התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

ישעיהו

פרק א
א חזון, ישעיהו בן-אמוץ, אשר חזה, על-יהודה וירושלים--בימי עוזייהו יותם אחז יחזקייהו, מלכי יהודה. 
ב שמעו שמיים והאזיני ארץ, כי יהוה דיבר:  בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי. 
ג ידע שור קונהו, וחמור איבוס בעליו; ישראל לא ידע, עמי לא התבונן. 
ד הוי גוי חוטא, עם כבד עוון--זרע מרעים, בנים משחיתים; עזבו את-יהוה, ניאצו את-קדוש ישראל--נזורו אחור. 
ה על מה תוכו עוד, תוסיפו סרה; כל-ראש לחולי, וכל-לבב דווי. 
ו מכף-רגל ועד-ראש אין-בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה; לא-זורו ולא חובשו, ולא רוככה בשמן. 
ז ארצכם שממה, עריכם שרופות אש; אדמתכם, לנגדכם זרים אוכלים אותה, ושממה, כמהפכת זרים. 
ח ונותרה בת-ציון, כסוכה בכרם; כמלונה במקשה, כעיר נצורה. 
ט לולי יהוה צבאות, הותיר לנו שריד כמעט--כסדום היינו, לעמורה דמינו. 
י שמעו דבר-יהוה, קציני סדום; האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה. 
יא למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי. 
יב כי תבואו, ליראות פניי--מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי. 
יג לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא--קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה. 
יד חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא. 
טו ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם--גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע:  ידיכם, דמים מלאו. 
טז רחצו, היזכו--הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי:  חדלו, הרע. 
יז למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה. 
יח לכו-נא וניווכחה, יאמר יהוה; אם-יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם-יאדימו כתולע כצמר יהיו. 
יט אם-תאבו, ושמעתם--טוב הארץ, תאכלו. 
כ ואם-תמאנו, ומריתם--חרב תאוכלו, כי פי יהוה דיבר. 
כא איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה--ועתה מרצחים. 
כב כספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים. 
כג שרייך סוררים, וחברי גנבים--כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם. 
כד לכן, נאום האדון יהוה צבאות--אביר, ישראל:  הוי אינחם מצריי, ואינקמה מאויביי. 
כה ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך; ואסירה, כל-בדילייך. 
כו ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה; אחרי-כן, ייקרא לך עיר הצדק--קריה, נאמנה. 
כז ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה. 
כח ושבר פושעים וחטאים, יחדיו; ועוזבי יהוה, יכלו. 
כט כי יבושו, מאילים אשר חמדתם; ותחפרו--מהגנות, אשר בחרתם. 
ל כי תהיו, כאלה נובלת עליה; וכגנה, אשר-מים אין לה. 
לא והיה החסון לנעורת, ופועלו לניצוץ; ובערו שניהם יחדיו, ואין מכבה. 
פרק ב
א הדבר אשר חזה, ישעיהו בן-אמוץ, על-יהודה, וירושלים. 
ב והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית-יהוה בראש ההרים, ונישא, מגבעות; ונהרו אליו, כל-הגויים. 
ג והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל-הר-יהוה אל-בית אלוהי יעקוב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו:  כי מציון תצא תורה, ודבר-יהוה מירושלים. 
ד ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים; וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות--לא-יישא גוי אל-גוי חרב, ולא-ילמדו עוד מלחמה. 
ה בית, יעקוב--לכו ונלכה, באור יהוה. 
ו כי נטשת, עמך בית יעקוב--כי מלאו מקדם, ועוננים כפלשתים; ובילדי נוכרים, ישפיקו. 
ז ותימלא ארצו כסף וזהב, ואין קצה לאוצרותיו; ותימלא ארצו סוסים, ואין קצה למרכבותיו. 
ח ותימלא ארצו, אלילים:  למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו. 
ט ויישח אדם, וישפל-איש; ואל-תישא, להם. 
י בוא בצור, והיטמן בעפר, מפני פחד יהוה, ומהדר גאונו. 
יא עיני גבהות אדם, שפל, ושח, רום אנשים; ונשגב יהוה לבדו, ביום ההוא. 
יב כי יום ליהוה צבאות, על כל-גאה--ורם; ועל, כל-נישא ושפל. 
יג ועל כל-ארזי הלבנון, הרמים והנישאים; ועל, כל-אלוני הבשן. 
יד ועל, כל-ההרים הרמים; ועל, כל-הגבעות הנישאות. 
טו ועל, כל-מגדל גבוה; ועל, כל-חומה בצורה. 
טז ועל, כל-אונייות תרשיש; ועל, כל-שכייות החמדה. 
יז ושח גבהות האדם, ושפל רום אנשים; ונשגב יהוה לבדו, ביום ההוא. 
יח והאלילים, כליל יחלוף. 
יט ובאו במערות צורים, ובמחילות עפר--מפני פחד יהוה, ומהדר גאונו, בקומו, לערוץ הארץ. 
כ ביום ההוא, ישליך האדם, את אלילי כספו, ואת אלילי זהבו--אשר עשו-לו להשתחוות, לחפור פירות ולעטלפים. 
כא לבוא בנקרות הצורים, ובסעיפי הסלעים--מפני פחד יהוה, ומהדר גאונו, בקומו, לערוץ הארץ. 
כב חדלו לכם מן-האדם, אשר נשמה באפו:  כי-במה נחשב, הוא. 
פרק ג
א כי הנה האדון יהוה צבאות, מסיר מירושלים ומיהודה, משען, ומשענה:  כול, משען-לחם, וכול, משען-מים. 
ב גיבור, ואיש מלחמה; שופט ונביא, וקוסם וזקן. 
ג שר-חמישים, ונשוא פנים; ויועץ וחכם חרשים, ונבון לחש. 
ד ונתתי נערים, שריהם; ותעלולים, ימשלו-בם. 
ה וניגש העם, איש באיש ואיש בריעהו; ירהבו, הנער בזקן, והנקלה, בנכבד. 
ו כי-יתפוש איש באחיו, בית אביו, שמלה לך, קצין תהיה-לנו; והמכשלה הזאת, תחת ידך. 
ז יישא ביום ההוא לאמור, לא-אהיה חובש, ובביתי, אין לחם ואין שמלה; לא תשימוני, קצין עם. 
ח כי כשלה ירושלים, ויהודה נפל:  כי-לשונם ומעלליהם אל-יהוה, למרות עיני כבודו. 
ט הכרת פניהם ענתה בם, וחטאתם כסדום הגידו לא כיחדו; אוי לנפשם, כי-גמלו להם רעה. 
י אמרו צדיק, כי-טוב:  כי-פרי מעלליהם, יאכלו. 
יא אוי, לרשע רע:  כי-גמול ידיו, ייעשה לו. 
יב עמי נוגשיו מעולל, ונשים משלו בו; עמי מאשריך מתעים, ודרך אורחותיך בילעו. 
יג ניצב לריב, יהוה; ועומד, לדין עמים. 
יד יהוה במשפט יבוא, עם-זקני עמו ושריו; ואתם ביערתם הכרם, גזילת העני בבתיכם. 
טו מה-לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו:  נאום-אדוניי יהוה, צבאות. 
טז ויאמר יהוה, יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עיניים; הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה. 
יז ושיפח אדוניי, קודקוד בנות ציון; ויהוה, פותהן יערה. 
יח ביום ההוא יסיר אדוניי, את תפארת העכסים והשביסים--והשהרונים. 
יט הנטיפות והשירות, והרעלות. 
כ הפארים והצעדות והקישורים, ובתי הנפש והלחשים. 
כא הטבעות, ונזמי האף. 
כב המחלצות, והמעטפות, והמטפחות, והחריטים. 
כג והגליונים, והסדינים, והצניפות, והרדידים. 
כד והיה תחת בושם מק יהיה, ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קורחה, ותחת פתיגיל, מחגורת שק:  כי-תחת, יופי. 
כה מתייך, בחרב ייפולו; וגבורתך, במלחמה. 
כו ואנו ואבלו, פתחיה; וניקתה, לארץ תשב.
פרק ד
א והחזיקו שבע נשים באיש אחד, ביום ההוא לאמור, לחמנו נאכל, ושמלתנו נלבש:  רק, ייקרא שמך עלינו--אסוף, חרפתנו. 
ב ביום ההוא, יהיה צמח יהוה, לצבי, ולכבוד; ופרי הארץ לגאון ולתפארת, לפליטת ישראל. 
ג והיה הנשאר בציון, והנותר בירושלים--קדוש, ייאמר לו:  כל-הכתוב לחיים, בירושלים. 
