התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

שמואל א

פרק א
א ויהי איש אחד מן-הרמתיים, צופים--מהר אפריים; ושמו אלקנה בן-ירוחם בן-אליהוא, בן-תוחו בן-צוף--אפרתי. 
ב ולו, שתי נשים--שם אחת חנה, ושם השנית פנינה; ויהי לפנינה ילדים, ולחנה אין ילדים. 
ג ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, להשתחוות ולזבוח ליהוה צבאות בשילה; ושם שני בני-עלי, חופני ופינחס, כוהנים, ליהוה. 
ד ויהי היום, ויזבח אלקנה; ונתן לפנינה אשתו, ולכל-בניה ובנותיה--מנות. 
ה ולחנה, ייתן מנה אחת אפיים:  כי את-חנה אהב, ויהוה סגר רחמה. 
ו וכיעסתה צרתה גם-כעס, בעבור הרעימה:  כי-סגר יהוה, בעד רחמה. 
ז וכן יעשה שנה בשנה, מדי עלותה בבית יהוה--כן, תכעיסנה; ותבכה, ולא תאכל. 
ח ויאמר לה אלקנה אישה, חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי, ולמה, יירע לבבך:  הלוא אנוכי טוב לך, מעשרה בנים. 
ט ותקם חנה, אחרי אוכלה בשילה ואחרי שתה; ועלי הכוהן, יושב על-הכיסא, על-מזוזת, היכל יהוה. 
י והיא, מרת נפש; ותתפלל על-יהוה, ובכה תבכה. 
יא ותידור נדר ותאמר, יהוה צבאות אם-ראה תראה בעוני אמתך וזכרתני ולא-תשכח את-אמתך, ונתת לאמתך, זרע אנשים--ונתתיו ליהוה כל-ימי חייו, ומורה לא-יעלה על-ראשו. 
יב והיה כי הרבתה, להתפלל לפני יהוה; ועלי, שומר את-פיה. 
יג וחנה, היא מדברת על-ליבה--רק שפתיה נעות, וקולה לא יישמע; ויחשבהא עלי, לשיכורה. 
יד ויאמר אליה עלי, עד-מתיי תשתכרין; הסירי את-יינך, מעלייך. 
טו ותען חנה ותאמר, לא אדוני, אישה קשת-רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי; ואשפוך את-נפשי, לפני יהוה. 
טז אל-תיתן, את-אמתך, לפני, בת-בלייעל:  כי-מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד-הנה. 
יז ויען עלי ויאמר, לכי לשלום; ואלוהי ישראל, ייתן את-שלתך, אשר שאלת, מעימו. 
יח ותאמר, תמצא שפחתך חן בעיניך; ותלך האישה לדרכה ותאכל, ופניה לא-היו-לה עוד. 
יט וישכימו בבוקר, וישתחוו לפני יהוה, וישובו ויבואו אל-ביתם, הרמתה; ויידע אלקנה את-חנה אשתו, ויזכרהא יהוה. 
כ ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה ותלד בן; ותקרא את-שמו שמואל, כי מיהוה שאלתיו. 
כא ויעל האיש אלקנה, וכל-ביתו, לזבוח ליהוה את-זבח הימים, ואת-נדרו. 
כב וחנה, לא עלתה:  כי-אמרה לאישה, עד ייגמל הנער והביאותיו ונראה את-פני יהוה, וישב שם, עד-עולם. 
כג ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעינייך, שבי עד-גומלך אותו--אך יקם יהוה, את-דברו; ותשב האישה ותינק את-בנה, עד-גומלה אותו. 
כד ותעלהו עימה כאשר גמלתו, בפרים שלושה ואיפה אחת קמח ונבל יין, ותביאהו בית-יהוה, שילה; והנער, נער. 
כה וישחטו, את-הפר; ויביאו את-הנער, אל-עלי. 
כו ותאמר בי אדוני, חי נפשך אדוני; אני האישה, הניצבת עימך בזה, להתפלל, אל-יהוה. 
כז אל-הנער הזה, התפללתי; וייתן יהוה לי את-שאלתי, אשר שאלתי מעימו. 
כח וגם אנוכי, השאילתיהו ליהוה, כל-הימים אשר היה, הוא שאול ליהוה; וישתחו שם, ליהוה. 
פרק ב
א ותתפלל חנה, ותאמר, עלץ ליבי ביהוה, רמה קרני ביהוה; רחב פי על-אויביי, כי שמחתי בישועתך. 
ב אין-קדוש כיהוה, כי אין בלתך; ואין צור, כאלוהינו. 
ג אל-תרבו תדברו גבוהה גבוהה, ייצא עתק מפיכם:  כי אל דעות יהוה, ולו נתכנו עלילות. 
ד קשת גיבורים, חתים; ונכשלים, אזרו חיל. 
ה שבעים בלחם נשכרו, ורעבים חדלו, עד-עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה. 
ו יהוה, ממית ומחייה; מוריד שאול, ויעל. 
ז יהוה, מוריש ומעשיר; משפיל, אף-מרומם. 
ח מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון, להושיב עם-נדיבים, וכיסא כבוד ינחילם:  כי ליהוה מצוקי ארץ, וישת עליהם תבל. 
ט רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך יידמו:  כי-לא בכוח, יגבר-איש. 
י יהוה ייחתו מריביו, עליו בשמיים ירעם--יהוה, ידין אפסי-ארץ; וייתן-עוז למלכו, וירם קרן משיחו. 
יא וילך אלקנה הרמתה, על-ביתו; והנער, היה משרת את-יהוה, את-פני, עלי הכוהן. 
יב ובני עלי, בני בלייעל:  לא ידעו, את-יהוה. 
יג ומשפט הכוהנים, את-העם--כל-איש זובח זבח, ובא נער הכוהן כבשל הבשר, והמזלג שלוש השיניים, בידו. 
יד והכה בכיור או בדוד, או בקלחת או בפרור--כול אשר יעלה המזלג, ייקח הכוהן בו; ככה יעשו לכל-ישראל, הבאים שם בשילה. 
טו גם, בטרם יקטירון את-החלב, ובא נער הכוהן ואמר לאיש הזובח, תנה בשר לצלות לכוהן; ולא-ייקח ממך בשר מבושל, כי אם-חי. 
טז ויאמר אליו האיש, קטר יקטירון כיום החלב, וקח-לך, כאשר תאווה נפשך; ואמר לא, כי עתה תיתן--ואם-לא, לקחתי בחוזקה. 
יז ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד, את-פני יהוה:  כי ניאצו האנשים, את מנחת יהוה. 
יח ושמואל, משרת את-פני יהוה:  נער, חגור איפוד בד. 
יט ומעיל קטון תעשה-לו אימו, והעלתה לו מימים ימימה--בעלותה, את-אישה, לזבוח, את-זבח הימים. 
כ ובירך עלי את-אלקנה ואת-אשתו, ואמר ישם יהוה לך זרע מן-האישה הזאת, תחת השאלה, אשר שאל ליהוה; והלכו, למקומו. 
כא כי-פקד יהוה את-חנה, ותהר ותלד שלושה-בנים ושתי בנות; ויגדל הנער שמואל, עם-יהוה. 
כב ועלי, זקן מאוד; ושמע, את כל-אשר יעשון בניו לכל-ישראל, ואת אשר-ישכבון את-הנשים, הצובאות פתח אוהל מועד. 
כג ויאמר להם, למה תעשון כדברים האלה, אשר אנוכי שומע את-דבריכם רעים, מאת כל-העם אלה. 
כד אל, בניי:  כי לא-טובה השמועה אשר אנוכי שומע, מעבירים עם-יהוה. 
כה אם-יחטא איש לאיש, ופיללו אלוהים, ואם ליהוה יחטא-איש, מי יתפלל-לו; ולא ישמעו לקול אביהם, כי-חפץ יהוה להמיתם. 
כו והנער שמואל, הולך וגדל וטוב:  גם, עם-יהוה, וגם, עם-אנשים. 
כז ויבוא איש-אלוהים, אל-עלי; ויאמר אליו, כה אמר יהוה, הנגלה נגליתי אל-בית אביך, בהיותם במצריים לבית פרעה. 
כח ובחור אותו מכל-שבטי ישראל לי, לכוהן, לעלות על-מזבחי להקטיר קטורת לשאת איפוד, לפניי; ואתנה לבית אביך, את-כל-אישי בני ישראל. 
כט למה תבעטו, בזבחי ובמנחתי, אשר ציוויתי, מעון; ותכבד את-בניך, ממני, להבריאכם מראשית כל-מנחת ישראל, לעמי. 
ל לכן, נאום-יהוה אלוהי ישראל, אמור אמרתי, ביתך ובית אביך יתהלכו לפניי עד-עולם; ועתה נאום-יהוה חלילה לי, כי-מכבדיי אכבד ובוזיי ייקלו. 
לא הנה, ימים באים, וגדעתי את-זרועך, ואת-זרוע בית אביך--מהיות זקן, בביתך. 
לב והבטת צר מעון, בכול אשר-ייטיב את-ישראל; ולא-יהיה זקן בביתך, כל-הימים. 
לג ואיש, לא-אכרית לך מעם מזבחי, לכלות את-עיניך, ולאדיב את-נפשך; וכל-מרבית ביתך, ימותו אנשים. 
לד וזה-לך האות, אשר יבוא אל-שני בניך--אל-חופני, ופינחס:  ביום אחד, ימותו שניהם. 
לה והקימותי לי כוהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה; ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני-משיחי כל-הימים. 
לו והיה, כל-הנותר בביתך, יבוא להשתחוות לו, לאגורת כסף וכיכר-לחם; ואמר, ספחני נא אל-אחת הכהונות--לאכול פת-לחם. 
פרק ג
א והנער שמואל משרת את-יהוה, לפני עלי; ודבר-יהוה, היה יקר בימים ההם--אין חזון, נפרץ. 
ב ויהי ביום ההוא, ועלי שוכב במקומו; ועיניו החלו כהות, לא יוכל לראות. 
ג ונר אלוהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, בהיכל יהוה, אשר-שם ארון אלוהים. 
ד ויקרא יהוה אל-שמואל, ויאמר הנני. 
ה וירץ אל-עלי, ויאמר הנני כי-קראת לי, ויאמר לא-קראתי, שוב שכב; וילך, וישכב. 
ו ויוסף יהוה, קרוא עוד שמואל, ויקם שמואל וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויאמר לא-קראתי בני, שוב שכב. 
ז ושמואל, טרם ידע את-יהוה; וטרם ייגלה אליו, דבר-יהוה. 
ח ויוסף יהוה קרוא-שמואל, בשלישית, ויקם וילך אל-עלי, ויאמר הנני כי קראת לי; ויבן עלי, כי יהוה קורא לנער. 
ט ויאמר עלי לשמואל, לך שכב, והיה אם-יקרא אליך, ואמרת דבר יהוה כי שומע עבדך; וילך שמואל, וישכב במקומו. 
י ויבוא יהוה ויתייצב, ויקרא כפעם-בפעם שמואל שמואל; ויאמר שמואל דבר, כי שומע עבדך. 
יא ויאמר יהוה אל-שמואל, הנה אנוכי עושה דבר בישראל:  אשר, כל-שומעו--תצילינה, שתי אוזניו. 
יב ביום ההוא אקים אל-עלי, את כל-אשר דיברתי אל-ביתו--החל, וכלה. 
יג והגדתי לו, כי-שופט אני את-ביתו עד-עולם--בעוון אשר-ידע, כי-מקללים להם בניו, ולא כיהה, בם. 
יד ולכן נשבעתי, לבית עלי:  אם-יתכפר עוון בית-עלי, בזבח ובמנחה--עד-עולם. 
טו וישכב שמואל עד-הבוקר, ויפתח את-דלתות בית-יהוה; ושמואל ירא, מהגיד את-המראה אל-עלי. 
טז ויקרא עלי את-שמואל, ויאמר שמואל בני; ויאמר, הנני. 
יז ויאמר, מה הדבר אשר דיבר אליך--אל-נא תכחד, ממני:  כה יעשה-לך אלוהים, וכה יוסיף, אם-תכחד ממני דבר, מכל-הדבר אשר-דיבר אליך. 
יח ויגד-לו שמואל את-כל-הדברים, ולא כיחד ממנו; ויאמר--יהוה הוא, הטוב בעיניו יעשה. 
יט ויגדל, שמואל; ויהוה היה עימו, ולא-הפיל מכל-דבריו ארצה. 
כ ויידע, כל-ישראל, מדן, ועד-באר שבע:  כי נאמן שמואל, לנביא ליהוה. 
כא ויוסף יהוה, להיראה בשילה:  כי-נגלה יהוה אל-שמואל בשילה, בדבר יהוה. 
פרק ד
א ויהי דבר-שמואל, לכל-ישראל; וייצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה, ויחנו על-האבן העזר, ופלשתים, חנו באפק. 
ב ויערכו פלשתים לקראת ישראל, ותיטוש המלחמה, ויינגף ישראל, לפני פלשתים; ויכו במערכה בשדה, כארבעת אלפים איש. 
ג ויבוא העם, אל-המחנה, ויאמרו זקני ישראל, למה נגפנו יהוה היום לפני פלשתים; נקחה אלינו משילה, את-ארון ברית יהוה, ויבוא בקרבנו, ויושיענו מכף אויבינו. 
ד וישלח העם, שילה, וישאו משם את ארון ברית-יהוה צבאות, יושב הכרובים; ושם שני בני-עלי, עם-ארון ברית האלוהים--חופני, ופינחס. 
ה ויהי, כבוא ארון ברית-יהוה אל-המחנה, ויריעו כל-ישראל, תרועה גדולה; ותיהום, הארץ. 
ו וישמעו פלשתים, את-קול התרועה, ויאמרו, מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים; ויידעו--כי ארון יהוה, בא אל-המחנה. 
ז וייראו, הפלשתים--כי אמרו, בא אלוהים אל-המחנה; ויאמרו אוי לנו, כי לא הייתה כזאת אתמול שלשום. 
ח אוי לנו--מי יצילנו, מיד האלוהים האדירים האלה:  אלה הם האלוהים, המכים את-מצריים בכל-מכה--במדבר. 
ט התחזקו והיו לאנשים, פלשתים--פן תעבדו לעברים, כאשר עבדו לכם; והייתם לאנשים, ונלחמתם. 
י ויילחמו פלשתים, ויינגף ישראל וינוסו איש לאוהליו, ותהי המכה, גדולה מאוד; וייפול, מישראל, שלושים אלף, רגלי. 
יא וארון אלוהים, נלקח; ושני בני-עלי מתו, חופני ופינחס. 
יב וירץ איש-בנימין מהמערכה, ויבוא שילה ביום ההוא; ומדיו קרועים, ואדמה על-ראשו. 
יג ויבוא, והנה עלי יושב על-הכיסא יד דרך מצפה--כי-היה ליבו חרד, על ארון האלוהים; והאיש, בא להגיד בעיר, ותזעק, כל-העיר. 
יד וישמע עלי, את-קול הצעקה, ויאמר, מה קול ההמון הזה; והאיש מיהר, ויבוא ויגד לעלי. 
טו ועלי, בן-תשעים ושמונה שנה; ועיניו קמה, ולא יכול לראות. 
טז ויאמר האיש אל-עלי, אנוכי הבא מן-המערכה, ואני, מן-המערכה נסתי היום; ויאמר מה-היה הדבר, בני. 
יז ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם; וגם-שני בניך מתו, חופני ופינחס, וארון האלוהים, נלקחה. 
יח ויהי כהזכירו את-ארון האלוהים, וייפול מעל-הכיסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימות--כי-זקן האיש, וכבד; והוא שפט את-ישראל, ארבעים שנה. 
יט וכלתו אשת-פינחס, הרה ללת, ותשמע את-השמועה אל-הילקח ארון האלוהים, ומת חמיה ואישה; ותכרע ותלד, כי-נהפכו עליה ציריה. 
כ וכעת מותה, ותדברנה הניצבות עליה, אל-תיראי, כי בן ילדת; ולא ענתה, ולא-שתה ליבה. 
כא ותקרא לנער, איכבוד לאמור, גלה כבוד, מישראל; אל-הילקח ארון האלוהים, ואל-חמיה ואישה. 
כב ותאמר, גלה כבוד מישראל:  כי נלקח, ארון האלוהים. 
פרק ה
א ופלשתים, לקחו, את, ארון האלוהים; ויביאוהו מאבן העזר, אשדודה. 
