהו, ועלתה ידו, על-יד ריעהו. 
יד וגם-יהודה--תילחם, בירושלים; ואוסף חיל כל-הגויים סביב, זהב וכסף ובגדים--לרוב מאוד. 
טו וכן תהיה מגפת הסוס, הפרד הגמל והחמור, וכל-הבהמה, אשר יהיה במחנות ההמה--כמגפה, הזאת. 
טז והיה, כל-הנותר מכל-הגויים, הבאים, על-ירושלים; ועלו מדי שנה בשנה, להשתחוות למלך יהוה צבאות, ולחוג, את-חג הסוכות. 
יז והיה אשר לא-יעלה מאת משפחות הארץ, אל-ירושלים, להשתחוות, למלך יהוה צבאות--ולא עליהם, יהיה הגשם. 
יח ואם-משפחת מצריים לא-תעלה ולא באה, ולא עליהם; תהיה המגפה, אשר ייגוף יהוה את-הגויים, אשר לא יעלו, לחוג את-חג הסוכות. 
יט זאת תהיה, חטאת מצריים; וחטאת, כל-הגויים, אשר לא יעלו, לחוג את-חג הסוכות. 
כ ביום ההוא, יהיה על-מצילות הסוס, קודש, ליהוה; והיה הסירות בבית יהוה, כמזרקים לפני המזבח. 
כא והיה כל-סיר בירושלים וביהודה, קודש ליהוה צבאות, ובאו כל-הזובחים, ולקחו מהם ובישלו בהם; ולא-יהיה כנעני עוד בבית-יהוה צבאות, ביום ההוא.