ד אם רחץ אדוניי, את צואת בנות-ציון, ואת-דמי ירושלים, ידיח מקרבה--ברוח משפט, וברוח בער. 
ה וברא יהוה על כל-מכון הר-ציון ועל-מקראיה, ענן יומם ועשן, ונוגה אש להבה, לילה:  כי על-כל-כבוד, חופה. 
ו וסוכה תהיה לצל-יומם, מחורב; ולמחסה, ולמסתור, מזרם, וממטר. 
פרק ה
א אשירה נא לידידי, שירת דודי לכרמו:  כרם היה לידידי, בקרן בן-שמן. 
ב ויעזקהו ויסקלהו, וייטעהו שורק, וייבן מגדל בתוכו, וגם-יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים. 
ג ועתה יושב ירושלים, ואיש יהודה--שפטו-נא, ביני ובין כרמי. 
ד מה-לעשות עוד לכרמי, ולא עשיתי בו:  מדוע קיוויתי לעשות ענבים, ויעש באושים. 
ה ועתה אודיעה-נא אתכם, את אשר-אני עושה לכרמי:  הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. 
ו ואשיתהו בתה, לא ייזמר ולא ייעדר, ועלה שמיר, ושית; ועל העבים אצווה, מהמטיר עליו מטר. 
ז כי כרם יהוה צבאות, בית ישראל, ואיש יהודה, נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה. 
ח הוי, מגיעי בית בבית--שדה בשדה, יקריבו:  עד אפס מקום, והושבתם לבדכם בקרב הארץ. 
ט באוזניי, יהוה צבאות:  אם-לא בתים רבים, לשמה יהיו--גדולים וטובים, מאין יושב. 
י כי, עשרת צמדי-כרם, יעשו, בת אחת; וזרע חומר, יעשה איפה. 
יא הוי משכימי בבוקר, שיכר ירדופו; מאחרי בנשף, יין ידליקם. 
יב והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין--משתיהם; ואת פועל יהוה לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו. 
יג לכן גלה עמי, מבלי-דעת; וכבודו מתי רעב, והמונו ציחה צמא. 
יד לכן, הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה, לבלי-חוק; וירד הדרה והמונה ושאונה, ועלז בה. 
טו ויישח אדם, וישפל-איש; ועיני גבוהים, תשפלנה. 
טז ויגבה יהוה צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה. 
יז ורעו כבשים, כדוברם; וחורבות מחים, גרים יאכלו. 
יח הוי מושכי העוון, בחבלי השוא; וכעבות העגלה, חטאה. 
יט האומרים, ימהר יחישה מעשהו--למען נראה; ותקרב ותבואה, עצת קדוש ישראל--ונדעה. 
כ הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע:  שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. 
כא הוי, חכמים בעיניהם; ונגד פניהם, נבונים. 
כב הוי, גיבורים לשתות יין; ואנשי-חיל, למסוך שיכר. 
כג מצדיקי רשע, עקב שוחד; וצדקת צדיקים, יסירו ממנו. 
כד לכן כאכול קש לשון אש, וחשש להבה ירפה, שורשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה:  כי מאסו, את תורת יהוה צבאות, ואת אמרת קדוש-ישראל, ניאצו. 
כה על-כן חרה אף-יהוה בעמו ויט ידו עליו ויכהו, וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה, בקרב חוצות; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. 
כו ונשא-נס לגויים מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ; והנה מהרה, קל יבוא. 
כז אין-עייף ואין-כושל בו, לא ינום ולא יישן; ולא נפתח איזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו. 
כח אשר חיציו שנונים, וכל-קשתותיו דרוכות; פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגיליו כסופה. 
כט שאגה לו, כלביא; ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף, ויפליט ואין מציל. 
ל וינהום עליו ביום ההוא, כנהמת-ים; וניבט לארץ, והנה-חושך, צר ואור, חשך בעריפיה. 
פרק ו
א בשנת-מות המלך עוזייהו, ואראה את-אדוניי יושב על-כיסא רם ונישא; ושוליו, מלאים את-ההיכל. 
ב שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים שש כנפיים לאחד:  בשתיים יכסה פניו, ובשתיים יכסה רגליו--ובשתיים יעופף. 
ג וקרא זה אל-זה ואמר, קדוש קדוש קדוש יהוה צבאות; מלוא כל-הארץ, כבודו. 
ד וינועו אמות הסיפים, מקול הקורא; והבית, יימלא עשן. 
ה ואומר אוי-לי כי-נדמיתי, כי איש טמא-שפתיים אנוכי, ובתוך עם-טמא שפתיים, אנוכי יושב:  כי, את-המלך יהוה צבאות--ראו עיניי. 
ו ויעף אליי, אחד מן-השרפים, ובידו, רצפה; במלקחיים--לקח, מעל המזבח. 
ז ויגע על-פי--ויאמר, הנה נגע זה על-שפתיך; וסר עוונך, וחטאתך תכופר. 
ח ואשמע את-קול אדוניי, אומר, את-מי אשלח, ומי ילך-לנו; ואומר, הנני שלחני. 
ט ויאמר, לך ואמרת לעם הזה:  שמעו שמוע ואל-תבינו, וראו ראה ואל-תדעו. 
י השמן לב-העם הזה, ואוזניו הכבד ועיניו השע:  פן-יראה בעיניו ובאוזניו ישמע, ולבבו יבין ושב--ורפא לו. 
יא ואומר, עד-מתיי אדוניי; ויאמר עד אשר אם-שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה, תישאה שממה. 
יב וריחק יהוה, את-האדם; ורבה העזובה, בקרב הארץ. 
יג ועוד בה עשירייה, ושבה והייתה לבער:  כאלה וכאלון, אשר בשלכת מצבת בם--זרע קודש, מצבתה. 
פרק ז
א ויהי בימי אחז בן-יותם בן-עוזייהו מלך יהודה, עלה רצין מלך-ארם ופקח בן-רמליהו מלך-ישראל ירושלים, למלחמה, עליה; ולא יכול, להילחם עליה. 
ב ויוגד, לבית דויד לאמור, נחה ארם, על-אפריים; וינע לבבו ולבב עמו, כנוע עצי-יער מפני-רוח. 
ג ויאמר יהוה, אל-ישעיהו, צא-נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך:  אל-קצה, תעלת הבריכה העליונה--אל-מסילת, שדה כובס. 
ד ואמרת אליו הישמר והשקט אל-תירא, ולבבך אל-יירך, משני זנבות האודים העשנים, האלה--בחורי-אף רצין וארם, ובן-רמליהו. 
ה יען, כי-יעץ עליך ארם--רעה:  אפריים ובן-רמליהו, לאמור. 
ו נעלה ביהודה ונקיצנה, ונבקיענה אלינו; ונמליך מלך בתוכה, את בן-טבאל. 
ז כה אמר, אדוניי יהוה:  לא תקום, ולא תהיה. 
ח כי ראש ארם דמשק, וראש דמשק רצין; ובעוד, שישים וחמש שנה, ייחת אפריים, מעם. 
ט וראש אפריים שומרון, וראש שומרון בן-רמליהו; אם לא תאמינו, כי לא תיאמנו. 
י ויוסף יהוה, דבר אל-אחז לאמור. 
יא שאל-לך אות, מעם יהוה אלוהיך; העמק שאלה, או הגבה למעלה. 
יב ויאמר, אחז:  לא-אשאל ולא-אנסה, את-יהוה. 
יג ויאמר, שמעו-נא בית דויד:  המעט מכם הלאות אנשים, כי תלאו גם את-אלוהיי. 
יד לכן ייתן אדוניי הוא, לכם--אות:  הנה העלמה, הרה וילדת בן, וקראת שמו, עימנו אל. 
טו חמאה ודבש, יאכל--לדעתו מאוס ברע, ובחור בטוב. 
טז כי בטרם יידע הנער, מאוס ברע--ובחור בטוב:  תיעזב האדמה אשר אתה קץ, מפני שני מלכיה. 
יז יביא יהוה עליך, ועל-עמך ועל-בית אביך, ימים אשר לא-באו, למיום סור-אפריים מעל יהודה:  את, מלך אשור. 
יח והיה ביום ההוא, ישרוק יהוה לזבוב, אשר בקצה, יאורי מצריים; ולדבורה--אשר, בארץ אשור. 
יט ובאו ונחו כולם בנחלי הבתות, ובנקיקי הסלעים; ובכול, הנעצוצים, ובכול, הנהלולים. 
כ ביום ההוא יגלח אדוניי בתער השכירה בעברי נהר, במלך אשור, את-הראש, ושער הרגליים; וגם את-הזקן, תספה. 
כא והיה, ביום ההוא; יחייה-איש עגלת בקר, ושתי-צאן. 