ב ויקחו פלשתים את-ארון האלוהים, ויביאו אותו בית דגון; ויציגו אותו, אצל דגון. 
ג וישכימו אשדודים, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; ויקחו, את-דגון, וישיבו אותו, למקומו. 
ד וישכימו בבוקר, ממוחרת, והנה דגון נופל לפניו ארצה, לפני ארון יהוה; וראש דגון ושתי כפות ידיו, כרותות אל-המפתן--רק דגון, נשאר עליו. 
ה על-כן לא-ידרכו כוהני דגון וכל-הבאים בית-דגון, על-מפתן דגון--באשדוד:  עד, היום הזה. 
ו ותכבד יד-יהוה אל-האשדודים, וישימם; ויך אותם בטחורים, את-אשדוד ואת-גבוליה. 
ז ויראו אנשי-אשדוד, כי-כן; ואמרו, לא-יישב ארון אלוהי ישראל עימנו--כי-קשתה ידו עלינו, ועל דגון אלוהינו. 
ח וישלחו ויאספו את-כל-סרני פלשתים אליהם, ויאמרו מה-נעשה לארון אלוהי ישראל, ויאמרו, גת ייסוב ארון אלוהי ישראל; ויסבו, את-ארון אלוהי ישראל. 
ט ויהי אחרי הסבו אותו, ותהי יד-יהוה בעיר מהומה גדולה מאוד, ויך את-אנשי העיר, מקטון ועד-גדול; ויישתרו להם, טחורים. 
י וישלחו את-ארון האלוהים, עקרון; ויהי, כבוא ארון האלוהים עקרון, ויזעקו העקרונים לאמור הסבו אליי את-ארון אלוהי ישראל, להמיתני ואת-עמי. 
יא וישלחו ויאספו את-כל-סרני פלשתים, ויאמרו שלחו את-ארון אלוהי ישראל וישוב למקומו, ולא-ימית אותי, ואת-עמי:  כי-הייתה מהומת-מוות בכל-העיר, כבדה מאוד יד האלוהים שם. 
יב והאנשים אשר לא-מתו, הוכו בטחורים; ותעל שוועת העיר, השמיים. 
פרק ו
א ויהי ארון-יהוה בשדה פלשתים, שבעה חודשים. 
ב ויקראו פלשתים, לכוהנים ולקוסמים לאמור, מה-נעשה, לארון יהוה:  הודיעונו, במה נשלחנו למקומו. 
ג ויאמרו, אם-משלחים את-ארון אלוהי ישראל אל-תשלחו אותו ריקם--כי-השב תשיבו לו, אשם; אז תירפאו ונודע לכם, למה לא-תסור ידו מכם. 
ד ויאמרו, מה האשם אשר נשיב לו, ויאמרו מספר סרני פלשתים, חמישה טחורי זהב וחמישה עכברי זהב:  כי-מגפה אחת לכולם, ולסרניכם. 
ה ועשיתם צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם, המשחיתים את-הארץ, ונתתם לאלוהי ישראל, כבוד; אוליי, יקל את-ידו מעליכם, ומעל אלוהיכם, ומעל ארצכם. 
ו ולמה תכבדו את-לבבכם, כאשר כיבדו מצריים ופרעה את-ליבם:  הלוא כאשר התעלל בהם, וישלחום וילכו. 
ז ועתה, קחו ועשו עגלה חדשה אחת, ושתי פרות עלות, אשר לא-עלה עליהם עול; ואסרתם את-הפרות בעגלה, והשבותם בניהם מאחריהם הביתה. 
ח ולקחתם את-ארון יהוה, ונתתם אותו אל-העגלה, ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם, תשימו בארגז מצידו; ושילחתם אותו, והלך. 
ט וראיתם, אם-דרך גבולו יעלה בית שמש--הוא עשה לנו, את-הרעה הגדולה הזאת; ואם-לא, וידענו כי לא ידו נגעה בנו--מקרה הוא, היה לנו. 
י ויעשו האנשים, כן, ויקחו שתי פרות עלות, ויאסרום בעגלה; ואת-בניהם, כלו בבית. 
יא וישימו את-ארון יהוה, אל-העגלה; ואת הארגז, ואת עכברי הזהב, ואת, צלמי טחוריהם. 
יב ויישרנה הפרות בדרך, על-דרך בית שמש, במסילה אחת הלכו הלוך וגעה, ולא-סרו ימין ושמאל; וסרני פלשתים הולכים אחריהם, עד-גבול בית שמש. 
יג ובית שמש, קוצרים קציר-חיטים בעמק; וישאו את-עיניהם, ויראו את-הארון, וישמחו, לראות. 
יד והעגלה באה אל-שדה יהושוע בית-השמשי, ותעמוד שם, ושם, אבן גדולה; ויבקעו, את-עצי העגלה, ואת-הפרות, העלו עולה ליהוה. 
טו והלויים הורידו את-ארון יהוה, ואת-הארגז אשר-איתו אשר-בו כלי-זהב, וישימו, אל-האבן הגדולה; ואנשי בית-שמש, העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא--ליהוה. 
טז וחמישה סרני-פלשתים, ראו; וישובו עקרון, ביום ההוא.   
יז ואלה טחורי הזהב, אשר השיבו פלשתים  ם ליהוה:    לאשדוד אחד    לעזה  ד,    לאשקלון אחד,    לגת  ד,    לעקרון אחד.   
יח ועכברי  הב, מספר כל-ערי פלשתים לחמשת הסרנים--מעיר מבצר, ועד כופר הפרזי; ועד אביל הגדולה, אשר הניחו עליה את ארון יהוה, עד היום הזה, בשדה יהושוע בית השמשי. 
יט ויך באנשי בית-שמש, כי ראו בארון יהוה, ויך בעם שבעים איש, חמישים אלף איש; ויתאבלו העם, כי-הכה יהוה בעם מכה גדולה. 
כ ויאמרו, אנשי בית-שמש, מי יוכל לעמוד, לפני יהוה האלוהים הקדוש הזה; ואל-מי, יעלה מעלינו. 
כא וישלחו, מלאכים, אל-יושבי קרית-יערים, לאמור:  השיבו פלשתים, את-ארון יהוה--רדו, העלו אותו אליכם.
פרק ז
א ויבואו אנשי קרית יערים, ויעלו את-ארון יהוה, ויביאו אותו, אל-בית אבינדב בגבעה; ואת-אלעזר בנו קידשו, לשמור את-ארון יהוה. 
ב ויהי, מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים, ויהיו עשרים שנה; ויינהו כל-בית ישראל, אחרי יהוה. 
ג ויאמר שמואל, אל-כל-בית ישראל לאמור, אם-בכל-לבבכם אתם שבים אל-יהוה, הסירו את-אלוהי הנכר מתוככם והעשתרות; והכינו לבבכם אל-יהוה ועבדוהו לבדו, ויצל אתכם מיד פלשתים. 
ד ויסירו בני ישראל, את-הבעלים ואת-העשתרות; ויעבדו את-יהוה, לבדו. 
ה ויאמר שמואל, קבצו את-כל-ישראל המצפתה; ואתפלל בעדכם, אל-יהוה. 
ו וייקבצו המצפתה וישאבו-מים וישפכו לפני יהוה, ויצומו ביום ההוא, ויאמרו שם, חטאנו ליהוה; וישפוט שמואל את-בני ישראל, במצפה. 
ז וישמעו פלשתים, כי-התקבצו בני-ישראל המצפתה, ויעלו סרני-פלשתים, אל-ישראל; וישמעו בני ישראל, וייראו מפני פלשתים. 
ח ויאמרו בני-ישראל, אל-שמואל, אל-תחרש ממנו, מזעוק אל-יהוה אלוהינו; ויושיענו, מיד פלשתים. 
ט וייקח שמואל, טלה חלב אחד, ויעלהו עולה כליל, ליהוה; ויזעק שמואל אל-יהוה בעד ישראל, ויענהו יהוה. 
י ויהי שמואל, מעלה העולה, ופלשתים ניגשו, למלחמה בישראל; וירעם יהוה בקול-גדול ביום ההוא על-פלשתים, ויהומם, ויינגפו, לפני ישראל. 
יא וייצאו אנשי ישראל, מן-המצפה, וירדפו, את-פלשתים; ויכום, עד-מתחת לבית כר. 
יב וייקח שמואל אבן אחת, וישם בין-המצפה ובין השן, ויקרא את-שמה, אבן העזר; ויאמר, עד-הנה עזרנו יהוה. 
יג וייכנעו, הפלשתים, ולא-יספו עוד, לבוא בגבול ישראל; ותהי יד-יהוה בפלשתים, כול ימי שמואל. 
יד ותשובנה הערים אשר לקחו-פלשתים מאת ישראל לישראל, מעקרון ועד-גת, ואת-גבולן, הציל ישראל מיד פלשתים; ויהי שלום, בין ישראל ובין האמורי. 
טו וישפוט שמואל את-ישראל, כול ימי חייו. 
טז והלך, מדי שנה בשנה, וסבב בית-אל, והגלגל והמצפה; ושפט, את-ישראל--את כל-המקומות, האלה. 
יז ותשובתו הרמתה כי-שם ביתו, ושם שפט את-ישראל; וייבן-שם מזבח, ליהוה. 
פרק ח
א ויהי, כאשר זקן שמואל; וישם את-בניו שופטים, לישראל. 
ב ויהי שם-בנו הבכור יואל, ושם משנהו אבייה--שופטים, בבאר שבע. 
ג ולא-הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו-שוחד--ויטו, משפט. 
ד ויתקבצו, כול זקני ישראל; ויבואו אל-שמואל, הרמתה. 
ה ויאמרו אליו, הנה אתה זקנת, ובניך, לא הלכו בדרכיך; עתה, שימה-לנו מלך לשופטנו--ככל-הגויים. 
ו ויירע הדבר, בעיני שמואל, כאשר אמרו, תנה-לנו מלך לשופטנו; ויתפלל שמואל, אל-יהוה. 
ז ויאמר יהוה, אל-שמואל, שמע בקול העם, לכול אשר-יאמרו אליך:  כי לא אותך מאסו, כי-אותי מאסו ממלוך עליהם. 
ח ככל-המעשים אשר-עשו, מיום העלותי אותם ממצריים ועד-היום הזה, ויעזבוני, ויעבדו אלוהים אחרים--כן המה עושים, גם-לך. 
ט ועתה, שמע בקולם:  אך, כי-העד תעיד בהם, והגדת להם, משפט המלך אשר ימלוך עליהם. 
י ויאמר שמואל, את כל-דברי יהוה, אל-העם, השואלים מאיתו מלך. 
יא ויאמר--זה יהיה משפט המלך, אשר ימלוך עליכם:  את-בניכם ייקח, ושם לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו, לפני מרכבתו. 
יב ולשום לו, שרי אלפים ושרי חמישים; ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי-מלחמתו וכלי רכבו. 
יג ואת-בנותיכם, ייקח, לרקחות ולטבחות, ולאופות. 
יד ואת-שדותיכם ואת-כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו. 
טו וזרעיכם וכרמיכם, יעשור; ונתן לסריסיו, ולעבדיו. 
טז ואת-עבדיכם ואת-שפחותיכם ואת-בחוריכם הטובים, ואת-חמוריכם--ייקח; ועשה, למלאכתו. 
יז צאנכם, יעשור; ואתם, תהיו-לו לעבדים. 
יח וזעקתם, ביום ההוא, מלפני מלככם, אשר בחרתם לכם; ולא-יענה יהוה אתכם, ביום ההוא. 
יט וימאנו העם, לשמוע בקול שמואל; ויאמרו לא, כי אם-מלך יהיה עלינו. 
כ והיינו גם-אנחנו, ככל-הגויים; ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את-מלחמותינו. 
כא וישמע שמואל, את כל-דברי העם; וידברם, באוזני יהוה. 
כב ויאמר יהוה אל-שמואל שמע בקולם, והמלכת להם מלך; ויאמר שמואל אל-אנשי ישראל, לכו איש לעירו. 
פרק ט
א ויהי-איש מבנימין, ושמו קיש בן-אביאל בן-צרור בן-בכורת בן-אפיח--בן-איש ימיני:  גיבור, חיל. 
ב ולו-היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל, טוב ממנו; משכמו ומעלה, גבוה מכל-העם. 
ג ותאבדנה, האתונות, לקיש, אבי שאול; ויאמר קיש אל-שאול בנו, קח-נא איתך את-אחד מהנערים, וקום לך, בקש את-האתונות. 
ד ויעבור בהר-אפריים ויעבור בארץ-שלישה, ולא מצאו; ויעברו בארץ-שעלים ואין, ויעבור בארץ-ימיני ולא מצאו. 
ה המה, באו בארץ צוף, ושאול אמר לנערו אשר-עימו, לכה ונשובה--פן-יחדל אבי מן-האתונות, ודאג לנו. 
ו ויאמר לו, הנה-נא איש-אלוהים בעיר הזאת, והאיש נכבד, כול אשר-ידבר בוא יבוא; עתה, נלכה שם--אוליי יגיד לנו, את-דרכנו אשר-הלכנו עליה. 
ז ויאמר שאול לנערו, והנה נלך ומה-נביא לאיש--כי הלחם אזל מכלינו, ותשורה אין-להביא לאיש האלוהים:  מה, איתנו. 
ח ויוסף הנער, לענות את-שאול, ויאמר, הנה נמצא בידי רבע שקל כסף; ונתתי לאיש האלוהים, והגיד לנו את-דרכנו. 
ט לפנים בישראל, כה-אמר האיש בלכתו לדרוש אלוהים, לכו ונלכה, עד-הרואה:  כי לנביא היום, ייקרא לפנים הרואה. 
י ויאמר שאול לנערו טוב דברך, לכה נלכה; וילכו, אל-העיר, אשר-שם, איש האלוהים. 
יא המה, עולים במעלה העיר, והמה מצאו נערות, יוצאות לשאוב מים; ויאמרו להן, היש בזה הרואה. 
יב ותענינה אותם ותאמרנה יש, הנה לפניך; מהר עתה, כי היום בא לעיר--כי זבח היום לעם, בבמה. 
יג כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא-יאכל העם עד-בואו--כי-הוא יברך הזבח, אחרי-כן יאכלו הקרואים; ועתה עלו, כי-אותו כהיום תמצאון אותו. 
יד ויעלו, העיר; המה, באים בתוך העיר, והנה שמואל יוצא לקראתם, לעלות הבמה. 
טו ויהוה, גלה את-אוזן שמואל, יום אחד, לפני בוא-שאול לאמור. 
טז כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על-עמי ישראל, והושיע את-עמי, מיד פלשתים:  כי ראיתי את-עמי, כי באה צעקתו אליי. 
יז ושמואל, ראה את-שאול; ויהוה ענהו--הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי. 
יח וייגש שאול את-שמואל, בתוך השער; ויאמר הגידה-נא לי, אי-זה בית הרואה. 
יט ויען שמואל את-שאול, ויאמר אנוכי הרואה--עלה לפניי הבמה, ואכלתם עימי היום; ושילחתיך בבוקר, וכול אשר בלבבך אגיד לך. 
כ ולאתונות האובדות לך, היום שלושת הימים--אל-תשם את-ליבך להם, כי נמצאו; ולמי, כל-חמדת ישראל--הלוא לך, ולכול בית אביך. 
כא ויען שאול ויאמר, הלוא בן-ימיני אנוכי מקטני שבטי ישראל, ומשפחתי הצעירה, מכל-משפחות שבטי בנימין; ולמה דיברת אליי, כדבר הזה. 
כב וייקח שמואל את-שאול ואת-נערו, ויביאם לשכתה; וייתן להם מקום בראש הקרואים, והמה כשלושים איש. 
כג ויאמר שמואל, לטבח, תנה את-המנה, אשר נתתי לך--אשר אמרתי אליך, שים אותה עימך. 
כד וירם הטבח את-השוק והעליה וישם לפני שאול, ויאמר הנה הנשאר שים-לפניך אכול--כי למועד שמור-לך לאמור, העם קראתי; ויאכל שאול עם-שמואל, ביום ההוא. 
כה ויירדו מהבמה, העיר; וידבר עם-שאול, על-הגג. 
כו וישכימו, ויהי כעלות השחר ויקרא שמואל אל-שאול הגגה לאמור, קומה, ואשלחך; ויקם שאול, וייצאו שניהם הוא ושמואל--החוצה. 
כז המה, יורדים בקצה העיר, ושמואל אמר אל-שאול אמור לנער ויעבור לפנינו, ויעבור; ואתה עמוד כיום, ואשמיעך את-דבר אלוהים. 
פרק י
א וייקח שמואל את-פך השמן, וייצוק על-ראשו--ויישקהו; ויאמר--הלוא כי-משחך יהוה על-נחלתו, לנגיד. 
ב בלכתך היום, מעימדי, ומצאת שני אנשים עם-קבורת רחל בגבול בנימין, בצלצח; ואמרו אליך, נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש, והנה נטש אביך את-דברי האתונות, ודאג לכם לאמור מה אעשה לבני. 
ג וחלפת משם והלאה, ובאת עד-אילון תבור, ומצאוך שם שלושה אנשים, עולים אל-האלוהים בית-אל; אחד נושא שלושה גדיים, ואחד נושא שלושת כיכרות לחם, ואחד, נושא נבל-יין. 
ד ושאלו לך, לשלום; ונתנו לך שתי-לחם, ולקחת מידם. 
ה אחר כן, תבוא גבעת האלוהים, אשר-שם, נציבי פלשתים; ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים. 
ו וצלחה עליך רוח יהוה, והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר. 
ז והיה, כי תבואנה האותות האלה--לך:  עשה לך אשר תמצא ידך, כי האלוהים עימך. 
ח וירדת לפניי, הגלגל, והנה אנוכי יורד אליך, להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים; שבעת ימים תוחל, עד-בואי אליך, והודעתי לך, את אשר תעשה. 
ט והיה, כהפנותו שכמו ללכת מעם שמואל, ויהפוך-לו אלוהים, לב אחר; ויבואו כל-האותות האלה, ביום ההוא. 
י ויבואו שם הגבעתה, והנה חבל-נביאים לקראתו; ותצלח עליו רוח אלוהים, ויתנבא בתוכם. 
יא ויהי, כל-יודעו מאיתמול שלשום, ויראו, והנה עם-נביאים ניבא:    ויאמר העם איש אל-ריעהו, מה-זה היה לבן-קיש--הגם שאול, בנביאים. 
יב ויען איש משם ויאמר, ומי אביהם; על-כן הייתה למשל, הגם שאול בנביאים. 
יג ויכל, מהתנבות, ויבוא, הבמה. 
יד ויאמר דוד שאול אליו ואל-נערו, אן הלכתם; ויאמר, לבקש את-האתונות, ונראה כי-אין, ונבוא אל-שמואל. 
טו ויאמר, דוד שאול:  הגידה-נא לי, מה-אמר לכם שמואל. 
טז ויאמר שאול, אל-דודו, הגד הגיד לנו, כי נמצאו האתונות; ואת-דבר המלוכה לא-הגיד לו, אשר אמר שמואל. 
יז ויצעק שמואל את-העם, אל-יהוה המצפה. 
יח ויאמר אל-בני ישראל,   כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי העליתי את-ישראל, ממצריים; ואציל אתכם, מיד מצריים, ומיד כל-הממלכות, הלוחצים אתכם. 
יט ואתם היום מאסתם את-אלוהיכם, אשר-הוא מושיע לכם מכל-רעותיכם וצרותיכם, ותאמרו לו, כי-מלך תשים עלינו; ועתה, התייצבו לפני יהוה, לשבטיכם, ולאלפיכם. 
כ ויקרב שמואל, את כל-שבטי ישראל; ויילכד, שבט בנימין. 
כא ויקרב את-שבט בנימין, למשפחותיו, ותילכד, משפחת המטרי; ויילכד שאול בן-קיש, ויבקשוהו ולא נמצא. 
כב וישאלו-עוד, ביהוה, הבא עוד, הלום איש;    ויאמר יהוה, הנה-הוא נחבא אל-הכלים. 
כג וירוצו וייקחוהו משם, ויתייצב בתוך העם; ויגבה, מכל-העם, משכמו, ומעלה. 
כד ויאמר שמואל אל-כל-העם, הראיתם אשר בחר-בו יהוה, כי אין כמוהו, בכל-העם; ויריעו כל-העם ויאמרו, יחי המלך. 
כה וידבר שמואל אל-העם, את משפט המלוכה, ויכתוב בספר, וינח לפני יהוה; וישלח שמואל את-כל-העם, איש לביתו. 
כו וגם-שאול--הלך לביתו, גבעתה; וילכו עימו--החיל, אשר-נגע אלוהים בליבם. 
כז ובני בלייעל אמרו, מה-יושיענו זה, ויבזוהו, ולא-הביאו לו מנחה; ויהי, כמחריש. 
פרק יא
א ויעל, נחש העמוני, וייחן, על-יבש גלעד; ויאמרו כל-אנשי יבש, אל-נחש, כרות-לנו ברית, ונעבדך. 
ב ויאמר אליהם, נחש העמוני, בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל-עין ימין; ושמתיה חרפה, על-כל-ישראל. 
ג ויאמרו אליו זקני יבש, הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים, בכול גבול ישראל; ואם-אין מושיע אותנו, ויצאנו אליך. 
ד ויבואו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באוזני העם; וישאו כל-העם את-קולם, ויבכו. 
ה והנה שאול, בא אחרי הבקר מן-השדה, ויאמר שאול, מה-לעם כי יבכו; ויספרו-לו--את-דברי, אנשי יבש. 
ו ותצלח רוח-אלוהים על-שאול, כשומעו את-הדברים האלה; וייחר אפו, מאוד. 
ז וייקח צמד בקר וינתחהו, וישלח בכל-גבול ישראל ביד המלאכים לאמור, אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחר שמואל, כה ייעשה לבקרו; וייפול פחד-יהוה על-העם, וייצאו כאיש אחד. 
ח ויפקדם, בבזק; ויהיו בני-ישראל שלוש מאות אלף, ואיש יהודה שלושים אלף. 
ט ויאמרו למלאכים הבאים, כה תאמרון לאיש יבש גלעד, מחר תהיה-לכם תשועה, כחום השמש; ויבואו המלאכים, ויגידו לאנשי יבש--וישמחו. 
י ויאמרו אנשי יבש, מחר נצא אליכם; ועשיתם לנו, ככל-הטוב בעיניכם. 
יא ויהי ממוחרת, וישם שאול את-העם שלושה ראשים, ויבואו בתוך-המחנה באשמורת הבוקר, ויכו את-עמון עד-חום היום; ויהי הנשארים ויפוצו, ולא נשארו-בם שניים יחד. 
יב ויאמר העם, אל-שמואל, מי האומר, שאול ימלוך עלינו:  תנו האנשים, ונמיתם. 
יג ויאמר שאול, לא-יומת איש ביום הזה:  כי היום עשה-יהוה תשועה, בישראל. 
יד ויאמר שמואל אל-העם, לכו ונלכה הגלגל; ונחדש שם, המלוכה. 
טו וילכו כל-העם הגלגל, וימליכו שם את-שאול לפני יהוה בגלגל, ויזבחו-שם זבחים שלמים, לפני יהוה; וישמח שם שאול וכל-אנשי ישראל, עד-מאוד. 
פרק יב
א ויאמר שמואל, אל-כל-ישראל, הנה שמעתי בקולכם, לכול אשר-אמרתם לי; ואמליך עליכם, מלך. 
ב ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם, ואני זקנתי ושבתי, ובניי, הנם איתכם; ואני התהלכתי לפניכם, מנעוריי עד-היום הזה. 
ג הנני ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו, את-שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת-מי עשקתי את-מי רצותי, ומיד-מי לקחתי כופר, ואעלים עיניי בו; ואשיב, לכם. 
ד ויאמרו, לא עשקתנו ולא רצותנו; ולא-לקחת מיד-איש, מאומה. 
ה ויאמר אליהם עד יהוה בכם, ועד משיחו היום הזה--כי לא מצאתם בידי, מאומה; ויאמר, עד. 
ו ויאמר שמואל, אל-העם:  יהוה, אשר עשה את-משה ואת-אהרון, ואשר העלה את-אבותיכם, מארץ מצריים. 
ז ועתה, התייצבו ואישפטה איתכם--לפני יהוה:  את כל-צדקות יהוה, אשר-עשה איתכם ואת-אבותיכם. 
ח כאשר-בא יעקוב, מצריים--ויזעקו אבותיכם, אל-יהוה, וישלח יהוה את-משה ואת-אהרון ויוציאו את-אבותיכם ממצריים, וישיבום במקום הזה. 
ט וישכחו, את-יהוה אלוהיהם; וימכור אותם ביד סיסרא שר-צבא חצור וביד-פלשתים, וביד מלך מואב, ויילחמו, בם. 
י ויזעקו אל-יהוה, ויאמרו חטאנו, כי עזבנו את-יהוה, ונעבוד את-הבעלים ואת-העשתרות; ועתה, הצילנו מיד אויבינו--ונעבדך. 
יא וישלח יהוה את-ירובעל ואת-בדן, ואת-יפתח ואת-שמואל; ויצל אתכם מיד אויביכם, מסביב, ותשבו, בטח. 
יב ותראו, כי-נחש מלך בני-עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי-מלך ימלוך עלינו:  ויהוה אלוהיכם, מלככם. 
יג ועתה, הנה המלך אשר בחרתם--אשר שאלתם; והנה נתן יהוה עליכם, מלך. 
יד אם-תיראו את-יהוה, ועבדתם אותו ושמעתם בקולו, ולא תמרו, את-פי יהוה--והייתם גם-אתם, וגם-המלך אשר מלך עליכם, אחר, יהוה אלוהיכם. 
טו ואם-לא תשמעו בקול יהוה, ומריתם את-פי יהוה--והייתה יד-יהוה בכם, ובאבותיכם. 
טז גם-עתה התייצבו וראו, את-הדבר הגדול הזה, אשר יהוה, עושה לעיניכם. 
יז הלוא קציר-חיטים, היום--אקרא אל-יהוה, וייתן קולות ומטר; ודעו וראו, כי-רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני יהוה, לשאול לכם, מלך. 
יח ויקרא שמואל אל-יהוה, וייתן יהוה קולות ומטר ביום ההוא; ויירא כל-העם מאוד את-יהוה, ואת-שמואל. 
יט ויאמרו כל-העם אל-שמואל, התפלל בעד-עבדיך אל-יהוה אלוהיך--ואל-נמות:  כי-יספנו על-כל-חטאותינו רעה, לשאול לנו מלך. 
כ ויאמר שמואל אל-העם, אל-תיראו--אתם עשיתם, את כל-הרעה הזאת; אך, אל-תסורו מאחרי יהוה, ועבדתם את-יהוה, בכל-לבבכם. 
כא ולא, תסורו:  כי אחרי התוהו, אשר לא-יועילו ולא יצילו--כי-תוהו המה. 
כב כי לא-ייטוש יהוה, את-עמו--בעבור, שמו הגדול:  כי הואיל יהוה, לעשות אתכם לו לעם. 
כג גם אנוכי, חלילה לי מחטוא ליהוה--מחדול, להתפלל בעדכם; והוריתי אתכם, בדרך הטובה והישרה. 
כד אך יראו את-יהוה, ועבדתם אותו באמת--בכל-לבבכם:  כי ראו, את אשר-הגדיל עימכם. 
כה ואם-הרע, תרעו--גם-אתם גם-מלככם, תיספו. 
פרק יג
א בן-שנה, שאול במולכו; ושתי שנים, מלך על-ישראל. 
ב ויבחר-לו שאול שלושת אלפים, מישראל, ויהיו עם-שאול אלפיים במכמש ובהר בית-אל, ואלף היו עם-יונתן בגבעת בנימין; ויתר העם, שילח איש לאוהליו. 
ג ויך יונתן, את נציב פלשתים אשר בגבע, וישמעו, פלשתים; ושאול תקע בשופר בכל-הארץ לאמור, ישמעו העברים. 
ד וכל-ישראל שמעו לאמור, הכה שאול את-נציב פלשתים, וגם-נבאש ישראל, בפלשתים; וייצעקו העם אחרי שאול, הגלגל. 
ה ופלשתים נאספו להילחם עם-ישראל, שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם, כחול אשר על-שפת-הים לרוב; ויעלו ויחנו במכמש, קדמת בית אוון. 
ו ואיש ישראל ראו כי צר-לו, כי ניגש העם; ויתחבאו העם, במערות ובחווחים ובסלעים, ובצריחים, ובבורות. 
ז ועברים, עברו את-הירדן, ארץ גד, וגלעד; ושאול עודנו בגלגל, וכל-העם חרדו אחריו. 
ח ויוחל שבעת ימים, למועד אשר שמואל, ולא-בא שמואל, הגלגל; ויפץ העם, מעליו. 
ט ויאמר שאול--הגישו אליי, העולה והשלמים; ויעל, העולה. 
י ויהי, ככלותו להעלות העולה, והנה שמואל, בא; וייצא שאול לקראתו, לברכו. 
יא ויאמר שמואל, מה עשית; ויאמר שאול כי-ראיתי כי-נפץ העם מעליי, ואתה לא-באת למועד הימים, ופלשתים, נאספים מכמש. 
יב ואומר, עתה יירדו פלשתים אליי הגלגל, ופני יהוה, לא חיליתי; ואתאפק, ואעלה העולה. 
יג ויאמר שמואל אל-שאול, נסכלת:  לא שמרת, את-מצות יהוה אלוהיך אשר ציווך, כי עתה הכין יהוה את-ממלכתך אל-ישראל, עד-עולם. 
יד ועתה, ממלכתך לא-תקום:  ביקש יהוה לו איש כלבבו, ויצווהו יהוה לנגיד על-עמו--כי לא שמרת, את אשר-ציווך יהוה. 
טו ויקם שמואל, ויעל מן-הגלגל--גבעת בנימין; ויפקוד שאול, את-העם הנמצאים עימו, כשש מאות, איש. 
טז ושאול ויונתן בנו, והעם הנמצא עימם, יושבים, בגבע בנימין; ופלשתים, חנו במכמש. 
יז וייצא המשחית ממחנה פלשתים, שלושה ראשים:  הראש אחד יפנה אל-דרך עופרה, אל-ארץ שועל. 
יח והראש אחד יפנה, דרך בית חורון; והראש אחד יפנה דרך הגבול, הנשקף על-גיא הצבועים המדברה. 
יט וחרש לא יימצא, בכול ארץ ישראל:  כי-אמרו פלשתים--פן יעשו העברים, חרב או חנית. 
כ ויירדו כל-ישראל, הפלשתים--ללטוש איש את-מחרשתו ואת-אתו, ואת-קרדומו, ואת, מחרשתו. 
כא והייתה הפצירה פים, למחרשות ולאתים, ולשלוש קילשון, ולהקרדומים; ולהציב, הדורבן. 
כב והיה, ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל-העם, אשר את-שאול ואת-יונתן; ותימצא לשאול, וליונתן בנו. 
כג וייצא מצב פלשתים, אל-מעבר מכמש. 
פרק יד
א ויהי היום, ויאמר יונתן בן-שאול אל-הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל-מצב פלשתים, אשר מעבר הלז; ולאביו, לא הגיד. 
ב ושאול, יושב בקצה הגבעה, תחת הרימון, אשר במגרון; והעם אשר עימו, כשש מאות איש. 
ג ואחייה בן-אחיטוב אחי איכבוד בן-פינחס בן-עלי כוהן יהוה, בשילה--נושא איפוד; והעם לא ידע, כי הלך יונתן. 
ד ובין המעברות, אשר ביקש יונתן לעבור על-מצב פלשתים--שן-הסלע מהעבר מזה, ושן-הסלע מהעבר מזה; ושם האחד בוצץ, ושם האחד סנה. 
ה השן האחד מצוק מצפון, מול מכמש; והאחד מנגב, מול גבע. 
ו ויאמר יהונתן אל-הנער נושא כליו, לכה ונעברה אל-מצב הערלים האלה--אוליי יעשה יהוה, לנו:  כי אין ליהוה מעצור, להושיע ברב או במעט. 
ז ויאמר לו נושא כליו, עשה כל-אשר בלבבך; נטה לך, הנני עימך כלבבך. 
ח ויאמר, יהונתן, הנה אנחנו עוברים, אל-האנשים; ונגלינו, אליהם. 
ט אם-כה יאמרו, אלינו, דומו, עד-הגיענו אליכם--ועמדנו תחתינו, ולא נעלה אליהם. 
י ואם-כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו--כי-נתנם יהוה, בידנו:  וזה-לנו, האות. 
יא וייגלו שניהם, אל-מצב פלשתים; ויאמרו פלשתים--הנה עברים יוצאים, מן-החורים אשר התחבאו-שם. 