כב והיה, מרוב עשות חלב--יאכל חמאה:  כי-חמאה ודבש יאכל, כל-הנותר בקרב הארץ. 
כג והיה, ביום ההוא--יהיה כל-מקום אשר יהיה-שם אלף גפן, באלף כסף:  לשמיר ולשית, יהיה. 
כד בחיצים ובקשת, יבוא שמה:  כי-שמיר ושית, תהיה כל-הארץ. 
כה וכול ההרים, אשר במעדר ייעדרון--לא-תבוא שמה, יראת שמיר ושית; והיה למשלח שור, ולמרמס שה. 
פרק ח
א ויאמר יהוה אליי, קח-לך גיליון גדול; וכתוב עליו בחרט אנוש, למהר שלל חש בז. 
ב ואעידה לי, עדים נאמנים--את אורייה הכוהן, ואת-זכריהו בן יברכיהו. 
ג ואקרב, אל-הנביאה, ותהר, ותלד בן;    ויאמר יהוה, אליי, קרא שמו, מהר שלל חש בז. 
ד כי, בטרם יידע הנער, קרוא, אבי ואימי--יישא את-חיל דמשק, ואת שלל שומרון, לפני, מלך אשור. 
ה ויוסף יהוה, דבר אליי עוד לאמור. 
ו יען, כי מאס העם הזה, את מי השילוח, ההולכים לאט; ומשוש את-רצין, ובן-רמליהו. 
ז ולכן הנה אדוניי מעלה עליהם את-מי הנהר, העצומים והרבים--את-מלך אשור, ואת-כל-כבודו; ועלה, על-כל-אפיקיו, והלך, על-כל-גדותיו. 
ח וחלף ביהודה שטף ועבר, עד-צוואר יגיע; והיה מוטות כנפיו, מלוא רוחב-ארצך עימנו אל. 
ט רועו עמים, וחותו, והאזינו, כול מרחקי-ארץ; התאזרו וחותו, התאזרו וחותו. 
י עוצו עצה, ותופר; דברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל. 
יא כי כה אמר יהוה אליי, כחזקת היד; וייסרני, מלכת בדרך העם-הזה לאמור. 
יב לא-תאמרון קשר, לכול אשר-יאמר העם הזה קשר; ואת-מוראו לא-תיראו, ולא תעריצו. 
יג את-יהוה צבאות, אותו תקדישו; והוא מוראכם, והוא מעריצכם. 
יד והיה, למקדש; ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, לפח ולמוקש--ליושב, ירושלים. 
טו וכשלו בם, רבים; ונפלו ונשברו, ונוקשו ונלכדו. 
טז צור, תעודה; חתום תורה, בלימודיי. 
יז וחיכיתי, ליהוה, המסתיר פניו, מבית יעקוב; וקיוויתי-לו. 
יח הנה אנוכי, והילדים אשר נתן-לי יהוה, לאותות ולמופתים, בישראל--מעם יהוה צבאות, השוכן בהר ציון. 
יט וכי-יאמרו אליכם, דרשו אל-האובות ואל-היידעונים, המצפצפים, והמהגים:  הלוא-עם אל-אלוהיו ידרוש, בעד החיים אל-המתים. 
כ לתורה, ולתעודה; אם-לא יאמרו כדבר הזה, אשר אין-לו שחר. 
כא ועבר בה, נקשה ורעב; והיה כי-ירעב והתקצף, וקילל במלכו ובאלוהיו--ופנה למעלה. 
כב ואל-ארץ, יביט; והנה צרה וחשיכה מעוף צוקה, ואפילה מנודח. 
כג כי לא מועף, לאשר מוצק לה, כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד--דרך הים עבר הירדן, גליל הגויים.
פרק ט
א העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול:  יושבי בארץ צלמוות, אור נגה עליהם. 
ב הרבית הגוי, לו הגדלת השמחה; שמחו לפניך כשמחת בקציר, כאשר יגילו בחלקם שלל. 
ג כי את-עול סובולו, ואת מטה שכמו, שבט, הנוגש בו--החיתות, כיום מדיין. 
ד כי כל-סאון סואן ברעש, ושמלה מגוללה בדמים; והייתה לשריפה, מאכולת אש. 
ה כי-ילד יולד-לנו, בן ניתן-לנו, ותהי המשרה, על-שכמו; ויקרא שמו פלא יועץ, אל גיבור, אבי-עד, שר-שלום. 
ו למרבה המשרה ולשלום אין-קץ, על-כיסא דויד ועל-ממלכתו, להכין אותה ולסעדה, במשפט ובצדקה; מעתה, ועד-עולם, קנאת יהוה צבאות, תעשה-זאת. 
ז דבר שלח אדוניי, ביעקוב; ונפל, בישראל. 
ח וידעו העם כולו, אפריים ויושב שומרון, בגאווה ובגודל לבב, לאמור. 
ט לבינים נפלו, וגזית נבנה; שקמים גודעו, וארזים נחליף. 
י וישגב יהוה את-צרי רצין, עליו; ואת-אויביו, יסכסך. 
יא ארם מקדם, ופלשתים מאחור, ויאכלו את-ישראל, בכל-פה; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. 
יב והעם לא-שב, עד-המכהו; ואת-יהוה צבאות, לא דרשו. 
יג ויכרת יהוה מישראל, ראש וזנב כיפה ואגמון--יום אחד. 
יד זקן ונשוא-פנים, הוא הראש; ונביא מורה-שקר, הוא הזנב. 
טו ויהיו מאשרי העם-הזה, מתעים; ומאושריו, מבולעים. 
טז על-כן על-בחוריו לא-ישמח אדוניי, ואת-יתומיו ואת-אלמנותיו לא ירחם--כי כולו חנף ומרע, וכל-פה דובר נבלה; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. 
יז כי-בערה כאש רשעה, שמיר ושית תאכל; ותיצת בסבכי היער, ויתאבכו גאות עשן. 
יח בעברת יהוה צבאות, נעתם ארץ; ויהי העם כמאכולת אש, איש אל-אחיו לא יחמולו. 
יט ויגזור על-ימין ורעב, ויאכל על-שמאל ולא שבעו:  איש בשר-זרועו, יאכלו. 
כ מנשה את-אפריים, ואפריים את-מנשה--יחדיו המה, על-יהודה; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. 
פרק י
א הוי החוקקים, חקקי-אוון; ומכתבים עמל, כיתבו. 
ב להטות מדין, דלים, ולגזול, משפט עניי עמי--להיות אלמנות שללם, ואת-יתומים יבוזו. 
ג ומה-תעשו ליום פקודה, ולשואה ממרחק תבוא:  על-מי תנוסו לעזרה, ואנה תעזבו כבודכם. 
ד בלתי כרע תחת אסיר, ותחת הרוגים ייפולו; בכל-זאת לא-שב אפו, ועוד ידו נטויה. 
ה הוי אשור, שבט אפי; ומטה-הוא בידם, זעמי. 
ו בגוי חנף אשלחנו, ועל-עם עברתי אצוונו--לשלול שלל ולבוז בז, ולשומו מרמס כחומר חוצות. 
ז והוא לא-כן ידמה, ולבבו לא-כן יחשוב:  כי להשמיד בלבבו, ולהכרית גויים לא מעט. 
ח כי, יאמר:  הלוא שריי יחדיו, מלכים. 
ט הלוא ככרכמיש, כלנו:  אם-לא כארפד חמת, אם-לא כדמשק שומרון. 
י כאשר מצאה ידי, לממלכות האליל; ופסיליהם, מירושלים ומשומרון. 
יא הלוא, כאשר עשיתי לשומרון--ולאליליה:  כן אעשה לירושלים, ולעצביה. 
יב והיה, כי-יבצע אדוניי את-כל-מעשהו, בהר ציון, ובירושלים--אפקוד, על-פרי-גודל לבב מלך-אשור, ועל-תפארת, רום עיניו. 
יג כי אמר, בכוח ידי עשיתי, ובחכמתי, כי נבונותי; ואסיר גבולות עמים, ועתודותיהם שושתי, ואוריד כאביר, יושבים. 
יד ותמצא כקן ידי, לחיל העמים, וכאסוף ביצים עזובות, כל-הארץ אני אספתי; ולא היה נודד כנף, ופוצה פה ומצפצף. 
טו היתפאר, הגרזן, על, החוצב בו:  אם-יתגדל המשור, על-מניפו, כהניף שבט ואת-מרימיו, כהרים מטה לא-עץ. 
טז לכן ישלח האדון יהוה צבאות, במשמניו--רזון; ותחת כבודו ייקד יקוד, כיקוד אש. 
יז והיה אור-ישראל לאש, וקדושו ללהבה; ובערה, ואכלה שיתו ושמירו--ביום אחד. 