יב ויענו אנשי המצבה את-יונתן ואת-נושא כליו, ויאמרו עלו אלינו, ונודיעה אתכם, דבר;   ויאמר יונתן אל-נושא כליו, עלה אחריי--כי-נתנם יהוה, ביד ישראל. 
יג ויעל יונתן, על-ידיו ועל-רגליו, ונושא כליו, אחריו; וייפלו לפני יונתן, ונושא כליו ממותת אחריו. 
יד ותהי המכה הראשונה, אשר הכה יונתן ונושא כליו--כעשרים איש:  כבחצי מענה, צמד שדה. 
טו ותהי חרדה במחנה בשדה, ובכל-העם--המצב והמשחית, חרדו גם-המה; ותרגז הארץ, ותהי לחרדת אלוהים. 
טז ויראו הצופים לשאול, בגבעת בנימין; והנה ההמון נמוג, וילך והלום. 
יז ויאמר שאול, לעם אשר איתו, פקדו-נא וראו, מי הלך מעימנו; ויפקדו, והנה אין יונתן ונושא כליו. 
יח ויאמר שאול לאחייה, הגישה ארון האלוהים:  כי-היה ארון האלוהים, ביום ההוא--ובני ישראל. 
יט ויהי, עד דיבר שאול אל-הכוהן, וההמון אשר במחנה פלשתים, וילך הלוך ורב;   ויאמר שאול אל-הכוהן, אסוף ידך. 
כ וייזעק שאול, וכל-העם אשר איתו, ויבואו, עד-המלחמה; והנה הייתה חרב איש, בריעהו--מהומה, גדולה מאוד. 
כא והעברים, היו לפלשתים כאתמול שלשום, אשר עלו עימם במחנה, סביב; וגם-המה, להיות עם-ישראל, אשר עם-שאול, ויונתן. 
כב וכול איש ישראל המתחבאים בהר-אפריים, שמעו, כי-נסו, פלשתים; וידבקו גם-המה אחריהם, במלחמה. 
כג ויושע יהוה ביום ההוא, את-ישראל; והמלחמה--עברה, את-בית אוון. 
כד ואיש-ישראל ניגש, ביום ההוא; ויואל שאול את-העם לאמור, ארור האיש אשר-יאכל לחם עד-הערב וניקמתי מאויביי, ולא-טעם כל-העם, לחם. 
כה וכל-הארץ, באו ביער; ויהי דבש, על-פני השדה. 
כו ויבוא העם אל-היער, והנה הלך דבש; ואין-משיג ידו אל-פיו, כי-ירא העם את-השבועה. 
כז ויונתן לא-שמע, בהשביע אביו את-העם, וישלח את-קצה המטה אשר בידו, ויטבול אותה ביערת הדבש; וישב ידו אל-פיו, ותאורנה עיניו. 
כח ויען איש מהעם ויאמר, השבע השביע אביך את-העם לאמור, ארור האיש אשר-יאכל לחם, היום; ויעף, העם. 
כט ויאמר, יונתן, עכר אבי, את-הארץ:  ראו-נא, כי-אורו עיניי--כי טעמתי, מעט דבש הזה. 
ל אף, כי לו אכול אכל היום העם, משלל אויביו, אשר מצא:  כי עתה לא-רבתה מכה, בפלשתים. 
לא ויכו ביום ההוא, בפלשתים, ממכמש, איילונה; ויעף העם, מאוד. 
לב ויעט העם אל-השלל, ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו-ארצה; ויאכל העם, על-הדם. 
לג ויגידו לשאול לאמור, הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על-הדם; ויאמר בגדתם, גולו-אליי היום אבן גדולה. 
לד ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אליי איש שורו ואיש שייהו, ושחטתם בזה ואכלתם, ולא-תחטאו ליהוה, לאכול אל-הדם; ויגישו כל-העם איש שורו בידו, הלילה--וישחטו-שם. 
לה וייבן שאול מזבח, ליהוה; אותו החל, לבנות מזבח ליהוה. 
לו ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבוזה בהם עד-אור הבוקר, ולא-נשאר בהם איש, ויאמרו, כל-הטוב בעיניך עשה;    ויאמר, הכוהן, נקרבה הלום, אל-האלוהים. 
לז וישאל שאול, באלוהים, הארד אחרי פלשתים, התיתנם ביד ישראל; ולא ענהו, ביום ההוא. 
לח ויאמר שאול--גושו הלום, כול פינות העם; ודעו וראו--במה הייתה החטאת הזאת, היום. 
לט כי חי-יהוה, המושיע את-ישראל--כי אם-ישנו ביונתן בני, כי מות ימות; ואין עונהו, מכל-העם. 
מ ויאמר אל-כל-ישראל, אתם תהיו לעבר אחד, ואני ויונתן בני, נהיה לעבר אחד; ויאמרו העם אל-שאול, הטוב בעיניך עשה. 
מא ויאמר שאול, אל-יהוה אלוהי ישראל--הבה תמים; ויילכד יונתן ושאול, והעם יצאו. 
מב ויאמר שאול--הפילו, ביני ובין יונתן בני; ויילכד, יונתן. 
מג ויאמר שאול אל-יונתן, הגידה לי מה עשית; ויגד-לו יונתן, ויאמר טעום טעמתי בקצה המטה אשר-בידי מעט דבש--הנני אמות. 
מד ויאמר שאול, כה-יעשה אלוהים וכה יוסיף:  כי-מות תמות, יונתן. 
מה ויאמר העם אל-שאול, היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל--חלילה חי-יהוה אם-ייפול משערת ראשו ארצה, כי-עם-אלוהים עשה היום הזה; ויפדו העם את-יונתן, ולא-מת. 
מו ויעל שאול, מאחרי פלשתים; ופלשתים, הלכו למקומם. 
מז ושאול לכד המלוכה, על-ישראל; ויילחם סביב בכל-אויביו במואב ובבני-עמון ובאדום ובמלכי צובה, ובפלשתים, ובכול אשר-יפנה, ירשיע. 
מח ויעש חיל, ויך את-עמלק; ויצל את-ישראל, מיד שוסהו. 
מט ויהיו בני שאול, יונתן וישווי ומלכישוע; ושם, שתי בנותיו--שם הבכירה מרב, ושם הקטנה מיכל. 
נ ושם אשת שאול, אחינועם בת-אחימעץ; ושם שר-צבאו אבינר, בן-נר דוד שאול. 
נא וקיש אבי-שאול ונר אבי-אבנר, בן-אביאל. 
נב ותהי המלחמה חזקה על-פלשתים, כול ימי שאול; וראה שאול כל-איש גיבור, וכל-בן-חיל, ויאספהו, אליו. 
פרק טו
א ויאמר שמואל, אל-שאול, אותי שלח יהוה למשוחך למלך, על-עמו על-ישראל; ועתה שמע, לקול דברי יהוה. 
ב כה אמר, יהוה צבאות, פקדתי, את אשר-עשה עמלק לישראל--אשר-שם לו בדרך, בעלותו ממצריים. 
ג עתה לך והכית את-עמלק, והחרמתם את-כל-אשר-לו, ולא תחמול, עליו; והמתה מאיש עד-אישה, מעולל ועד-יונק, משור ועד-שה, מגמל ועד-חמור. 
ד וישמע שאול, את-העם, ויפקדם בטלאים, מאתיים אלף רגלי; ועשרת אלפים, את-איש יהודה. 
ה ויבוא שאול, עד-עיר עמלק; וירב, בנחל. 
ו ויאמר שאול אל-הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי, פן-אוסיפך עימו, ואתה עשית חסד עם-כל-בני ישראל, בעלותם ממצריים; ויסר קיני, מתוך עמלק. 
ז ויך שאול, את-עמלק, מחווילה בואכה שור, אשר על-פני מצריים. 
ח ויתפוש את-אגג מלך-עמלק, חי; ואת-כל-העם, החרים לפי-חרב. 
ט ויחמול שאול והעם על-אגג, ועל-מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל-הכרים ועל-כל-הטוב, ולא אבו, החרימם; וכל-המלאכה נמבזה ונמס, אותה החרימו. 
י ויהי, דבר-יהוה, אל-שמואל, לאמור. 
יא ניחמתי, כי-המלכתי את-שאול למלך--כי-שב מאחריי, ואת-דבריי לא הקים; וייחר, לשמואל, ויזעק אל-יהוה, כל-הלילה. 
יב וישכם שמואל לקראת שאול, בבוקר; ויוגד לשמואל לאמור, בא-שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, וייסוב ויעבור, ויירד הגלגל. 
יג ויבוא שמואל, אל-שאול; ויאמר לו שאול, ברוך אתה ליהוה--הקימותי, את-דבר יהוה. 
יד ויאמר שמואל, ומה קול-הצאן הזה באוזניי, וקול הבקר, אשר אנוכי שומע. 
טו ויאמר שאול מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על-מיטב הצאן והבקר, למען זבוח, ליהוה אלוהיך; ואת-היותר, החרמנו. 
טז ויאמר שמואל, אל-שאול, הרף ואגידה לך, את אשר דיבר יהוה אליי הלילה; ויאמר לו, דבר. 
יז ויאמר שמואל--הלוא אם-קטון אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה; וימשחך יהוה למלך, על-ישראל. 
יח וישלחך יהוה, בדרך; ויאמר, לך והחרמת את-החטאים את-עמלק, ונלחמת בו, עד כלותם אותם. 
יט ולמה לא-שמעת, בקול יהוה; ותעט, אל-השלל, ותעש הרע, בעיני יהוה. 
כ ויאמר שאול אל-שמואל, אשר שמעתי בקול יהוה, ואלך, בדרך אשר-שלחני יהוה; ואביא, את-אגג מלך עמלק, ואת-עמלק, החרמתי. 
כא וייקח העם מהשלל צאן ובקר, ראשית החרם, לזבוח ליהוה אלוהיך, בגלגל. 
כב ויאמר שמואל, החפץ ליהוה בעולות וזבחים, כשמוע, בקול יהוה:  הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים. 
כג כי חטאת-קסם מרי, ואוון ותרפים הפצר:  יען, מאסת את-דבר יהוה, וימאסך, ממלך. 
כד ויאמר שאול אל-שמואל חטאתי, כי-עברתי את-פי-יהוה ואת-דבריך:  כי יראתי את-העם, ואשמע בקולם. 
כה ועתה, שא נא את-חטאתי; ושוב עימי, ואשתחווה ליהוה. 
כו ויאמר שמואל אל-שאול, לא אשוב עימך:  כי מאסת, את-דבר יהוה, וימאסך יהוה, מהיות מלך על-ישראל. 
כז וייסוב שמואל, ללכת; ויחזק בכנף-מעילו, וייקרע. 
כח ויאמר אליו, שמואל, קרע יהוה את-ממלכות ישראל מעליך, היום; ונתנה, לריעך הטוב ממך. 
כט וגם נצח ישראל, לא ישקר ולא יינחם:  כי לא אדם הוא, להינחם. 
ל ויאמר חטאתי--עתה כבדני נא נגד זקני-עמי, ונגד ישראל; ושוב עימי, והשתחוויתי ליהוה אלוהיך. 
לא וישב שמואל, אחרי שאול; וישתחו שאול, ליהוה. 
לב ויאמר שמואל, הגישו אליי את-אגג מלך עמלק, וילך אליו, אגג מעדנות; ויאמר אגג, אכן סר מר-המוות. 
לג ויאמר שמואל--כאשר שיכלה נשים חרבך, כן-תשכל מנשים אימך; וישסף שמואל את-אגג לפני יהוה, בגלגל. 
לד וילך שמואל, הרמתה; ושאול עלה אל-ביתו, גבעת שאול. 
לה ולא-יסף שמואל לראות את-שאול, עד-יום מותו, כי-התאבל שמואל, אל-שאול; ויהוה ניחם, כי-המליך את-שאול על-ישראל. 
פרק טז
א ויאמר יהוה אל-שמואל, עד-מתיי אתה מתאבל אל-שאול, ואני מאסתיו, ממלוך על-ישראל; מלא קרנך שמן, ולך אשלחך אל-ישי בית-הלחמי--כי-ראיתי בבניו לי, מלך. 
ב ויאמר שמואל איך אלך, ושמע שאול והרגני; ויאמר יהוה, עגלת בקר תיקח בידך, ואמרת, לזבוח ליהוה באתי. 
ג וקראת לישי, בזבח; ואנוכי, אודיעך את אשר-תעשה, ומשחת לי, את אשר-אומר אליך. 
ד ויעש שמואל, את אשר דיבר יהוה, ויבוא, בית לחם; ויחרדו זקני העיר, לקראתו, ויאמר, שלום בואך. 
ה ויאמר שלום, לזבוח ליהוה באתי, התקדשו, ובאתם איתי בזבח; ויקדש את-ישי ואת-בניו, ויקרא להם לזבח. 
ו ויהי בבואם, וירא את-אליאב; ויאמר, אך נגד יהוה משיחו. 
ז ויאמר יהוה אל-שמואל, אל-תבט אל-מראהו ואל-גבוה קומתו--כי מאסתיהו:  כי לא, אשר יראה האדם--כי האדם יראה לעיניים, ויהוה יראה ללבב. 
ח ויקרא ישי אל-אבינדב, ויעבירהו לפני שמואל; ויאמר, גם-בזה לא-בחר יהוה. 
ט ויעבר ישי, שמה; ויאמר, גם-בזה לא-בחר יהוה. 
י ויעבר ישי שבעת בניו, לפני שמואל; ויאמר שמואל אל-ישי, לא-בחר יהוה באלה. 
יא ויאמר שמואל אל-ישי, התמו הנערים, ויאמר עוד שאר הקטן, והנה רועה בצאן; ויאמר שמואל אל-ישי שלחה וקחנו, כי לא-נסוב עד-בואו פה. 
יב וישלח ויביאהו והוא אדמוני, עם-יפה עיניים וטוב רואי;   ויאמר יהוה קום משחהו, כי-זה הוא. 
יג וייקח שמואל את-קרן השמן, וימשח אותו בקרב אחיו, ותצלח רוח-יהוה אל-דויד, מהיום ההוא ומעלה; ויקם שמואל, וילך הרמתה. 
יד ורוח יהוה סרה, מעם שאול; וביעתתו רוח-רעה, מאת יהוה. 
טו ויאמרו עבדי-שאול, אליו:  הנה-נא רוח-אלוהים רעה, מבעיתך. 
טז יאמר-נא אדוננו, עבדיך לפניך--יבקשו, איש יודע מנגן בכינור; והיה, בהיות עליך רוח-אלוהים רעה--וניגן בידו, וטוב לך. 
יז ויאמר שאול, אל-עבדיו:  ראו-נא לי, איש מיטיב לנגן, והביאותם, אליי. 
יח ויען אחד מהנערים ויאמר, הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר, ואיש תואר; ויהוה, עימו. 
יט וישלח שאול מלאכים, אל-ישי; ויאמר, שלחה אליי את-דויד בנך אשר בצאן. 
כ וייקח ישי חמור לחם, ונאד יין, וגדי עיזים, אחד; וישלח ביד-דויד בנו, אל-שאול. 
כא ויבוא דויד אל-שאול, ויעמוד לפניו; ויאהבהו מאוד, ויהי-לו נושא כלים. 
כב וישלח שאול, אל-ישי לאמור:  יעמוד-נא דויד לפניי, כי-מצא חן בעיניי. 
כג והיה, בהיות רוח-אלוהים אל-שאול, ולקח דויד את-הכינור, וניגן בידו; ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה. 
פרק יז
א ויאספו פלשתים את-מחניהם, למלחמה, וייאספו, שוכה אשר ליהודה; ויחנו בין-שוכה ובין-עזקה, באפס דמים. 
ב ושאול ואיש-ישראל נאספו, ויחנו בעמק האלה; ויערכו מלחמה, לקראת פלשתים. 
ג ופלשתים עומדים אל-ההר, מזה, וישראל עומדים אל-ההר, מזה; והגיא, ביניהם. 
ד וייצא איש-הביניים ממחנות פלשתים, גולית שמו מגת:  גובהו, שש אמות וזרת. 
ה וכובע נחושת על-ראשו, ושריון קשקשים הוא לבוש; ומשקל, השריון--חמשת-אלפים שקלים, נחושת. 
ו ומצחת נחושת, על-רגליו; וכידון נחושת, בין כתפיו. 
ז ועץ חניתו, כמנור אורגים, ולהבת חניתו, שש-מאות שקלים ברזל; ונושא הצינה, הולך לפניו. 
ח ויעמוד, ויקרא אל-מערכות ישראל, ויאמר להם, למה תצאו לערוך מלחמה:  הלוא אנוכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול--ברו-לכם איש, ויירד אליי. 
ט אם-יוכל להילחם איתי, והכני--והיינו לכם, לעבדים; ואם-אני אוכל-לו, והכיתיו--והייתם לנו לעבדים, ועבדתם אותנו. 
י ויאמר, הפלשתי, אני חירפתי את-מערכות ישראל, היום הזה; תנו-לי איש, ונילחמה יחד. 
יא וישמע שאול וכל-ישראל, את-דברי הפלשתי האלה; וייחתו וייראו, מאוד. 
יב ודויד בן-איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים; והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים. 
יג וילכו שלושת בני-ישי, הגדולים--הלכו אחרי-שאול, למלחמה; ושם שלושת בניו, אשר הלכו במלחמה--אליאב הבכור ומשנהו אבינדב, והשלישי שמה. 
יד ודויד, הוא הקטן; ושלושה, הגדולים, הלכו, אחרי שאול. 
טו ודויד הולך ושב, מעל שאול, לרעות את-צאן אביו, בית-לחם. 
טז וייגש הפלשתי, השכם והערב; ויתייצב, ארבעים יום. 
יז ויאמר ישי לדויד בנו, קח-נא לאחיך איפת הקליא הזה, ועשרה לחם, הזה; והרץ המחנה, לאחיך. 
יח ואת עשרת חריצי החלב, האלה, תביא, לשר-האלף; ואת-אחיך תפקוד לשלום, ואת-ערובתם תיקח. 
יט ושאול והמה וכל-איש ישראל, בעמק האלה; נלחמים, עם-פלשתים. 
כ וישכם דויד בבוקר, וייטוש את-הצאן על-שומר, ויישא וילך, כאשר ציווהו ישי; ויבוא, המעגלה, והחיל היוצא אל-המערכה, והרעו במלחמה. 
כא ותערוך ישראל ופלשתים, מערכה לקראת מערכה. 
כב וייטוש דויד את-הכלים מעליו, על-יד שומר הכלים, וירץ, המערכה; ויבוא, וישאל לאחיו לשלום. 
כג והוא מדבר עימם, והנה איש הביניים עולה גולית הפלשתי שמו מגת ממערכות פלשתים, וידבר, כדברים האלה; וישמע, דויד. 
כד וכול איש ישראל, בראותם את-האיש; וינוסו, מפניו, וייראו, מאוד. 
כה ויאמר איש ישראל, הראיתם האיש העולה הזה--כי לחרף את-ישראל, עולה; והיה האיש אשר-יכנו יעשרנו המלך עושר גדול, ואת-בתו ייתן-לו, ואת בית אביו, יעשה חופשי בישראל. 
כו ויאמר דויד, אל-האנשים העומדים עימו לאמור, מה-ייעשה לאיש אשר יכה את-הפלשתי הלז, והסיר חרפה מעל ישראל:  כי מי, הפלשתי הערל הזה, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. 
כז ויאמר לו העם, כדבר הזה לאמור:  כה ייעשה, לאיש אשר יכנו. 
כח וישמע אליאב אחיו הגדול, בדברו אל-האנשים; וייחר-אף אליאב בדויד ויאמר למה-זה ירדת, ועל-מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר--אני ידעתי את-זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת. 
כט ויאמר דויד, מה עשיתי עתה; הלוא, דבר הוא. 
ל וייסוב מאצלו אל-מול אחר, ויאמר כדבר הזה; וישיבוהו העם דבר, כדבר הראשון. 
לא ויישמעו, הדברים, אשר, דיבר דויד; ויגידו לפני-שאול, וייקחהו. 
לב ויאמר דויד אל-שאול, אל-ייפול לב-אדם עליו; עבדך ילך, ונלחם עם-הפלשתי הזה. 
לג ויאמר שאול אל-דויד, לא תוכל ללכת אל-הפלשתי הזה, להילחם, עימו:  כי-נער אתה, והוא איש מלחמה מנעוריו. 
לד ויאמר דויד אל-שאול, רועה היה עבדך לאביו בצאן; ובא הארי ואת-הדוב, ונשא שה מהעדר. 
לה ויצאתי אחריו והכיתיו, והצלתי מפיו; ויקם עליי--והחזקתי בזקנו, והכיתיו והמיתיו. 
לו גם את-הארי גם-הדוב, הכה עבדך; והיה הפלשתי הערל הזה, כאחד מהם, כי חירף, מערכות אלוהים חיים. 
לז ויאמר, דויד, יהוה אשר הצלני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה;    ויאמר שאול אל-דויד לך, ויהוה יהיה עימך. 
לח וילבש שאול את-דויד מדיו, ונתן קובע נחושת על-ראשו; וילבש אותו, שריון. 
לט ויחגור דויד את-חרבו מעל למדיו ויואל ללכת, כי לא-ניסה, ויאמר דויד אל-שאול לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי; ויסירם דויד, מעליו. 
מ וייקח מקלו בידו, ויבחר-לו חמישה חלוקי-אבנים מן-הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר-לו ובילקוט--וקלעו בידו; וייגש, אל-הפלשתי. 
מא וילך, הפלשתי, הולך וקרב, אל-דויד; והאיש נושא הצינה, לפניו. 
מב ויבט הפלשתי ויראה את-דויד, ויבזהו:  כי-היה נער, ואדמוני עם-יפה מראה. 
מג ויאמר הפלשתי, אל-דויד, הכלב אנוכי, כי-אתה בא-אליי במקלות; ויקלל הפלשתי את-דויד, באלוהיו. 
מד ויאמר הפלשתי, אל-דויד:  לכה אליי--ואתנה את-בשרך, לעוף השמיים ולבהמת השדה. 
מה ויאמר דויד, אל-הפלשתי, אתה בא אליי, בחרב ובחנית ובכידון; ואנוכי בא-אליך, בשם יהוה צבאות, אלוהי מערכות ישראל, אשר חירפת. 
מו היום הזה יסגרך יהוה בידי והכיתיך, והסירותי את-ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה, לעוף השמיים ולחית הארץ; ויידעו, כל-הארץ, כי יש אלוהים, לישראל. 
מז ויידעו כל-הקהל הזה, כי-לא בחרב ובחנית יהושיע יהוה:  כי ליהוה המלחמה, ונתן אתכם בידנו. 
מח והיה כי-קם הפלשתי, וילך ויקרב לקראת דויד; וימהר דויד, וירץ המערכה לקראת הפלשתי. 
מט וישלח דויד את-ידו אל-הכלי, וייקח משם אבן ויקלע, ויך את-הפלשתי, אל-מצחו; ותטבע האבן במצחו, וייפול על-פניו ארצה. 
נ ויחזק דויד מן-הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את-הפלשתי וימיתהו; וחרב, אין ביד-דויד. 
נא וירץ דויד ויעמוד אל-הפלשתי וייקח את-חרבו וישלפה מתערה, וימותתהו, ויכרות-בה, את-ראשו; ויראו הפלשתים כי-מת גיבורם, וינוסו. 
נב ויקומו אנשי ישראל ויהודה ויריעו, וירדפו את-הפלשתים, עד-בואכה גיא, ועד שערי עקרון; וייפלו חללי פלשתים, בדרך שעריים, ועד-גת, ועד-עקרון. 
נג וישובו בני ישראל, מדלוק אחרי פלשתים; וישוסו, את-מחניהם. 
נד וייקח דויד את-ראש הפלשתי, ויביאהו ירושלים; ואת-כליו, שם באוהלו. 
נה וכראות שאול את-דויד, יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל-אבנר שר הצבא, בן-מי-זה הנער אבנר; ויאמר אבנר, חי-נפשך המלך אם-ידעתי. 
נו ויאמר, המלך:  שאל אתה, בן-מי-זה העלם. 
נז וכשוב דויד, מהכות את-הפלשתי, וייקח אותו אבנר, ויביאהו לפני שאול; וראש הפלשתי, בידו. 
נח ויאמר אליו שאול, בן-מי אתה הנער; ויאמר דויד, בן-עבדך ישי בית הלחמי.
פרק יח
א ויהי, ככלותו לדבר אל-שאול, ונפש יהונתן, נקשרה בנפש דויד; ויאהבהו יהונתן, כנפשו. 
ב וייקחהו שאול, ביום ההוא; ולא נתנו, לשוב בית אביו. 
ג ויכרות יהונתן ודויד, ברית, באהבתו אותו, כנפשו. 
ד ויתפשט יהונתן, את-המעיל אשר עליו, וייתנהו, לדויד; ומדיו, ועד-חרבו ועד-קשתו ועד-חגורו. 
ה וייצא דויד בכול אשר ישלחנו שאול, ישכיל, וישימהו שאול, על אנשי המלחמה; וייטב, בעיני כל-העם, וגם, בעיני עבדי שאול. 
ו ויהי בבואם, בשוב דויד מהכות את-הפלשתי, ותצאנה הנשים מכל-ערי ישראל לשיר והמחולות, לקראת שאול המלך--בתופים בשמחה, ובשלישים. 
ז ותענינה הנשים המשחקות, ותאמרנה:  הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. 
ח וייחר לשאול מאוד, ויירע בעיניו הדבר הזה, ויאמר נתנו לדויד רבבות, ולי נתנו האלפים; ועוד לו, אך המלוכה. 
ט ויהי שאול, עוין את-דויד, מהיום ההוא, והלאה. 
י ויהי ממוחרת, ותצלח רוח אלוהים רעה אל-שאול ויתנבא בתוך-הבית, ודויד מנגן בידו, כיום ביום; והחנית, ביד-שאול. 
יא ויטל שאול, את-החנית, ויאמר, אכה בדויד ובקיר; וייסוב דויד מפניו, פעמיים. 
יב ויירא שאול, מלפני דויד:  כי-היה יהוה עימו, ומעם שאול סר. 
יג ויסירהו שאול מעימו, וישימהו לו שר-אלף; וייצא ויבוא, לפני העם. 
יד ויהי דויד לכל-דרכיו, משכיל; ויהוה, עימו. 
טו וירא שאול, אשר-הוא משכיל מאוד; ויגר, מפניו. 
טז וכל-ישראל ויהודה, אוהב את-דויד:  כי-הוא יוצא ובא, לפניהם. 
יז ויאמר שאול אל-דויד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן-לך לאישה--אך היה-לי לבן-חיל, והילחם מלחמות יהוה; ושאול אמר, אל-תהי ידי בו, ותהי-בו, יד-פלשתים. 
יח ויאמר דויד אל-שאול, מי אנוכי ומי חיי, משפחת אבי, בישראל--כי-אהיה חתן, למלך. 
יט ויהי, בעת תת את-מרב בת-שאול--לדויד; והיא ניתנה לעדריאל המחולתי, לאישה. 
כ ותאהב מיכל בת-שאול, את-דויד; ויגידו לשאול, ויישר הדבר בעיניו. 
כא ויאמר שאול אתננה לו, ותהי-לו למוקש, ותהי-בו, יד-פלשתים; ויאמר שאול אל-דויד, בשתיים תתחתן בי היום. 
כב ויצו שאול את-עבדיו, דברו אל-דויד בלט לאמור, הנה חפץ בך המלך, וכל-עבדיו אהבוך; ועתה, התחתן במלך. 
כג וידברו עבדי שאול, באוזני דויד, את-הדברים, האלה; ויאמר דויד, הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי, איש-רש ונקלה. 
כד ויגידו עבדי שאול, לו--לאמור:  כדברים האלה, דיבר דויד. 
כה ויאמר שאול כה-תאמרו לדויד, אין-חפץ למלך במוהר, כי במאה עורלות פלשתים, להינקם באויבי המלך; ושאול חשב, להפיל את-דויד ביד-פלשתים. 
כו ויגידו עבדיו לדויד, את-הדברים האלה, ויישר הדבר בעיני דויד, להתחתן במלך; ולא מלאו, הימים. 
כז ויקם דויד וילך הוא ואנשיו, ויך בפלשתים מאתיים איש, ויבא דויד את-עורלותיהם, וימלאום למלך להתחתן במלך; וייתן-לו שאול את-מיכל בתו, לאישה. 
כח וירא שאול ויידע, כי יהוה עם-דויד; ומיכל בת-שאול, אהבתהו. 
כט ויוסף שאול, לירוא מפני דויד--עוד; ויהי שאול אויב את-דויד, כל-הימים. 
ל וייצאו, שרי פלשתים; ויהי מדי צאתם, שכל דויד מכול עבדי שאול, וייקר שמו, מאוד. 
פרק יט
א וידבר שאול, אל-יונתן בנו ואל-כל-עבדיו, להמית, את-דויד; ויהונתן, בן-שאול, חפץ בדויד, מאוד. 
ב ויגד יהונתן לדויד לאמור, מבקש שאול אבי להמיתך; ועתה הישמר-נא בבוקר, וישבת בסתר ונחבאת. 
ג ואני אצא ועמדתי ליד-אבי, בשדה אשר אתה שם, ואני, אדבר בך אל-אבי; וראיתי מה, והגדתי לך. 
ד וידבר יהונתן בדויד טוב, אל-שאול אביו; ויאמר אליו אל-יחטא המלך בעבדו בדויד, כי לא חטא לך, וכי מעשיו, טוב-לך מאוד. 
ה וישם את-נפשו בכפו ויך את-הפלשתי, ויעש יהוה תשועה גדולה לכל-ישראל--ראית, ותשמח; ולמה תחטא בדם נקי, להמית את-דויד חינם. 
ו וישמע שאול, בקול יהונתן; ויישבע שאול, חי-יהוה אם-יומת. 
ז ויקרא יהונתן, לדויד, ויגד-לו יהונתן, את כל-הדברים האלה; ויבא יהונתן את-דויד אל-שאול, ויהי לפניו כאתמול שלשום. 
ח ותוסף המלחמה, להיות; וייצא דויד ויילחם בפלשתים, ויך בהם מכה גדולה, וינוסו, מפניו. 
ט ותהי רוח יהוה רעה, אל-שאול, והוא בביתו יושב, וחניתו בידו; ודויד, מנגן ביד. 
י ויבקש שאול להכות בחנית, בדויד ובקיר, ויפטר מפני שאול, ויך את-החנית בקיר; ודויד נס ויימלט, בלילה הוא. 
יא וישלח שאול מלאכים אל-בית דויד, לשומרו, ולהמיתו, בבוקר; ותגד לדויד, מיכל אשתו לאמור, אם-אינך ממלט את-נפשך הלילה, מחר אתה מומת. 
יב ותורד מיכל את-דויד, בעד החלון; וילך ויברח, ויימלט. 
יג ותיקח מיכל את-התרפים, ותשם אל-המיטה, ואת כביר העיזים, שמה מראשותיו; ותכס, בבגד. 
יד וישלח שאול מלאכים, לקחת את-דויד; ותאמר, חולה הוא. 
טו וישלח שאול את-המלאכים, לראות את-דויד לאמור:  העלו אותו במיטה אליי, להמיתו. 
טז ויבואו, המלאכים, והנה התרפים, אל-המיטה; וכביר העיזים, מראשותיו. 
יז ויאמר שאול אל-מיכל, למה ככה רימיתיני, ותשלחי את-אויבי, ויימלט; ותאמר מיכל אל-שאול, הוא-אמר אליי שלחיני למה אמיתך. 
יח ודויד ברח ויימלט, ויבוא אל-שמואל הרמתה, ויגד-לו, את כל-אשר עשה-לו שאול; וילך הוא ושמואל, ויישבו בניות. 
יט ויוגד לשאול, לאמור:  הנה דויד, בניות ברמה. 
כ וישלח שאול מלאכים, לקחת את-דויד, וירא את-להקת הנביאים ניבאים, ושמואל עומד ניצב עליהם; ותהי על-מלאכי שאול, רוח אלוהים, ויתנבאו, גם-המה. 
כא ויגידו לשאול, וישלח מלאכים אחרים, ויתנבאו, גם-המה;    ויוסף שאול, וישלח מלאכים שלישים, ויתנבאו, גם-המה. 
כב וילך גם-הוא הרמתה, ויבוא עד-בור הגדול אשר בשכו, וישאל ויאמר, איפה שמואל ודויד; ויאמר, הנה בניות ברמה. 
כג וילך שם, אל-ניות ברמה; ותהי עליו גם-הוא רוח אלוהים, וילך הלוך ויתנבא, עד-בואו, בניות ברמה. 