יח וכבוד יערו וכרמילו, מנפש ועד-בשר יכלה; והיה, כמסוס נוסס. 
יט ושאר עץ יערו, מספר יהיו; ונער, יכתבם. 
כ והיה ביום ההוא, לא-יוסיף עוד שאר ישראל ופליטת בית-יעקוב, להישען, על-מכהו; ונשען, על-יהוה קדוש ישראל--באמת. 
כא שאר ישוב, שאר יעקוב--אל-אל, גיבור. 
כב כי אם-יהיה עמך ישראל, כחול הים--שאר, ישוב בו; כיליון חרוץ, שוטף צדקה. 
כג כי כלה, ונחרצה--אדוניי יהוה צבאות, עושה בקרב כל-הארץ. 
כד לכן, כה-אמר אדוניי יהוה צבאות, אל-תירא עמי יושב ציון, מאשור; בשבט יכך, ומטהו יישא-עליך בדרך מצריים. 
כה כי-עוד, מעט מזער, וכלה זעם, ואפי על-תבליתם. 
כו ועורר עליו יהוה צבאות, שוט, כמכת מדיין, בצור עורב; ומטהו, על-הים, ונשאו, בדרך מצריים. 
כז והיה ביום ההוא, יסור סובולו מעל שכמך, ועולו, מעל צווארך; וחובל עול, מפני-שמן. 
כח בא על-עיית, עבר במגרון; למכמש, יפקיד כליו. 
כט עברו, מעברה, גבע, מלון לנו; חרדה, הרמה--גבעת שאול, נסה. 
ל צהלי קולך, בת-גלים; הקשיבי לישה, ענייה ענתות. 
לא נדדה, מדמנה; יושבי הגבים, העיזו. 
לב עוד היום, בנוב לעמוד; ינופף ידו הר בת-ציון, גבעת ירושלים. 
לג הנה האדון יהוה צבאות, מסעף פורה במערצה; ורמי הקומה גדועים, והגבוהים ישפלו. 
לד וניקף סבכי היער, בברזל; והלבנון, באדיר ייפול. 
פרק יא
א ויצא חוטר, מגזע ישי; ונצר, משורשיו יפרה. 
ב ונחה עליו, רוח יהוה--רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת יהוה. 
ג והריחו, ביראת יהוה; ולא-למראה עיניו ישפוט, ולא-למשמע אוזניו יוכיח. 
ד ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי-ארץ; והכה-ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. 
ה והיה צדק, איזור מותניו; והאמונה, איזור חלציו. 
ו וגר זאב עם-כבש, ונמר עם-גדי ירבץ; ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם. 
ז ופרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן; ואריה, כבקר יאכל-תבן. 
ח ושיעשע יונק, על-חור פתן; ועל מאורת צפעוני, גמול ידו הדה. 
ט לא-ירעו ולא-ישחיתו, בכל-הר קודשי:  כי-מלאה הארץ, דעה את-יהוה, כמים, לים מכסים. 
י והיה, ביום ההוא, שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו; והייתה מנוחתו, כבוד. 
יא והיה ביום ההוא, יוסיף אדוניי שנית ידו, לקנות, את-שאר עמו--אשר יישאר מאשור וממצריים ומפתרוס ומכוש, ומעילם ומשנער ומחמת, ומאיי, הים. 
יב ונשא נס לגויים, ואסף נדחי ישראל; ונפוצות יהודה יקבץ, מארבע כנפות הארץ. 
יג וסרה קנאת אפריים, וצוררי יהודה ייכרתו:  אפריים לא-יקנא את-יהודה, ויהודה לא-יצור את-אפריים. 
יד ועפו בכתף פלשתים ימה, יחדיו יבוזו את-בני-קדם; אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משמעתם. 
טו והחרים יהוה, את לשון ים-מצריים, והניף ידו על-הנהר, בעים רוחו; והכהו לשבעה נחלים, והדריך בנעלים. 
טז והייתה מסילה--לשאר עמו, אשר יישאר מאשור:  כאשר הייתה לישראל, ביום עלותו מארץ מצריים.
פרק יב
א ואמרת, ביום ההוא, אודך יהוה, כי אנפת בי; ישוב אפך, ותנחמני. 
ב הנה אל ישועתי אבטח, ולא אפחד:  כי-עוזי וזמרת יה יהוה, ויהי-לי לישועה. 
ג ושאבתם-מים, בששון, ממעייני, הישועה. 
ד ואמרתם ביום ההוא, הודו ליהוה קראו בשמו, הודיעו בעמים, עלילותיו; הזכירו, כי נשגב שמו. 
ה זמרו יהוה, כי גאות עשה; מודעת זאת, בכל-הארץ. 
ו צהלי ורוני, יושבת ציון:  כי-גדול בקרבך, קדוש ישראל. 
פרק יג
א משא, בבל--אשר חזה, ישעיהו בן-אמוץ. 
ב על הר-נשפה שאו-נס, הרימו קול להם; הניפו יד, ויבואו פתחי נדיבים. 
ג אני ציוויתי, למקודשיי; גם קראתי גיבוריי לאפי, עליזי גאוותי. 
ד קול המון בהרים, דמות עם-רב; קול שאון ממלכות גויים, נאספים--יהוה צבאות, מפקד צבא מלחמה. 
ה באים מארץ מרחק, מקצה השמיים; יהוה וכלי זעמו, לחבל כל-הארץ. 
ו הילילו, כי קרוב יום יהוה; כשוד, משדיי יבוא. 
ז על-כן, כל-ידיים תרפינה; וכל-לבב אנוש, יימס. 
ח ונבהלו--צירים וחבלים יאחזון, כיולדה יחילון; איש אל-ריעהו יתמהו, פני להבים פניהם. 
ט הנה יום-יהוה בא, אכזרי ועברה וחרון אף--לשום הארץ לשמה, וחטאיה ישמיד ממנה. 
י כי-כוכבי השמיים וכסיליהם, לא יהלו אורם; חשך השמש בצאתו, וירח לא-יגיה אורו. 
יא ופקדתי על-תבל רעה, ועל-רשעים עוונם; והשבתי גאון זדים, וגאוות עריצים אשפיל. 
יב אוקיר אנוש, מפז; ואדם, מכתם אופיר. 
יג על-כן שמיים ארגיז, ותרעש הארץ ממקומה--בעברת יהוה צבאות, וביום חרון אפו. 
יד והיה כצבי מודח, וכצאן ואין מקבץ:  איש אל-עמו יפנו, ואיש אל-ארצו ינוסו. 
טו כל-הנמצא, יידקר; וכל-הנספה, ייפול בחרב. 
טז ועולליהם ירוטשו, לעיניהם; יישסו, בתיהם, ונשיהם, תישכבנה. 
יז הנני מעיר עליהם, את-מדיי, אשר-כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו-בו. 
יח וקשתות, נערים תרטשנה:  ופרי-בטן לא ירחמו, על-בנים לא-תחוס עינם. 
יט והייתה בבל צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלוהים, את-סדום ואת-עמורה. 
כ לא-תשב לנצח, ולא תשכון עד-דור ודור; ולא-יהל שם ערבי, ורועים לא-ירביצו שם. 
כא ורבצו-שם ציים, ומלאו בתיהם אוחים; ושכנו שם בנות יענה, ושעירים ירקדו-שם. 
כב וענה איים באלמנותיו, ותנים בהיכלי עונג; וקרוב לבוא עיתה, וימיה לא יימשכו.
פרק יד
א כי ירחם יהוה את-יעקוב, ובחר עוד בישראל, והניחם, על-אדמתם; ונלווה הגר עליהם, ונספחו על-בית יעקוב. 
ב ולקחום עמים, והביאום אל-מקומם, והתנחלום בית-ישראל על אדמת יהוה, לעבדים ולשפחות; והיו שובים לשוביהם, ורדו בנוגשיהם. 
ג והיה, ביום הניח יהוה לך, מעוצבך, ומרוגזך--ומן-העבודה הקשה, אשר עובד-בך. 
ד ונשאת המשל הזה, על-מלך בבל--ואמרת:  איך שבת נוגש, שבתה מדהבה. 
ה שבר יהוה, מטה רשעים--שבט, מושלים. 
ו מכה עמים בעברה, מכת בלתי סרה; רודה באף גויים, מורדף בלי חשך. 
ז נחה שקטה, כל-הארץ; פצחו, רינה. 
ח גם-ברושים שמחו לך, ארזי לבנון; מאז שכבת, לא-יעלה הכורת עלינו. 
ט שאול, מתחת רגזה לך--לקראת בואך; עורר לך רפאים, כל-עתודי ארץ--הקים מכיסאותם, כול מלכי גויים. 
י כולם יענו, ויאמרו אליך:  גם-אתה חולית כמונו, אלינו נמשלת. 