כד ויפשט גם-הוא בגדיו, ויתנבא גם-הוא לפני שמואל, וייפול ערום, כל-היום ההוא וכל-הלילה; על-כן, יאמרו--הגם שאול, בנביאים. 
פרק כ
א ויברח דויד, מניות ברמה; ויבוא ויאמר לפני יהונתן, מה עשיתי מה-עווני ומה-חטאתי לפני אביך--כי מבקש, את-נפשי. 
ב ויאמר לו חלילה, לא תמות--הנה לא-יעשה אבי דבר גדול או דבר קטון, ולא יגלה את-אוזני; ומדוע יסתיר אבי ממני את-הדבר הזה, אין זאת. 
ג ויישבע עוד דויד, ויאמר ידוע ידע אביך כי-מצאתי חן בעיניך, ויאמר אל-יידע-זאת יהונתן, פן-ייעצב; ואולם, חי-יהוה וחי נפשך--כי כפשע, ביני ובין המוות. 
ד ויאמר יהונתן, אל-דויד:  מה-תאמר נפשך, ואעשה-לך. 
ה ויאמר דויד אל-יהונתן, הנה-חודש מחר, ואנוכי ישוב-אשב עם-המלך, לאכול; ושילחתני ונסתרתי בשדה, עד הערב השלישית. 
ו אם-פקוד יפקדני, אביך:  ואמרת, נשאול נשאל ממני דויד לרוץ בית-לחם עירו--כי זבח הימים שם, לכל-המשפחה. 
ז אם-כה יאמר טוב, שלום לעבדך; ואם-חרה ייחרה, לו--דע, כי-כלתה הרעה מעימו. 
ח ועשית חסד, על-עבדך, כי בברית יהוה, הבאת את-עבדך עימך; ואם-יש-בי עוון המיתני אתה, ועד-אביך למה-זה תביאני. 
ט ויאמר יהונתן, חלילה לך:  כי אם-ידוע אדע, כי-כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך--ולא אותה, אגיד לך. 
י ויאמר דויד אל-יהונתן, מי יגיד לי; או מה-יענך אביך, קשה. 
יא ויאמר יהונתן אל-דויד, לכה ונצא השדה; וייצאו שניהם, השדה. 
יב ויאמר יהונתן אל-דויד, יהוה אלוהי ישראל כי-אחקור את-אבי כעת מחר השלישית, והנה-טוב, אל-דויד--ולא-אז אשלח אליך, וגליתי את-אוזנך. 
יג כה-יעשה יהוה ליהונתן וכה יוסיף, כי-ייטיב אל-אבי את-הרעה עליך--וגליתי את-אוזנך, ושילחתיך והלכת לשלום; ויהי יהוה עימך, כאשר היה עם-אבי. 
יד ולא, אם-עודני חי; ולא-תעשה עימדי חסד יהוה, ולא אמות. 
טו ולא-תכרית את-חסדך מעם ביתי, עד-עולם; ולא, בהכרית יהוה את-אויבי דויד, איש, מעל פני האדמה. 
טז ויכרות יהונתן, עם-בית דויד; וביקש יהוה, מיד אויבי דויד. 
יז ויוסף יהונתן להשביע את-דויד, באהבתו אותו:  כי-אהבת נפשו, אהבו. 
יח ויאמר-לו יהונתן, מחר חודש; ונפקדת, כי ייפקד מושבך. 
יט ושילשת, תרד מאוד, ובאת אל-המקום, אשר-נסתרת שם ביום המעשה; וישבת, אצל האבן האזל. 
כ ואני, שלושת החיצים צידה אורה, לשלח-לי, למטרה. 
כא והנה אשלח את-הנער, לך מצא את-החיצים:  אם-אמור אומר לנער הנה החיצים ממך והנה, קחנו ובואה כי-שלום לך ואין דבר--חי-יהוה. 
כב ואם-כה אומר לעלם, הנה החיצים ממך והלאה--לך, כי שילחך יהוה. 
כג והדבר--אשר דיברנו, אני ואתה:  הנה יהוה ביני ובינך, עד-עולם. 
כד וייסתר דויד, בשדה; ויהי החודש, ויישב המלך אל-הלחם לאכול. 
כה ויישב המלך על-מושבו כפעם בפעם, אל-מושב הקיר, ויקם יהונתן, ויישב אבנר מצד שאול; וייפקד, מקום דויד. 
כו ולא-דיבר שאול מאומה, ביום ההוא:  כי אמר מקרה הוא, בלתי טהור הוא כי-לא טהור. 
כז ויהי, ממוחרת החודש השני, וייפקד, מקום דויד;   ויאמר שאול, אל-יהונתן בנו, מדוע לא-בא בן-ישי גם-תמול גם-היום, אל-הלחם. 
כח ויען יהונתן, את-שאול:  נשאול נשאל דויד מעימדי, עד-בית לחם. 
כט ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר, והוא ציווה-לי אחי, ועתה אם-מצאתי חן בעיניך, אימלטה נא ואראה את-אחיי; על-כן לא-בא, אל-שולחן המלך. 
ל וייחר-אף שאול, ביהונתן, ויאמר לו, בן-נעוות המרדות:  הלוא ידעתי, כי-בוחר אתה לבן-ישי, לבושתך, ולבושת ערוות אימך. 
לא כי כל-הימים, אשר בן-ישי חי על-האדמה, לא תיכון, אתה ומלכותך; ועתה, שלח וקח אותו אליי--כי בן-מוות, הוא. 
לב ויען, יהונתן, את-שאול, אביו; ויאמר אליו למה יומת, מה עשה. 
לג ויטל שאול את-החנית עליו, להכותו; ויידע, יהונתן, כי-כלה היא מעם אביו, להמית את-דויד. 
לד ויקם יהונתן מעם השולחן, בחורי-אף; ולא-אכל ביום-החודש השני, לחם--כי נעצב אל-דויד, כי הכלימו אביו. 
לה ויהי בבוקר, וייצא יהונתן השדה למועד דויד; ונער קטון, עימו. 
לו ויאמר לנערו--רוץ מצא נא את-החיצים, אשר אנוכי מורה; הנער רץ, והוא-ירה החצי להעבירו. 
לז ויבוא הנער עד-מקום החצי, אשר ירה יהונתן; ויקרא יהונתן אחרי הנער, ויאמר, הלוא החצי, ממך והלאה. 
לח ויקרא יהונתן אחרי הנער, מהרה חושה אל-תעמוד; וילקט נער יהונתן, את-החיצים, ויבוא, אל-אדוניו. 
לט והנער, לא-ידע מאומה; אך יהונתן ודויד, ידעו את-הדבר. 
מ וייתן יהונתן את-כליו, אל-הנער אשר-לו; ויאמר לו, לך הבא העיר. 
מא הנער, בא, ודויד קם מאצל הנגב, וייפול לאפיו ארצה וישתחו שלוש פעמים; ויישקו איש את-ריעהו, ויבכו איש את-ריעהו, עד-דויד, הגדיל. 
מב ויאמר יהונתן לדויד, לך לשלום:  אשר נשבענו שנינו אנחנו, בשם יהוה לאמור, יהוה יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך, עד-עולם. 
פרק כא
א ויקם, וילך; ויהונתן, בא העיר. 
ב ויבוא דויד נובה, אל-אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך. 
ג ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל-יידע מאומה את-הדבר אשר-אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת-הנערים יודעתי, אל-מקום פלוני אלמוני. 
ד ועתה, מה-יש תחת-ידך חמישה-לחם--תנה בידי; או, הנמצא. 
ה ויען הכוהן את-דויד ויאמר, אין-לחם חול אל-תחת ידי:  כי-אם-לחם קודש יש, אם-נשמרו הנערים אך מאישה. 
ו ויען דויד את-הכוהן ויאמר לו, כי אם-אישה עצורה-לנו כתמול שלשום, בצאתי, ויהיו כלי-הנערים קודש:  והוא, דרך חול--ואף, כי היום יקדש בכלי. 
ז וייתן-לו הכוהן, קודש:  כי לא-היה שם לחם, כי-אם-לחם הפנים המוסרים מלפני יהוה, לשום לחם חום, ביום הילקחו. 
ח ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא, נעצר לפני יהוה, ושמו, דואג האדומי--אביר הרועים, אשר לשאול. 
ט ויאמר דויד לאחימלך, ואין יש-פה תחת-ידך חנית או-חרב:  כי גם-חרבי וגם-כליי לא-לקחתי בידי, כי-היה דבר-המלך נחוץ. 
י ויאמר הכוהן, חרב גולית הפלשתי אשר-הכית בעמק האלה הנה-היא לוטה בשמלה אחרי האיפוד--אם-אותה תיקח-לך קח, כי אין אחרת זולתה בזה;    ויאמר דויד אין כמוה, תננה לי. 
יא ויקם דויד, ויברח ביום-ההוא מפני שאול; ויבוא, אל-אכיש מלך גת. 
יב ויאמרו עבדי אכיש, אליו, הלוא-זה דויד, מלך הארץ; הלוא לזה, יענו במחולות לאמור, הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. 
יג וישם דויד את-הדברים האלה, בלבבו; ויירא מאוד, מפני אכיש מלך-גת. 
יד וישנו את-טעמו בעיניהם, ויתהולל בידם; ויתו על-דלתות השער, ויורד רירו אל-זקנו. 
טו ויאמר אכיש, אל-עבדיו:  הנה תראו איש משתגע, למה תביאו אותו אליי. 
טז חסר משוגעים, אני, כי-הבאתם את-זה, להשתגע עליי; הזה, יבוא אל-ביתי. 
פרק כב
א וילך דויד משם, ויימלט אל-מערת עדולם; וישמעו אחיו וכל-בית אביו, ויירדו אליו שמה. 
ב ויתקבצו אליו כל-איש מצוק וכל-איש אשר-לו נושא, וכל-איש מר-נפש, ויהי עליהם, לשר; ויהיו עימו, כארבע מאות איש. 
ג וילך דויד משם, מצפה מואב; ויאמר אל-מלך מואב, ייצא-נא אבי ואימי איתכם, עד אשר אדע, מה-יעשה-לי אלוהים. 
ד וינחם, את-פני מלך מואב; ויישבו עימו, כל-ימי היות-דויד במצודה. 
ה ויאמר גד הנביא אל-דויד, לא תשב במצודה--לך ובאת-לך, ארץ יהודה; וילך דויד, ויבוא יער חרת. 
ו וישמע שאול--כי נודע דויד, ואנשים אשר איתו; ושאול יושב בגבעה תחת-האשל ברמה, וחניתו בידו, וכל-עבדיו, ניצבים עליו. 
ז ויאמר שאול, לעבדיו הניצבים עליו, שמעו-נא, בני ימיני:  גם-לכולכם, ייתן בן-ישי שדות וכרמים--לכולכם ישים, שרי אלפים ושרי מאות. 
ח כי קשרתם כולכם עליי, ואין-גולה את-אוזני בכרות-בני עם-בן-ישי, ואין-חולה מכם עליי, וגולה את-אוזני:  כי הקים בני את-עבדי עליי לאורב, כיום הזה. 
ט ויען דואג האדומי, והוא ניצב על-עבדי-שאול--ויאמר:  ראיתי, את-בן-ישי, בא נובה, אל-אחימלך בן-אחיטוב. 
י וישאל-לו, ביהוה, וצידה, נתן לו; ואת, חרב גולית הפלשתי--נתן לו. 
יא וישלח המלך לקרוא את-אחימלך בן-אחיטוב הכוהן, ואת כל-בית אביו הכוהנים--אשר בנוב; ויבואו כולם, אל-המלך. 
יב ויאמר שאול, שמע-נא בן-אחיטוב; ויאמר, הנני אדוני. 
יג ויאמר אליו, שאול, למה קשרתם עליי, אתה ובן-ישי--בתיתך לו לחם וחרב, ושאול לו באלוהים, לקום אליי לאורב, כיום הזה. 
יד ויען אחימלך את-המלך, ויאמר:  ומי בכל-עבדיך כדויד נאמן, וחתן המלך וסר אל-משמעתך ונכבד בביתך. 
טו היום החילותי לשאול-לו באלוהים, חלילה לי:  אל-ישם המלך בעבדו דבר, בכל-בית אבי--כי לא-ידע עבדך בכל-זאת, דבר קטון או גדול. 
טז ויאמר המלך, מות תמות אחימלך:  אתה, וכל-בית אביך. 
יז ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו כוהני יהוה, כי גם-ידם עם-דויד, וכי ידעו כי-בורח הוא, ולא גלו את-אוזני; ולא-אבו עבדי המלך, לשלוח את-ידם, לפגוע, בכוהני יהוה. 
יח ויאמר המלך, לדואג, סוב אתה, ופגע בכוהנים; וייסוב דואג האדומי, ויפגע-הוא בכוהנים, וימת ביום ההוא שמונים וחמישה איש, נושא איפוד בד. 
יט ואת נוב עיר-הכוהנים, הכה לפי-חרב, מאיש ועד-אישה, מעולל ועד-יונק; ושור וחמור ושה, לפי-חרב. 
כ ויימלט בן-אחד, לאחימלך בן-אחיטוב, ושמו, אביתר; ויברח, אחרי דויד. 
כא ויגד אביתר, לדויד:  כי הרג שאול, את כוהני יהוה. 
כב ויאמר דויד לאביתר, ידעתי ביום ההוא כי-שם דואג האדומי, כי-הגד יגיד, לשאול:  אנוכי סבותי, בכל-נפש בית אביך. 
כג שבה איתי אל-תירא, כי אשר-יבקש את-נפשי יבקש את-נפשך:  כי-משמרת אתה, עימדי. 
פרק כג
א ויגידו לדויד, לאמור:  הנה פלשתים נלחמים בקעילה, והמה שוסים את-הגורנות. 
ב וישאל דויד ביהוה, לאמור, האלך והכיתי, בפלשתים האלה;    ויאמר יהוה אל-דויד, לך והכית בפלשתים, והושעת, את-קעילה. 
ג ויאמרו אנשי דויד, אליו, הנה אנחנו פה ביהודה, יראים; ואף כי-נלך קעילה, אל-מערכות פלשתים. 
ד ויוסף עוד דויד לשאול ביהוה, ויענהו יהוה; ויאמר, קום רד קעילה--כי-אני נותן את-פלשתים, בידך. 
ה וילך דויד ואנשיו קעילה ויילחם בפלשתים, וינהג את-מקניהם, ויך בהם, מכה גדולה; ויושע דויד, את יושבי קעילה. 
ו ויהי, בברוח אביתר בן-אחימלך אל-דויד--קעילה; איפוד, ירד בידו. 
ז ויוגד לשאול, כי-בא דויד קעילה; ויאמר שאול, ניכר אותו אלוהים בידי--כי נסגר לבוא, בעיר דלתיים ובריח. 
ח וישמע שאול את-כל-העם, למלחמה, לרדת קעילה, לצור אל-דויד ואל-אנשיו. 
ט ויידע דויד--כי עליו, שאול מחריש הרעה; ויאמר אל-אביתר הכוהן, הגישה האיפוד. 
י ויאמר, דויד, יהוה אלוהי ישראל, שמוע שמע עבדך כי-מבקש שאול לבוא אל-קעילה--לשחת לעיר, בעבורי. 
יא היסגירוני בעלי קעילה בידו היירד שאול, כאשר שמע עבדך--יהוה אלוהי ישראל, הגד-נא לעבדך;    ויאמר יהוה, יירד. 
יב ויאמר דויד--היסגירו בעלי קעילה אותי ואת-אנשיי, ביד-שאול; ויאמר יהוה, יסגירו. 
יג ויקם דויד ואנשיו כשש-מאות איש, וייצאו מקעילה, ויתהלכו, באשר יתהלכו; ולשאול הוגד, כי-נמלט דויד מקעילה, ויחדל, לצאת. 
יד ויישב דויד במדבר במצדות, ויישב בהר במדבר-זיף; ויבקשהו שאול כל-הימים, ולא-נתנו אלוהים בידו. 
טו וירא דויד, כי-יצא שאול לבקש את-נפשו; ודויד במדבר-זיף, בחורשה. 
טז ויקם יהונתן בן-שאול, וילך אל-דויד חורשה; ויחזק את-ידו, באלוהים. 
יז ויאמר אליו אל-תירא, כי לא תמצאך יד שאול אבי, ואתה תמלוך על-ישראל, ואנוכי אהיה-לך למשנה; וגם-שאול אבי, יודע כן. 