יא הורד שאול גאונך, המיית נבליך; תחתיך יוצע רימה, ומכסיך תולעה. 
יב איך נפלת משמיים, היליל בן-שחר; נגדעת לארץ, חולש על-גויים. 
יג ואתה אמרת בלבבך, השמיים אעלה--ממעל לכוכבי-אל, ארים כיסאי; ואשב בהר-מועד, בירכתי צפון. 
יד אעלה, על-במותי עב; אידמה, לעליון. 
טו אך אל-שאול תורד, אל-ירכתי-בור. 
טז רואיך אליך ישגיחו, אליך יתבוננו:  הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות. 
יז שם תבל כמדבר, ועריו הרס; אסיריו, לא-פתח ביתה. 
יח כל-מלכי גויים, כולם--שכבו בכבוד, איש בביתו. 
יט ואתה הושלכת מקברך, כנצר נתעב--לבוש הרוגים, מטועני חרב; יורדי אל-אבני-בור, כפגר מובס. 
כ לא-תיחד איתם בקבורה, כי-ארצך שיחת עמך הרגת; לא-ייקרא לעולם, זרע מרעים. 
כא הכינו לבניו מטבח, בעוון אבותם; בל-יקומו וירשו ארץ, ומלאו פני-תבל ערים. 
כב וקמתי עליהם, נאום יהוה צבאות; והכרתי לבבל שם ושאר, ונין ונכד--נאום-יהוה. 
כג ושמתיה למורש קיפוד, ואגמי-מים; וטיאטאתיה במטאטא השמד, נאום יהוה צבאות. 
כד נשבע יהוה צבאות, לאמור:  אם-לא כאשר דימיתי, כן הייתה, וכאשר יעצתי, היא תקום. 
כה לשבור אשור בארצי, ועל-הריי אבוסנו; וסר מעליהם, עולו, וסובולו, מעל שכמו יסור. 
כו זאת העצה היעוצה, על-כל-הארץ; וזאת היד הנטויה, על-כל-הגויים. 
כז כי-יהוה צבאות יעץ, ומי יפר; וידו הנטויה, ומי ישיבנה. 
כח בשנת-מות, המלך אחז, היה, המשא הזה. 
כט אל-תשמחי פלשת כולך, כי נשבר שבט מכך:  כי-משורש נחש ייצא צפע, ופרייו שרף מעופף. 
ל ורעו בכורי דלים, ואביונים לבטח ירבצו; והמתי ברעב שורשך, ושאריתך יהרוג. 
לא הילילי שער זעקי-עיר, נמוג פלשת כולך:  כי מצפון עשן בא, ואין בודד במועדיו. 
לב ומה-יענה, מלאכי-גוי:  כי יהוה ייסד ציון, ובה יחסו עניי עמו. 
פרק טו
א משא, מואב:  כי בליל שודד ער מואב, נדמה--כי בליל שודד קיר-מואב, נדמה. 
ב עלה הבית ודיבון הבמות, לבכי:  על-נבו ועל מידבא, מואב ייליל--בכל-ראשיו קורחה, כל-זקן גרועה. 
ג בחוצותיו, חגרו שק:  על גגותיה וברחובותיה כולו ייליל, יורד בבכי. 
ד ותזעק חשבון ואלעלה, עד-יהץ נשמע קולם; על-כן, חלוצי מואב יריעו--נפשו, ירעה לו. 
ה ליבי, למואב יזעק, בריחיה, עד-צוער עגלת שלישייה:  כי מעלה הלוחית, בבכי יעלה-בו--כי דרך חורוניים, זעקת-שבר יעוערו. 
ו כי-מי נמרים, משמות יהיו:  כי-יבש חציר כלה דשא, ירק לא היה. 
ז על-כן, יתרה עשה; ופקודתם--על נחל הערבים, יישאום. 
ח כי-הקיפה הזעקה, את-גבול מואב, עד-אגליים יללתה, ובאר אילים יללתה. 
ט כי מי דימון מלאו דם, כי-אשית על-דימון נוספות--לפליטת מואב אריה, ולשארית אדמה.
פרק טז
א שלחו-כר מושל-ארץ, מסלע מדברה, אל-הר, בת-ציון. 
ב והיה כעוף-נודד, קן משולח--תהיינה בנות מואב, מעברות לארנון. 
ג הביאי עצה עשו פלילה, שיתי כליל צילך בתוך צוהריים; סתרי, נידחים--נודד, אל-תגלי. 
ד יגורו בך נידחיי, מואב הוי-סתר למו מפני שודד:  כי-אפס המץ כלה שוד, תמו רומס מן-הארץ. 
ה והוכן בחסד כיסא, וישב עליו באמת באוהל דויד; שופט ודורש משפט, ומהיר צדק. 
ו שמענו גאון-מואב, גא מאוד:  גאוותו וגאונו ועברתו, לא-כן בדיו. 
ז לכן, ייליל מואב למואב--כולו ייליל:  לאשישי קיר-חרשת תהגו, אך-נכאים. 
ח כי שדמות חשבון אומלל גפן שבמה, בעלי גויים הלמו שרוקיה--עד-יעזר נגעו, תעו מדבר; שלוחותיה, ניטשו עברו ים. 
ט על-כן אבכה בבכי יעזר, גפן שבמה, אריווך דמעתי, חשבון ואלעלה:  כי על-קיצך ועל-קצירך, הידד נפל. 
י ונאסף שמחה וגיל מן-הכרמל, ובכרמים לא-ירונן לא ירועע; יין, ביקבים לא-ידרוך הדורך--הידד השבתי. 
יא על-כן מעיי למואב, ככינור יהמו; וקרבי, לקיר חרש. 
יב והיה כי-נראה כי-נלאה מואב, על-הבמה; ובא אל-מקדשו להתפלל, ולא יוכל. 
יג זה הדבר, אשר דיבר יהוה אל-מואב--מאז. 
יד ועתה, דיבר יהוה לאמור, בשלוש שנים כשני שכיר, ונקלה כבוד מואב בכול ההמון הרב; ושאר מעט מזער, לא כביר. 
פרק יז
א משא, דמשק:  הנה דמשק מוסר מעיר, והייתה מעי מפלה. 
ב עזובות, ערי ערוער; לעדרים תהיינה, ורבצו ואין מחריד. 
ג ונשבת מבצר מאפריים, וממלכה מדמשק ושאר ארם; ככבוד בני-ישראל יהיו, נאום יהוה צבאות. 
ד והיה ביום ההוא, יידל כבוד יעקוב; ומשמן בשרו, יירזה. 
ה והיה, כאסוף קציר קמה, וזרועו, שיבולים יקצור; והיה כמלקט שיבולים, בעמק רפאים. 
ו ונשאר-בו עוללות כנוקף זית, שניים שלושה גרגרים בראש אמיר; ארבעה חמישה, בסעיפיה פורייה--נאום-יהוה, אלוהי ישראל. 
ז ביום ההוא, ישעה האדם על-עושהו; ועיניו, אל-קדוש ישראל תראינה. 
ח ולא ישעה, אל-המזבחות מעשה ידיו; ואשר עשו אצבעותיו לא יראה, והאשרים והחמנים. 
ט ביום ההוא יהיו ערי מעוזו, כעזובת החורש והאמיר, אשר עזבו, מפני בני ישראל; והייתה, שממה. 
י כי שכחת אלוהי ישעך, וצור מעוזך לא זכרת; על-כן, תיטעי נטעי נעמנים, וזמורת זר, תזרענו. 
יא ביום נטעך תשגשגי, ובבוקר זרעך תפריחי; נד קציר ביום נחלה, וכאב אנוש. 
יב הוי, המון עמים רבים, כהמות ימים, יהמיון; ושאון לאומים, כשאון מים כבירים יישאון. 
יג לאומים, כשאון מים רבים יישאון, וגער בו, ונס ממרחק; ורודף, כמוץ הרים לפני-רוח, וכגלגל, לפני סופה. 
יד לעת ערב והנה בלהה, בטרם בוקר איננו; זה חלק שוסינו, וגורל לבוזזינו. 
פרק יח
א הוי ארץ, צלצל כנפיים, אשר מעבר, לנהרי-כוש. 
ב השולח בים צירים, ובכלי-גומא על-פני-מים, לכו מלאכים קלים אל-גוי ממושך ומורט, אל-עם נורא מן-הוא והלאה--גוי קו-קו ומבוסה, אשר-בזאו נהרים ארצו. 
ג כל-יושבי תבל, ושוכני ארץ, כנשוא-נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו. 
ד כי כה אמר יהוה אליי, אשקוטה ואביטה במכוני, כחום צח עלי-אור, כעב טל בחום קציר. 
ה כי-לפני קציר כתום-פרח, ובוסר גומל יהיה ניצה; וכרת הזלזלים במזמרות, ואת-הנטישות הסיר התז. 
ו ייעזבו יחדיו לעיט הרים, ולבהמת הארץ; וקץ עליו העיט, וכל-בהמת הארץ עליו תחרף. 
ז בעת ההיא יובל-שי ליהוה צבאות, עם ממושך ומורט, ומעם נורא, מן-הוא והלאה; גוי קו-קו ומבוסה, אשר בזאו נהרים ארצו, אל-מקום שם-יהוה צבאות, הר-ציון. 
פרק יט
א משא, מצריים:  הנה יהוה רוכב על-עב קל, ובא מצריים, ונעו אלילי מצריים מפניו, ולבב מצריים יימס בקרבו. 
ב וסיכסכתי מצריים במצריים, ונלחמו איש-באחיו ואיש בריעהו, עיר בעיר, ממלכה בממלכה. 
ג ונבקה רוח-מצריים בקרבו, ועצתו אבלע; ודרשו אל-האלילים ואל-האיטים, ואל-האובות ואל-היידעונים. 
ד וסיכרתי, את-מצריים, ביד, אדונים קשה; ומלך עז ימשול-בם, נאום האדון יהוה צבאות. 
ה ונישתו-מים, מהים; ונהר, יחרב ויבש. 
ו והאזניחו נהרות, דללו וחרבו יאורי מצור; קנה וסוף, קמלו. 
ז ערות על-יאור, על-פי יאור; וכול מזרע יאור, ייבש נידף ואיננו. 
ח ואנו, הדייגים, ואבלו, כל-משליכי ביאור חכה; ופורשי מכמורת על-פני-מים, אומללו. 
ט ובושו עובדי פשתים, שריקות; ואורגים, חוריי. 
י והיו שתותיה, מדוכאים; כל-עושי שכר, אגמי-נפש. 
יא אך-אווילים, שרי צוען, חכמי יועצי פרעה, עצה נבערה; איך תאמרו אל-פרעה, בן-חכמים אני בן-מלכי-קדם. 
יב אים איפוא חכמיך, ויגידו נא לך; ויידעו, מה-יעץ יהוה צבאות על-מצריים. 
יג נואלו שרי צוען, נישאו שרי נוף; התעו את-מצריים, פינת שבטיה. 
יד יהוה מסך בקרבה, רוח עיוועים; והתעו את-מצריים בכל-מעשהו, כהיתעות שיכור בקיאו. 
טו ולא-יהיה למצריים, מעשה, אשר יעשה ראש וזנב, כיפה ואגמון. 
טז ביום ההוא, יהיה מצריים כנשים; וחרד ופחד, מפני תנופת יד-יהוה צבאות, אשר-הוא, מניף עליו. 
יז והייתה אדמת יהודה למצריים, לחוגא, כול אשר יזכיר אותה אליו, יפחד--מפני, עצת יהוה צבאות, אשר-הוא, יועץ עליו. 
יח ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצריים, מדברות שפת כנען, ונשבעות, ליהוה צבאות:  עיר ההרס, ייאמר לאחת. 
יט ביום ההוא, יהיה מזבח ליהוה, בתוך, ארץ מצריים; ומצבה אצל-גבולה, ליהוה. 
כ והיה לאות ולעד ליהוה צבאות, בארץ מצריים:  כי-יצעקו אל-יהוה מפני לוחצים, וישלח להם מושיע ורב והצילם. 
כא ונודע יהוה למצריים, וידעו מצריים את-יהוה ביום ההוא; ועבדו זבח ומנחה, ונדרו-נדר ליהוה ושילמו. 
כב ונגף יהוה את-מצריים, נגוף ורפוא; ושבו, עד-יהוה, ונעתר להם, ורפאם. 
כג ביום ההוא, תהיה מסילה ממצריים אשורה, ובא-אשור במצריים, ומצריים באשור; ועבדו מצריים, את-אשור. 
כד ביום ההוא, יהיה ישראל שלישייה, למצריים, ולאשור:  ברכה, בקרב הארץ. 
כה אשר בירכו יהוה צבאות, לאמור:  ברוך עמי מצריים, ומעשה ידיי אשור, ונחלתי, ישראל. 
פרק כ
א בשנת בוא תרתן, אשדודה, בשלוח אותו, סרגון מלך אשור; ויילחם באשדוד, וילכדה. 
ב בעת ההיא, דיבר יהוה ביד ישעיהו בן-אמוץ לאמור, לך ופיתחת השק מעל מותניך, ונעלך תחלוץ מעל רגלך; ויעש כן, הלוך ערום ויחף. 
ג ויאמר יהוה, כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף--שלוש שנים אות ומופת, על-מצריים ועל-כוש. 
ד כן ינהג מלך-אשור את-שבי מצריים ואת-גלות כוש, נערים וזקנים--ערום ויחף; וחשופיי שת, ערוות מצריים. 
ה וחתו, ובושו--מכוש, מבטם, ומן-מצריים, תפארתם. 
ו ואמר יושב האי הזה, ביום ההוא, הנה-כה מבטנו אשר-נסנו שם לעזרה, להינצל מפני מלך אשור; ואיך, נימלט אנחנו. 
פרק כא
א משא, מדבר-ים:  כסופות בנגב, לחלוף, ממדבר בא, מארץ נוראה. 
ב חזות קשה, הוגד-לי:  הבוגד בוגד, והשודד שודד, עלי עילם צורי מדיי, כל-אנחתה השבתי. 
ג על-כן, מלאו מותניי חלחלה--צירים אחזוני, כצירי יולדה; נעוויתי משמוע, נבהלתי מראות. 
ד תעה לבבי, פלצות ביעתתני; את נשף חשקי, שם לי לחרדה. 
ה ערוך השולחן צפה הצפית, אכול שתה; קומו השרים, משחו מגן. 
ו כי כה אמר אליי, אדוניי:  לך העמד המצפה, אשר יראה יגיד. 
ז וראה רכב, צמד פרשים--רכב חמור, רכב גמל; והקשיב קשב, רב-קשב. 
ח ויקרא, אריה--על-מצפה אדוניי, אנוכי עומד תמיד יומם, ועל-משמרתי, אנוכי ניצב כל-הלילות. 
ט והנה-זה בא רכב איש, צמד פרשים; ויען ויאמר, נפלה נפלה בבל, וכל-פסילי אלוהיה, שיבר לארץ. 
י מדושתי, ובן-גורני:  אשר שמעתי, מאת יהוה צבאות אלוהי ישראל--הגדתי לכם. 
יא משא, דומה:  אליי, קורא משעיר, שומר מה-מלילה, שומר מה-מליל. 
יב אמר שומר, אתה בוקר וגם-לילה; אם-תבעיון בעיו, שובו איתיו. 
יג משא, בערב:  ביער בערב תלינו, אורחות דדנים. 
יד לקראת צמא, היתיו מים; יושבי ארץ תימא, בלחמו קידמו נודד. 
טו כי-מפני חרבות, נדדו; מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה, ומפני, כובד מלחמה. 
טז כי-כה אמר אדוניי, אליי:  בעוד שנה כשני שכיר, וכלה כל-כבוד קדר. 
יז ושאר מספר-קשת גיבורי בני-קדר, ימעטו:  כי יהוה אלוהי-ישראל, דיבר. 
פרק כב
א משא, גיא חיזיון:  מה-לך איפוא, כי-עלית כולך לגגות. 
ב תשואות מלאה, עיר הומייה--קריה, עליזה; חללייך לא חללי-חרב, ולא מתי מלחמה. 
ג כל-קצינייך נדדו-יחד, מקשת אוסרו; כל-נמצאייך אוסרו יחדיו, מרחוק ברחו. 
ד על-כן אמרתי שעו מני, אמרר בבכי; אל-תאיצו לנחמני, על-שוד בת-עמי. 
ה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה, לאדוניי יהוה צבאות--בגיא חיזיון; מקרקר קיר, ושוע אל-ההר. 
ו ועילם נשא אשפה, ברכב אדם פרשים; וקיר ערה, מגן. 
ז ויהי מבחר-עמקייך, מלאו רכב; והפרשים, שות שתו השערה. 
ח ויגל, את מסך יהודה; ותבט ביום ההוא, אל-נשק בית היער. 
ט ואת בקיעי עיר-דויד ראיתם, כי-רבו; ותקבצו, את-מי הבריכה התחתונה. 
י ואת-בתי ירושלים, ספרתם; ותתצו, הבתים, לבצר, החומה. 
יא ומקוה עשיתם, בין החומותיים, למי, הבריכה הישנה; ולא הבטתם אל-עושיה, ויוצרה מרחוק לא ראיתם. 