יח ויכרתו שניהם ברית, לפני יהוה; ויישב דויד בחורשה, ויהונתן הלך לביתו. 
יט ויעלו זיפים אל-שאול, הגבעתה לאמור:  הלוא דויד מסתתר עימנו במצדות, בחורשה--בגבעת החכילה, אשר מימין הישימון. 
כ ועתה לכל-אוות נפשך המלך, לרדת--רד; ולנו הסגירו, ביד המלך. 
כא ויאמר שאול, ברוכים אתם ליהוה:  כי חמלתם, עליי. 
כב לכו-נא הכינו עוד, ודעו וראו את-מקומו אשר תהיה רגלו--מי ראהו, שם:  כי אמר אליי, ערום יערים הוא. 
כג וראו ודעו, מכול המחבואים אשר יתחבא שם, ושבתם אליי אל-נכון, והלכתי איתכם; והיה, אם-ישנו בארץ--וחיפשתי אותו, בכול אלפי יהודה. 
כד ויקומו וילכו זיפה, לפני שאול; ודויד ואנשיו במדבר מעון, בערבה--אל, ימין הישימון. 
כה וילך שאול ואנשיו, לבקש, ויגידו לדויד, ויירד הסלע ויישב במדבר מעון; וישמע שאול, וירדוף אחרי-דויד מדבר מעון. 
כו וילך שאול מצד ההר, מזה, ודויד ואנשיו מצד ההר, מזה; ויהי דויד נחפז ללכת, מפני שאול, ושאול ואנשיו עוטרים אל-דויד ואל-אנשיו, לתופשם. 
כז ומלאך בא, אל-שאול לאמור:  מהרה ולכה, כי-פשטו פלשתים על-הארץ. 
כח וישב שאול, מרדוף אחרי דויד, וילך, לקראת פלשתים; על-כן, קראו למקום ההוא, סלע, המחלקות. 
כט ויעל דויד, משם; ויישב, במצדות עין-גדי. 
פרק כד
א ויהי, כאשר שב שאול, מאחרי, פלשתים; ויגידו לו, לאמור, הנה דויד, במדבר עין גדי. 
ב וייקח שאול, שלושת אלפים איש בחור--מכל-ישראל; וילך, לבקש את-דויד ואנשיו, על-פני, צורי היעלים. 
ג ויבוא אל-גדרות הצאן על-הדרך, ושם מערה, ויבוא שאול, להסך את-רגליו; ודויד, ואנשיו, בירכתי המערה, יושבים. 
ד ויאמרו אנשי דויד אליו, הנה היום אשר-אמר יהוה אליך הנה אנוכי נותן את-אויבך בידך, ועשית לו, כאשר ייטב בעיניך; ויקם דויד, ויכרות את-כנף-המעיל אשר-לשאול--בלט. 
ה ויהי, אחרי-כן, ויך לב-דויד, אותו--על אשר כרת, את-כנף אשר לשאול. 
ו ויאמר לאנשיו חלילה לי מיהוה, אם-אעשה את-הדבר הזה לאדוני למשיח יהוה--לשלוח ידי, בו:  כי-משיח יהוה, הוא. 
ז וישסע דויד את-אנשיו בדברים, ולא נתנם לקום אל-שאול; ושאול קם מהמערה, וילך בדרך. 
ח ויקם דויד אחרי-כן, וייצא מהמערה, ויקרא אחרי-שאול לאמור, אדוני המלך; ויבט שאול אחריו, וייקוד דויד אפיים ארצה וישתחו. 
ט ויאמר דויד לשאול, למה תשמע את-דברי אדם לאמור:  הנה דויד, מבקש רעתך. 
י הנה היום הזה ראו עיניך, את אשר-נתנך יהוה היום בידי במערה, ואמר להרוגך, ותחס עליך; ואומר, לא-אשלח ידי באדוני--כי-משיח יהוה, הוא. 
יא ואבי ראה--גם ראה את-כנף מעילך, בידי:  כי בכורתי את-כנף מעילך ולא הרגתיך, דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא-חטאתי לך--ואתה צודה את-נפשי, לקחתה. 
יב ישפוט יהוה ביני ובינך, ונקמני יהוה ממך; וידי, לא תהיה-בך. 
יג כאשר יאמר, משל הקדמוני, מרשעים, ייצא רשע; וידי, לא תהיה-בך. 
יד אחרי מי יצא מלך ישראל, אחרי מי אתה רודף:  אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד. 
טו והיה יהוה לדיין, ושפט ביני ובינך; וירא וירב את-ריבי, וישפטני מידך. 
טז ויהי ככלות דויד, לדבר את-הדברים האלה אל-שאול, ויאמר שאול, הקולך זה בני דויד; ויישא שאול קולו, ויבך. 
יז ויאמר, אל-דויד, צדיק אתה, ממני:  כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה. 
יח ואתה הגדת היום, את אשר-עשית איתי טובה--את אשר סיגרני יהוה בידך, ולא הרגתני. 
יט וכי-ימצא איש את-אויבו, ושילחו בדרך טובה; ויהוה, ישלמך טובה, תחת היום הזה, אשר עשית לי. 
כ ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך; וקמה, בידך, ממלכת, ישראל. 
כא ועתה, הישבעה לי ביהוה, אם-תכרית את-זרעי, אחריי; ואם-תשמיד את-שמי, מבית אבי. 
כב ויישבע דויד, לשאול; וילך שאול, אל-ביתו, ודויד ואנשיו, עלו על-המצודה. 
פרק כה
א וימת שמואל--וייקבצו כל-ישראל ויספדו-לו, ויקברוהו בביתו ברמה; ויקם דויד, ויירד אל-מדבר פארן. 
ב ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד, ולו צאן שלושת-אלפים, ואלף עיזים; ויהי בגזוז את-צאנו, בכרמל. 
ג ושם האיש נבל, ושם אשתו אביגיל; והאישה טובת-שכל ויפת תואר, והאיש קשה ורע מעללים והוא כליבי. 
ד וישמע דויד, במדבר:  כי-גוזז נבל, את-צאנו. 
ה וישלח דויד, עשרה נערים; ויאמר דויד לנערים, עלו כרמלה ובאתם אל-נבל, ושאלתם-לו בשמי, לשלום. 
ו ואמרתם כה, לחי; ואתה שלום וביתך שלום, וכול אשר-לך שלום. 
ז ועתה שמעתי, כי גוזזים לך; עתה, הרועים אשר-לך היו עימנו--לא הכלמנום ולא-נפקד להם מאומה, כל-ימי היותם בכרמל. 
ח שאל את-נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך--כי-על-יום טוב, באנו; תנה-נא, את אשר תמצא ידך לעבדיך, ולבנך, לדויד. 
ט ויבואו נערי דויד, וידברו אל-נבל ככל-הדברים האלה בשם דויד; וינוחו. 
י ויען נבל את-עבדי דויד, ויאמר, מי דויד, ומי בן-ישי; היום, רבו עבדים, המתפרצים, איש מפני אדוניו. 
יא ולקחתי את-לחמי, ואת-מימיי, ואת טבחתי, אשר טבחתי לגוזזיי; ונתתי, לאנשים, אשר לא ידעתי, אי מזה המה. 
יב ויהפכו נערי-דויד, לדרכם; וישובו, ויבואו, ויגידו לו, ככול הדברים האלה. 
יג ויאמר דויד לאנשיו חגרו איש את-חרבו, ויחגרו איש את-חרבו, ויחגור גם-דויד, את-חרבו; ויעלו אחרי דויד, כארבע מאות איש, ומאתיים, ישבו על-הכלים. 
יד ולאביגיל אשת נבל, הגיד נער-אחד מהנערים לאמור:  הנה שלח דויד מלאכים מהמדבר לברך את-אדונינו, ויעט בהם. 
טו והאנשים, טובים לנו מאוד; ולא הוכלמנו, ולא-פקדנו מאומה, כל-ימי התהלכנו איתם, בהיותנו בשדה. 
טז חומה היו עלינו, גם-לילה גם-יומם, כל-ימי היותנו עימם, רועים הצאן. 
יז ועתה, דעי וראי מה-תעשי--כי-כלתה הרעה אל-אדונינו, ועל כל-ביתו; והוא, בן-בלייעל, מידבר, אליו. 
יח ותמהר אביגיל ותיקח מאתיים לחם ושניים נבלי-יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי, ומאה צימוקים, ומאתיים דבילים; ותשם, על-החמורים. 
יט ותאמר לנעריה עברו לפניי, הנני אחריכם באה; ולאישה נבל, לא הגידה. 
כ והיה היא רוכבת על-החמור, ויורדת בסתר ההר, והנה דויד ואנשיו, יורדים לקראתה; ותפגוש, אותם. 
כא ודויד אמר, אך לשקר שמרתי את-כל-אשר לזה במדבר, ולא-נפקד מכל-אשר-לו, מאומה; וישב-לי רעה, תחת טובה. 
כב כה-יעשה אלוהים לאויבי דויד, וכה יוסיף:  אם-אשאיר מכל-אשר-לו עד-הבוקר, משתין בקיר. 
כג ותרא אביגיל, את-דויד, ותמהר, ותרד מעל החמור; ותיפול לאפי דויד, על-פניה, ותשתחו, ארץ. 
כד ותיפול, על-רגליו, ותאמר, בי-אני אדוני העוון; ותדבר-נא אמתך, באוזניך, ושמע, את דברי אמתך. 
כה אל-נא ישים אדוני את-ליבו אל-איש הבלייעל הזה על-נבל, כי כשמו כן-הוא--נבל שמו, ונבלה עימו; ואני, אמתך--לא ראיתי את-נערי אדוני, אשר שלחת. 
כו ועתה אדוני, חי-יהוה וחי-נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים, והושע ידך, לך; ועתה, יהיו כנבל אויביך, והמבקשים אל-אדוני, רעה. 
כז ועתה הברכה הזאת, אשר-הביא שפחתך לאדוני; וניתנה, לנערים, המתהלכים, ברגלי אדוני. 
כח שא נא, לפשע אמתך:  כי עשה-יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי-מלחמות יהוה אדוני נלחם, ורעה לא-תימצא בך, מימיך. 
כט ויקם אדם לרדופך, ולבקש את-נפשך; והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את יהוה אלוהיך, ואת נפש אויביך יקלענה, בתוך כף הקלע. 
ל והיה, כי-יעשה יהוה לאדוני, ככול אשר-דיבר את-הטובה, עליך--וציווך לנגיד, על-ישראל. 
לא ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני, ולשפוך-דם חינם, ולהושיע אדוני, לו; והיטיב יהוה לאדוני, וזכרת את-אמתך. 
לב ויאמר דויד, לאביגיל:  ברוך יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחך היום הזה לקראתי. 
לג וברוך טעמך, וברוכה את:  אשר כליתיני היום הזה, מבוא בדמים, והושע ידי, לי. 
לד ואולם, חי-יהוה אלוהי ישראל, אשר מנעני, מהרע אותך:  כי לולי מיהרת, ותבואת לקראתי--כי אם-נותר לנבל עד-אור הבוקר, משתין בקיר. 
לה וייקח דויד מידה, את אשר-הביאה לו; ולה אמר, עלי לשלום לביתך--ראי שמעתי בקולך, ואשא פנייך. 
לו ותבוא אביגיל אל-נבל והנה-לו משתה בביתו כמשתה המלך, ולב נבל טוב עליו, והוא שיכור, עד-מאוד; ולא-הגידה לו, דבר קטון וגדול--עד-אור הבוקר. 
לז ויהי בבוקר, בצאת היין מנבל, ותגד-לו אשתו, את-הדברים האלה; וימת ליבו בקרבו, והוא היה לאבן. 
לח ויהי, כעשרת הימים; וייגוף יהוה את-נבל, וימות. 
לט וישמע דויד, כי מת נבל, ויאמר ברוך יהוה אשר רב את-ריב חרפתי מיד נבל ואת-עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו; וישלח דויד וידבר באביגיל, לקחתה לו לאישה. 
מ ויבואו עבדי דויד, אל-אביגיל--הכרמלה; וידברו אליה, לאמור, דויד שלחנו אלייך, לקחתך לו לאישה. 
מא ותקם, ותשתחו אפיים ארצה; ותאמר, הנה אמתך לשפחה, לרחוץ, רגלי עבדי אדוני. 
מב ותמהר ותקם אביגיל, ותרכב על-החמור, וחמש נערותיה, ההולכות לרגלה; ותלך, אחרי מלאכי דויד, ותהי-לו, לאישה. 
מג ואת-אחינועם לקח דויד, מיזרעאל; ותהיינה גם-שתיהן לו, לנשים. 
מד ושאול, נתן את-מיכל בתו--אשת דויד:  לפלטי בן-ליש, אשר מגלים.
פרק כו
א ויבואו הזיפים אל-שאול, הגבעתה לאמור:  הלוא דויד מסתתר בגבעת החכילה, על פני הישימון. 
ב ויקם שאול, ויירד אל-מדבר-זיף, ואיתו שלושת-אלפים איש, בחורי ישראל--לבקש את-דויד, במדבר-זיף. 
ג וייחן שאול בגבעת החכילה, אשר על-פני הישימון--על-הדרך; ודויד, יושב במדבר, וירא, כי בא שאול אחריו המדברה. 
ד וישלח דויד, מרגלים; ויידע, כי-בא שאול אל-נכון. 
ה ויקם דויד, ויבוא אל-המקום אשר חנה-שם שאול, וירא דויד את-המקום אשר שכב-שם שאול, ואבנר בן-נר שר-צבאו; ושאול שוכב במעגל, והעם חונים סביבותיו. 
ו ויען דויד ויאמר אל-אחימלך החיתי, ואל-אבישי בן-צרויה אחי יואב לאמור, מי-יירד איתי אל-שאול, אל-המחנה; ויאמר אבישי, אני ארד עימך. 
ז ויבוא דויד ואבישי אל-העם, לילה, והנה שאול שוכב ישן במעגל, וחניתו מעוכה-בארץ מראשותיו; ואבנר והעם, שוכבים סביבותיו. 
ח ויאמר אבישי אל-דויד, סיגר אלוהים היום את-אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ, פעם אחת, ולא אשנה, לו. 
ט ויאמר דויד אל-אבישי, אל-תשחיתהו:  כי מי שלח ידו, במשיח יהוה--וניקה. 
י ויאמר דויד חי-יהוה, כי אם-יהוה ייגופנו; או-יומו יבוא ומת, או במלחמה יירד ונספה. 
יא חלילה לי מיהוה, משלוח ידי במשיח יהוה; ועתה קח-נא את-החנית אשר מראשותיו, ואת-צפחת המים--ונלכה-לנו. 
יב וייקח דויד את-החנית ואת-צפחת המים, מראשותי שאול, וילכו, להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים--כי תרדמת יהוה, נפלה עליהם. 
יג ויעבור דויד העבר, ויעמוד על-ראש-ההר מרחוק:  רב המקום, ביניהם. 
יד ויקרא דויד אל-העם, ואל-אבנר בן-נר לאמור, הלוא תענה, אבנר; ויען אבנר ויאמר, מי אתה קראת אל-המלך. 
טו ויאמר דויד אל-אבנר הלוא-איש אתה, ומי כמוך בישראל, ולמה לא שמרת, אל-אדוניך המלך:  כי-בא אחד העם, להשחית את-המלך אדוניך. 
טז לא-טוב הדבר הזה, אשר עשית--חי-יהוה כי בני-מוות אתם, אשר לא-שמרתם על-אדוניכם על-משיח יהוה; ועתה ראה, אי-חנית המלך ואת-צפחת המים--אשר מראשותיו. 
יז ויכר שאול, את-קול דויד, ויאמר, הקולך זה בני דויד; ויאמר דויד, קולי אדוני המלך. 
יח ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו:  כי מה עשיתי, ומה-בידי רעה. 
יט ועתה, ישמע-נא אדוני המלך, את, דברי עבדו:  אם-יהוה הסיתך בי, ירח מנחה, ואם בני האדם ארורים הם לפני יהוה, כי-גירשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמור לך עבוד אלוהים אחרים. 
כ ועתה, אל-ייפול דמי ארצה, מנגד, פני יהוה:  כי-יצא מלך ישראל, לבקש את-פרעוש אחד, כאשר ירדוף הקורא, בהרים. 
כא ויאמר שאול חטאתי שוב בני-דויד, כי לא-ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך, היום הזה:  הנה הסכלתי ואשגה, הרבה מאוד. 