יב ויקרא, אדוניי יהוה צבאות--ביום ההוא:  לבכי, ולמספד, ולקורחה, ולחגור שק. 
יג והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר, ושתות יין; אכול ושתה, כי מחר נמות. 
יד ונגלה באוזניי, יהוה צבאות:  אם-יכופר העוון הזה לכם, עד-תמותון, אמר אדוניי יהוה, צבאות. 
טו כה אמר אדוניי יהוה, צבאות:  לך-בוא אל-הסוכן הזה, על-שבנא אשר על-הבית. 
טז מה-לך פה ומי לך פה, כי-חצבת לך פה קבר; חוצבי מרום קברו, חוקקי בסלע משכן לו. 
יז הנה יהוה מטלטלך, טלטלה גבר; ועוטך, עטה. 
יח צנוף יצנופך, צנפה, כדור, אל-ארץ רחבת ידיים; שמה תמות, ושמה מרכבות כבודך--קלון, בית אדוניך. 
יט והדפתיך, ממצבך; וממעמדך, יהרסך. 
כ והיה, ביום ההוא; וקראתי לעבדי, לאליקים בן-חלקייהו. 
כא והלבשתיו כותונתך, ואבנטך אחזקנו, וממשלתך, אתן בידו; והיה לאב ליושב ירושלים, ולבית יהודה. 
כב ונתתי מפתח בית-דויד, על-שכמו; ופתח ואין סוגר, וסגר ואין פותח. 
כג ותקעתיו יתד, במקום נאמן; והיה לכיסא כבוד, לבית אביו. 
כד ותלו עליו כול כבוד בית-אביו, הצאצאים והצפיעות, כול, כלי הקטן--מכלי, האגנות, ועד, כל-כלי הנבלים. 
כה ביום ההוא, נאום יהוה צבאות, תמוש היתד, התקועה במקום נאמן; ונגדעה ונפלה, ונכרת המשא אשר-עליה--כי יהוה, דיבר. 
פרק כג
א משא, צור:  הילילו אונייות תרשיש, כי-שודד מבית מבוא, מארץ כיתים, נגלה-למו. 
ב דומו, יושבי אי; סוחר צידון עובר ים, מילאוך. 
ג ובמים רבים זרע שיחור, קציר יאור תבואתה; ותהי, סחר גויים. 
ד בושי צידון--כי-אמר ים, מעוז הים לאמור:  לא-חלתי ולא-ילדתי, ולא גידלתי בחורים--רוממתי בתולות. 
ה כאשר-שמע, למצריים, יחילו, כשמע צור. 
ו עברו, תרשישה; הילילו, יושבי אי. 
ז הזאת לכם, עליזה; מימי-קדם קדמתה יובילוה רגליה, מרחוק לגור. 
ח מי יעץ זאת, על-צור המעטירה, אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי-ארץ. 
ט יהוה צבאות, יעצה--לחלל גאון כל-צבי, להקל כל-נכבדי-ארץ. 
י עברי ארצך, כיאור; בת-תרשיש, אין מזח עוד. 
יא ידו נטה על-הים, הרגיז ממלכות; יהוה ציווה אל-כנען, לשמיד מעוזניה. 
יב ויאמר, לא-תוסיפי עוד לעלוז; המעושקה בתולת בת-צידון, כיתים קומי עבורי--גם-שם, לא-ינוח לך. 
יג הן ארץ כשדים, זה העם לא היה--אשור, יסדה לציים; הקימו בחוניו, עוררו ארמנותיה--שמה, למפלה. 
יד הילילו, אונייות תרשיש:  כי שודד, מעוזכן. 
טו והיה, ביום ההוא, ונשכחת צור שבעים שנה, כימי מלך אחד; מקץ שבעים שנה, יהיה לצור, כשירת, הזונה. 
טז קחי כינור סובי עיר, זונה נשכחה; היטיבי נגן הרבי-שיר, למען תיזכרי. 
יז והיה מקץ שבעים שנה, יפקוד יהוה את-צור, ושבה, לאתננה; וזנתה את-כל-ממלכות הארץ, על-פני האדמה. 
יח והיה סחרה ואתננה, קודש ליהוה--לא ייאצר, ולא ייחסן:  כי ליושבים לפני יהוה, יהיה סחרה, לאכול לשובעה, ולמכסה עתיק. 
פרק כד
א הנה יהוה בוקק הארץ, ובולקה; ועיווה פניה, והפיץ יושביה. 
ב והיה כעם, ככוהן, כעבד כאדוניו, כשפחה כגברתה; כקונה, כמוכר, כמלווה כלווה, כנושה כאשר נושה בו. 
ג היבוק תיבוק הארץ, והיבוז תיבוז:  כי יהוה, דיבר את-הדבר הזה. 
ד אבלה נבלה הארץ, אומללה נבלה תבל; אומללו, מרום עם-הארץ. 
ה והארץ חנפה, תחת יושביה:  כי-עברו תורות חלפו חוק, הפרו ברית עולם. 
ו על-כן, אלה אכלה ארץ, ויאשמו, יושבי בה; על-כן, חרו יושבי ארץ, ונשאר אנוש, מזער. 
ז אבל תירוש, אומללה-גפן; נאנחו, כל-שמחי-לב. 
ח שבת משוש תופים, חדל שאון עליזים; שבת, משוש כינור. 
ט בשיר, לא ישתו-יין; יימר שיכר, לשותיו. 
י נשברה, קרית-תוהו; סוגר כל-בית, מבוא. 
יא צווחה על-היין, בחוצות; ערבה, כל-שמחה, גלה, משוש הארץ. 
יב נשאר בעיר, שמה; ושאייה, יוכת-שער. 
יג כי כה יהיה בקרב הארץ, בתוך העמים, כנוקף זית, כעוללות אם-כלה בציר. 
יד המה ישאו קולם, ירונו; בגאון יהוה, צהלו מים. 
טו על-כן באורים, כבדו יהוה; באיי הים, שם יהוה אלוהי ישראל. 
טז מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק, ואומר רזי-לי רזי-לי, אוי לי; בוגדים בגדו, ובגד בוגדים בגדו. 
יז פחד ופחת, ופח; עליך, יושב הארץ. 
יח והיה הנס מקול הפחד, ייפול אל-הפחת, והעולה מתוך הפחת, יילכד בפח:  כי-ארובות ממרום נפתחו, וירעשו מוסדי ארץ. 
יט רועה התרועעה, הארץ; פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ. 
כ נוע תנוע ארץ כשיכור, והתנודדה כמלונה; וכבד עליה פשעה, ונפלה ולא-תוסיף קום. 
כא והיה ביום ההוא, יפקוד יהוה על-צבא המרום במרום; ועל-מלכי האדמה, על-האדמה. 
כב ואוספו אספה אסיר על-בור, וסוגרו על-מסגר; ומרוב ימים, ייפקדו. 
כג וחפרה הלבנה, ובושה החמה:  כי-מלך יהוה צבאות, בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו, כבוד. 
פרק כה
א יהוה אלוהיי, אתה--ארוממך אודה שמך, כי עשית פלא:  עצות מרחוק, אמונה אומן. 
ב כי שמת מעיר לגל, קריה בצורה למפלה; ארמון זרים מעיר, לעולם לא ייבנה. 
ג על-כן, יכבדוך עם-עז; קרית גויים עריצים, ייראוך. 
ד כי-היית מעוז לדל מעוז לאביון, בצר-לו:  מחסה מזרם צל מחורב, כי רוח עריצים כזרם קיר. 
ה כחורב בציון, שאון זרים תכניע; חורב בצל עב, זמיר עריצים יענה. 
ו ועשה יהוה צבאות לכל-העמים, בהר הזה, משתה שמנים, משתה שמרים:  שמנים, ממוחיים, שמרים, מזוקקים. 
ז ובילע בהר הזה, פני-הלוט הלוט על-כל-העמים; והמסכה הנסוכה, על-כל-הגויים. 
ח בילע המוות לנצח, ומחה אדוניי יהוה דמעה מעל כל-פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל-הארץ--כי יהוה, דיבר. 
ט ואמר ביום ההוא, הנה אלוהינו זה קיווינו לו ויושיענו; זה יהוה קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו. 
י כי-תנוח יד-יהוה, בהר הזה--ונדוש מואב תחתיו, כהידוש מתבן במו מדמנה. 
יא ופירש ידיו בקרבו, כאשר יפרש השוחה לשחות; והשפיל, גאוותו, עם, אורבות ידיו. 
יב ומבצר משגב חומותיך, השח השפיל הגיע לארץ--עד-עפר. 
פרק כו
א ביום ההוא, יושר השיר-הזה בארץ יהודה; עיר עוז-לנו, ישועה ישית חומות וחיל. 