כב ויען דויד ויאמר, הנה חנית המלך; ויעבור אחד מהנערים, וייקחהא. 
כג ויהוה ישיב לאיש, את-צדקתו ואת-אמונתו--אשר נתנך יהוה היום, ביד, ולא אביתי, לשלוח ידי במשיח יהוה. 
כד והנה, כאשר גדלה נפשך היום הזה--בעיניי:  כן תגדל נפשי בעיני יהוה, ויצילני מכל-צרה. 
כה ויאמר שאול אל-דויד, ברוך אתה בני דויד--גם עשה תעשה, וגם יכול תוכל; וילך דויד לדרכו, ושאול שב למקומו. 
פרק כז
א ויאמר דויד אל-ליבו, עתה איספה יום-אחד ביד-שאול; אין-לי טוב כי הימלט אימלט אל-ארץ פלשתים, ונואש ממני שאול לבקשני עוד בכל-גבול ישראל, ונמלטתי, מידו. 
ב ויקם דויד--ויעבור הוא, ושש-מאות איש אשר עימו:  אל-אכיש בן-מעוך, מלך גת. 
ג ויישב דויד עם-אכיש בגת הוא ואנשיו, איש וביתו:  דויד, ושתי נשיו, אחינועם היזרעאלית, ואביגיל אשת-נבל הכרמלית. 
ד ויוגד לשאול, כי-ברח דויד גת; ולא-יסף עוד, לבקשו. 
ה ויאמר דויד אל-אכיש, אם-נא מצאתי חן בעיניך ייתנו-לי מקום באחת ערי השדה--ואשבה שם; ולמה יישב עבדך בעיר הממלכה, עימך. 
ו וייתן-לו אכיש ביום ההוא, את-ציקלג; לכן הייתה ציקלג למלכי יהודה, עד היום הזה. 
ז ויהי מספר הימים, אשר-ישב דויד בשדה פלשתים--ימים, וארבעה חודשים. 
ח ויעל דויד ואנשיו, ויפשטו אל-הגשורי והגזרי והעמלקי:  כי הנה יושבות הארץ, אשר מעולם, בואכה שורה, ועד-ארץ מצריים. 
ט והכה דויד את-הארץ, ולא יחייה איש ואישה; ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים, ובגדים, וישב, ויבוא אל-אכיש. 
י ויאמר אכיש, אל-פשטתם היום; ויאמר דויד, על-נגב יהודה ועל-נגב הירחמאלי, ואל-נגב, הקיני. 
יא ואיש ואישה לא-יחייה דויד, להביא גת לאמור--פן-יגידו עלינו, לאמור:  כה-עשה דויד, וכה משפטו, כל-הימים, אשר ישב בשדה פלשתים. 
יב ויאמן אכיש, בדויד לאמור:  הבאש הבאיש בעמו בישראל, והיה לי לעבד עולם. 
פרק כח
א ויהי, בימים ההם, ויקבצו פלשתים את-מחניהם לצבא, להילחם בישראל; ויאמר אכיש, אל-דויד, ידוע תדע כי איתי תצא במחנה, אתה ואנשיך. 
ב ויאמר דויד, אל-אכיש, לכן אתה תדע, את אשר-יעשה עבדך; ויאמר אכיש, אל-דויד, לכן שומר לראשי אשימך, כל-הימים. 
ג ושמואל מת--ויספדו-לו כל-ישראל, ויקברוהו ברמה ובעירו; ושאול, הסיר האובות ואת-היידעונים--מהארץ. 
ד וייקבצו פלשתים, ויבואו ויחנו בשונם; ויקבוץ שאול את-כל-ישראל, ויחנו בגלבוע. 
ה וירא שאול, את-מחנה פלשתים; ויירא, ויחרד ליבו מאוד. 
ו וישאל שאול ביהוה, ולא ענהו יהוה--גם בחלומות גם באורים, גם בנביאים. 
ז ויאמר שאול לעבדיו, בקשו-לי אשת בעלת-אוב, ואלכה אליה, ואדרשה-בה; ויאמרו עבדיו אליו, הנה אשת בעלת-אוב בעין דור. 
ח ויתחפש שאול, וילבש בגדים אחרים, וילך הוא ושני אנשים עימו, ויבואו אל-האישה לילה; ויאמר, קוסמי-נא לי באוב, והעלי לי, את אשר-אומר אלייך. 
ט ותאמר האישה אליו, הנה אתה ידעת את אשר-עשה שאול, אשר הכרית את-האובות ואת-היידעוני, מן-הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי, להמיתני. 
י ויישבע לה שאול, ביהוה לאמור:  חי-יהוה, אם-ייקרך עוון בדבר הזה. 
יא ותאמר, האישה, את-מי, אעלה-לך; ויאמר, את-שמואל העלי-לי. 
יב ותרא האישה את-שמואל, ותזעק בקול גדול; ותאמר האישה אל-שאול לאמור למה רימיתני, ואתה שאול. 
יג ויאמר לה המלך אל-תיראי, כי מה ראית; ותאמר האישה אל-שאול, אלוהים ראיתי עולים מן-הארץ. 
יד ויאמר לה, מה-תוארו, ותאמר איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל; ויידע שאול כי-שמואל הוא, וייקוד אפיים ארצה וישתחו. 
טו ויאמר שמואל אל-שאול, למה הרגזתני להעלות אותי; ויאמר שאול צר-לי מאוד ופלשתים נלחמים בי, ואלוהים סר מעליי ולא-ענני עוד גם ביד-הנביאים גם-בחלומות, ואקראה לך, להודיעני מה אעשה. 
טז ויאמר שמואל, ולמה תשאלני:  ויהוה סר מעליך, ויהי ערך. 
יז ויעש יהוה לו, כאשר דיבר בידי; ויקרע יהוה את-הממלכה מידך, וייתנה לריעך לדויד. 
יח כאשר לא-שמעת בקול יהוה, ולא-עשית חרון-אפו בעמלק; על-כן הדבר הזה, עשה-לך יהוה היום הזה. 
יט וייתן יהוה גם את-ישראל עימך, ביד-פלשתים, ומחר, אתה ובניך עימי; גם את-מחנה ישראל, ייתן יהוה ביד-פלשתים. 
כ וימהר שאול, וייפול מלוא-קומתו ארצה, ויירא מאוד, מדברי שמואל; גם-כוח, לא-היה בו--כי לא אכל לחם, כל-היום וכל-הלילה. 
כא ותבוא האישה אל-שאול, ותרא כי-נבהל מאוד; ותאמר אליו, הנה שמעה שפחתך בקולך, ואשים נפשי בכפי, ואשמע את-דבריך אשר דיברת אליי. 
כב ועתה, שמע-נא גם-אתה בקול שפחתך, ואשימה לפניך פת-לחם, ואכול; ויהי בך כוח, כי תלך בדרך. 
כג וימאן, ויאמר לא אוכל, ויפרצו-בו עבדיו וגם-האישה, וישמע לקולם; ויקם, מהארץ, ויישב, אל-המיטה. 
כד ולאישה עגל-מרבק בבית, ותמהר ותזבחהו; ותיקח-קמח ותלש, ותאפהו מצות. 
כה ותגש לפני-שאול ולפני עבדיו, ויאכלו; ויקומו וילכו, בלילה ההוא. 
פרק כט
א ויקבצו פלשתים את-כל-מחניהם, אפקה; וישראל חונים, בעין אשר ביזרעאל. 
ב וסרני פלשתים עוברים, למאות ולאלפים; ודויד ואנשיו, עוברים באחרונה--עם-אכיש. 
ג ויאמרו שרי פלשתים, מה העברים האלה; ויאמר אכיש אל-שרי פלשתים, הלוא-זה דויד עבד שאול מלך-ישראל אשר היה איתי זה ימים או-זה שנים, ולא-מצאתי בו מאומה, מיום נופלו עד-היום הזה. 
ד ויקצפו עליו שרי פלשתים, ויאמרו לו שרי פלשתים השב את-האיש וישוב אל-מקומו אשר הפקדתו שם, ולא-יירד עימנו במלחמה, ולא-יהיה-לנו לשטן במלחמה; ובמה, יתרצה זה אל-אדוניו--הלוא, בראשי האנשים ההם. 
ה הלוא-זה דויד, אשר יענו-לו במחולות לאמור:  הכה שאול באלפיו, ודויד ברבבותיו. 
ו ויקרא אכיש אל-דויד, ויאמר אליו חי-יהוה כי-ישר אתה וטוב בעיניי צאתך ובואך איתי במחנה--כי לא-מצאתי בך רעה, מיום בואך אליי עד-היום הזה; ובעיני הסרנים, לא-טוב אתה. 
ז ועתה שוב, ולך בשלום; ולא-תעשה רע, בעיני סרני פלשתים. 
ח ויאמר דויד אל-אכיש, כי מה עשיתי ומה-מצאת בעבדך, מיום אשר הייתי לפניך, עד היום הזה:  כי לא אבוא ונלחמתי, באויבי אדוני המלך. 
ט ויען אכיש, ויאמר אל-דויד, ידעתי, כי טוב אתה בעיניי כמלאך אלוהים; אך שרי פלשתים אמרו, לא-יעלה עימנו במלחמה. 
י ועתה השכם בבוקר, ועבדי אדוניך אשר-באו איתך; והשכמתם בבוקר, ואור לכם ולכו. 
יא וישכם דויד הוא ואנשיו, ללכת בבוקר, לשוב, אל-ארץ פלשתים; ופלשתים, עלו יזרעאל. 
פרק ל
א ויהי בבוא דויד ואנשיו, ציקלג--ביום השלישי; ועמלקי פשטו, אל-נגב ואל-ציקלג, ויכו את-ציקלג, וישרפו אותה באש. 
ב וישבו את-הנשים אשר-בה מקטון ועד-גדול, לא המיתו איש; וינהגו, וילכו לדרכם. 
ג ויבוא דויד ואנשיו אל-העיר, והנה שרופה באש; ונשיהם ובניהם ובנותיהם, נשבו. 
ד ויישא דויד והעם אשר-איתו, את-קולם--ויבכו:  עד אשר אין-בהם כוח, לבכות. 
ה ושתי נשי-דויד, נשבו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי. 
ו ותצר לדויד מאוד, כי-אמרו העם לסוקלו--כי-מרה נפש כל-העם, איש על-בניו ועל-בנותיו; ויתחזק דויד, ביהוה אלוהיו. 
ז ויאמר דויד, אל-אביתר הכוהן בן-אחימלך, הגישה-נא לי, האיפוד; ויגש אביתר את-האיפוד, אל-דויד. 
ח וישאל דויד ביהוה לאמור, ארדוף אחרי הגדוד-הזה האשיגנו; ויאמר לו רדוף, כי-השג תשיג והצל תציל. 
ט וילך דויד, הוא ושש-מאות איש אשר איתו, ויבואו, עד-נחל הבשור; והנותרים, עמדו. 
י וירדוף דויד, הוא וארבע-מאות איש; ויעמדו, מאתיים איש, אשר פיגרו, מעבור את-נחל הבשור. 
יא וימצאו איש-מצרי בשדה, ויקחו אותו אל-דויד; וייתנו-לו לחם ויאכל, וישקוהו מים. 
יב וייתנו-לו פלח דבילה ושני צימוקים, ויאכל, ותשב רוחו, אליו:  כי לא-אכל לחם, ולא-שתה מים, שלושה ימים, ושלושה לילות. 
יג ויאמר לו דויד למי-אתה, ואי מזה אתה; ויאמר נער מצרי אנוכי, עבד לאיש עמלקי, ויעזבני אדוני כי חליתי, היום שלושה. 
יד אנחנו פשטנו נגב הכרתי, ועל-אשר ליהודה--ועל-נגב כלב; ואת-ציקלג, שרפנו באש. 
טו ויאמר אליו דויד, התורידני אל-הגדוד הזה; ויאמר הישבעה לי באלוהים אם-תמיתני, ואם-תסגירני ביד-אדוני, ואורידך, אל-הגדוד הזה. 
טז ויורידהו, והנה נטושים על-פני כל-הארץ; אוכלים ושותים, וחוגגים, בכול השלל הגדול, אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה. 
יז ויכם דויד מהנשף ועד-הערב, למוחרתם; ולא-נמלט מהם איש, כי אם-ארבע מאות איש-נער אשר-רכבו על-הגמלים וינוסו. 
יח ויצל דויד, את כל-אשר לקחו עמלק; ואת-שתי נשיו, הציל דויד. 
יט ולא נעדר-להם מן-הקטון ועד-הגדול ועד-בנים ובנות, ומשלל, ועד כל-אשר לקחו, להם:  הכול, השיב דויד. 
כ וייקח דויד, את-כל-הצאן והבקר; נהגו, לפני המקנה ההוא, ויאמרו, זה שלל דויד. 
כא ויבוא דויד, אל-מאתיים האנשים אשר-פיגרו מלכת אחרי דויד ויושיבום בנחל הבשור, וייצאו לקראת דויד, ולקראת העם אשר-איתו; וייגש דויד את-העם, וישאל להם לשלום. 
כב ויען כל-איש-רע ובלייעל, מהאנשים אשר הלכו עם-דויד, ויאמרו יען אשר לא-הלכו עימי, לא-ניתן להם מהשלל אשר הצלנו:  כי-אם-איש את-אשתו ואת-בניו, וינהגו וילכו. 
כג ויאמר דויד, לא-תעשו כן אחיי:  את אשר-נתן יהוה לנו, וישמור אותנו, וייתן את-הגדוד הבא עלינו, בידנו. 
כד ומי ישמע לכם, לדבר הזה:  כי כחלק היורד במלחמה, וכחלק היושב על-הכלים--יחדיו יחלוקו. 
כה ויהי, מהיום ההוא ומעלה; וישימהא לחוק ולמשפט, לישראל, עד, היום הזה. 
כו ויבוא דויד אל-ציקלג, וישלח מהשלל לזקני יהודה לריעיהו לאמור:  הנה לכם  כה, משלל אויבי יהוה.   
כז לאשר בבית-אל    ולאשר  מות-נגב,    ולאשר ביתיר.   
כח ולאשר  רוער    ולאשר בשפמות,    ולאשר  שתמוע.   
כט ולאשר ברכל,    ולאשר  רי הירחמאלי,    ולאשר, בערי הקיני.   
ל ולאשר  ורמה    ולאשר בבור-עשן,    ולאשר  תך.   
לא ולאשר, בחברון; ולכל-המקומות אשר-  הלך-שם דויד, הוא ואנשיו. 
פרק לא
א ופלשתים, נלחמים בישראל; וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע. 
ב וידבקו פלשתים, את-שאול ואת-בניו; ויכו פלשתים, את-יהונתן ואת-אבינדב ואת-מלכישוע--בני שאול. 
ג ותכבד המלחמה אל-שאול, וימצאוהו המורים אנשים בקשת; ויחל מאוד, מהמורים. 
ד ויאמר שאול לנושא כליו שלוף חרבך ודוקרני בה, פן-יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו-בי, ולא אבה נושא כליו, כי ירא מאוד; וייקח שאול את-החרב, וייפול עליה. 
ה וירא נושא-כליו, כי מת שאול; וייפול גם-הוא על-חרבו, וימת עימו. 
ו וימת שאול ושלושת בניו ונושא כליו גם כל-אנשיו, ביום ההוא--יחדיו. 
ז ויראו אנשי-ישראל אשר-בעבר העמק ואשר בעבר הירדן, כי-נסו אנשי ישראל, וכי-מתו, שאול ובניו; ויעזבו את-הערים, וינוסו, ויבואו פלשתים, ויישבו בהן. 
ח ויהי, ממוחרת, ויבואו פלשתים, לפשט את-החללים; וימצאו את-שאול ואת-שלושת בניו, נופלים בהר הגלבוע. 
ט ויכרתו, את-ראשו, ויפשיטו, את-כליו; וישלחו בארץ-פלשתים סביב, לבשר בית עצביהם--ואת-העם. 
י וישימו, את-כליו, בית, עשתרות; ואת-גווייתו, תקעו, בחומת, בית שן. 
יא וישמעו אליו, יושבי יבש גלעד, את אשר-עשו פלשתים, לשאול. 
יב ויקומו כל-איש חיל, וילכו כל-הלילה, ויקחו את-גוויית שאול ואת גווייות בניו, מחומת בית שן; ויבואו יבשה, וישרפו אותם שם. 
יג ויקחו, את-עצמותיהם, ויקברו תחת-האשל, ביבשה; ויצומו, שבעת ימים.