ב פתחו, שערים; ויבוא גוי-צדיק, שומר אמונים. 
ג יצר סמוך, תיצור שלום שלום:  כי בך, בטוח. 
ד בטחו ביהוה, עדי-עד:  כי ביה יהוה, צור עולמים. 
ה כי השח יושבי מרום, קריה נשגבה; ישפילנה ישפילה עד-ארץ, יגיענה עד-עפר. 
ו תרמסנה, רגל; רגלי עני, פעמי דלים. 
ז אורח לצדיק, מישרים:  ישר, מעגל צדיק תפלס. 
ח אף אורח משפטיך יהוה, קיווינוך--לשמך ולזכרך, תאוות-נפש. 
ט נפשי איוויתיך בלילה, אף-רוחי בקרבי אשחרך:  כי כאשר משפטיך, לארץ--צדק למדו, יושבי תבל. 
י יוחן רשע בל-למד צדק, בארץ נכוחות יעוול; ובל-יראה, גאות יהוה. 
יא יהוה רמה ידך, בל-יחזיון:  יחזו ויבושו קנאת-עם, אף-אש צריך תאכלם. 
יב יהוה, תשפות שלום לנו:  כי גם כל-מעשינו, פעלת לנו. 
יג יהוה אלוהינו, בעלונו אדונים זולתך; לבד-בך, נזכיר שמך. 
יד מתים, בל-יחיו--רפאים, בל-יקומו; לכן פקדת ותשמידם, ותאבד כל-זכר למו. 
טו יספת לגוי יהוה, יספת לגוי נכבדת; ריחקת, כל-קצווי-ארץ. 
טז יהוה, בצר פקדוך; צקון לחש, מוסרך למו. 
יז כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה--כן היינו מפניך, יהוה. 
יח הרינו חלנו, כמו ילדנו רוח; ישועות בל-נעשה ארץ, ובל-ייפלו יושבי תבל. 
יט יחיו מתיך, נבילתי יקומון; הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך, וארץ, רפאים תפיל. 
כ לך עמי בוא בחדריך, וסגור דלתך בעדך; חביא כמעט-רגע, עד-יעבור-זעם. 
כא כי-הנה יהוה יוצא ממקומו, לפקוד עוון יושב-הארץ עליו; וגילתה הארץ את-דמיה, ולא-תכסה עוד על-הרוגיה. 
פרק כז
א ביום ההוא יפקוד יהוה בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, על לוויתן נחש בריח, ועל לוויתן, נחש עקלתון; והרג את-התנין, אשר בים. 
ב ביום, ההוא, כרם חמר, ענו-לה. 
ג אני יהוה נוצרה, לרגעים אשקנה:  פן יפקוד עליה, לילה ויום אצורנה. 
ד חמה, אין לי:  מי-ייתנני שמיר שית, במלחמה--אפשעה בה, אציתנה יחד. 
ה או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי; שלום, יעשה-לי. 
ו הבאים ישרש יעקוב, יציץ ופרח ישראל; ומלאו פני-תבל, תנובה. 
ז הכמכת מכהו, הכהו:  אם-כהרג הרוגיו, הורג. 
ח בסאסאה, בשלחה תריבנה; הגה ברוחו הקשה, ביום קדים. 
ט לכן, בזאת יכופר עוון-יעקוב, וזה, כל-פרי הסיר חטאתו:  בשומו כל-אבני מזבח, כאבני-גיר מנופצות, לא-יקומו אשרים, וחמנים. 
י כי עיר בצורה, בדד, נווה, משולח ונעזב כמדבר; שם ירעה עגל ושם ירבץ, וכילה סעיפיה. 
יא ביבוש קצירה, תישברנה, נשים, באות מאירות אותה:  כי לא עם-בינות, הוא--על-כן לא-ירחמנו עושהו, ויוצרו לא יחוננו. 
יב והיה ביום ההוא, יחבוט יהוה משיבולת הנהר עד-נחל מצריים; ואתם תלוקטו לאחד אחד, בני ישראל. 
יג והיה ביום ההוא, ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצריים; והשתחוו ליהוה בהר הקודש, בירושלים. 
פרק כח
א הוי, עטרת גאות שיכורי אפריים, וציץ נובל, צבי תפארתו--אשר על-ראש גיא-שמנים, הלומי יין. 
ב הנה חזק ואמיץ לאדוניי, כזרם ברד שער קטב; כזרם מים כבירים שוטפים, הניח לארץ--ביד. 
ג ברגליים, תירמסנה; עטרת גאות, שיכורי אפריים. 
ד והייתה ציצת נובל, צבי תפארתו, אשר על-ראש, גיא שמנים--כביכורה, בטרם קיץ, אשר יראה הרואה אותה, בעודה בכפו יבלענה. 
ה ביום ההוא, יהיה יהוה צבאות, לעטרת צבי, ולצפירת תפארה--לשאר, עמו. 
ו ולרוח, משפט--ליושב, על-המשפט, ולגבורה, משיבי מלחמה שערה. 
ז וגם-אלה ביין שגו, ובשיכר תעו:  כוהן ונביא שגו בשיכר נבלעו מן-היין, תעו מן-השיכר, שגו ברואה, פקו פלילייה. 
ח כי כל-שולחנות, מלאו קיא צואה, בלי, מקום. 
ט את-מי יורה דעה, ואת-מי יבין שמועה--גמולי, מחלב, עתיקי, משדיים. 
י כי צו לצו צו לצו, קו לקו קו לקו--זעיר שם, זעיר שם. 
יא כי בלעגי שפה, ובלשון אחרת, ידבר, אל-העם הזה. 
יב אשר אמר אליהם, זאת המנוחה הניחו לעייף, וזאת, המרגעה; ולא אבו, שמוע. 
יג והיה להם דבר-יהוה, צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם--למען ילכו וכשלו אחור, ונשברו, ונוקשו, ונלכדו. 
יד לכן שמעו דבר-יהוה, אנשי לצון--מושלי העם הזה, אשר בירושלים. 
טו כי אמרתם, כרתנו ברית את-מוות, ועם-שאול, עשינו חוזה; שוט שוטף כי-יעבור לא יבואנו, כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו. 
טז לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני ייסד בציון, אבן; אבן בוחן פינת יקרת, מוסד מוסד--המאמין, לא יחיש. 
יז ושמתי משפט לקו, וצדקה למשקלת; ויעה ברד מחסה כזב, וסתר מים ישטופו. 
יח וכופר בריתכם את-מוות, וחזותכם את-שאול לא תקום; שוט שוטף כי יעבור, והייתם לו למרמס. 
יט מדי עוברו ייקח אתכם, כי-בבוקר בבוקר יעבור ביום ובלילה; והיה רק-זוועה, הבין שמועה. 
כ כי-קצר המצע, מהשתרע; והמסכה צרה, כהתכנס. 
כא כי כהר-פרצים יקום יהוה, כעמק בגבעון ירגז--לעשות מעשהו, זר מעשהו, ולעבוד עבודתו, נוכרייה עבודתו. 
כב ועתה, אל-תתלוצצו, פן-יחזקו, מוסריכם:  כי-כלה ונחרצה שמעתי, מאת אדוניי יהוה צבאות--על-כל-הארץ. 
כג האזינו ושמעו, קולי; הקשיבו ושמעו, אמרתי. 
כד הכול היום, יחרוש החורש לזרוע; יפתח וישדד, אדמתו. 
כה הלוא אם-שיווה פניה, והפיץ קצח וכמון יזרוק; ושם חיטה שורה ושעורה נסמן, וכוסמת גבולתו. 
כו וייסרו למשפט, אלוהיו יורנו. 
כז כי לא בחרוץ, יודש קצח, ואופן עגלה, על-כמון יוסב:  כי במטה ייחבט קצח, וכמון בשבט. 
כח לחם יודק, כי לא לנצח אדוש ידושנו; והמם גלגל עגלתו ופרשיו, לא ידוקנו. 
כט גם-זאת, מעם יהוה צבאות יצאה:  הפליא עצה, הגדיל תושייה. 
פרק כט
א הוי אריאל אריאל, קרית חנה דויד; ספו שנה על-שנה, חגים ינקופו. 
ב והציקותי, לאריאל; והייתה תאנייה ואנייה, והייתה לי כאריאל. 
ג וחניתי כדור, עלייך; וצרתי עלייך מוצב, והקימותי עלייך מצורות. 
ד ושפלת מארץ תדברי, ומעפר תישח אמרתך; והיה כאוב מארץ, קולך, ומעפר, אמרתך תצפצף. 
ה והיה כאבק דק, המון זרייך; וכמוץ עובר המון עריצים, והיה לפתע פתאום. 
ו מעם יהוה צבאות תיפקד, ברעם וברעש וקול גדול; סופה, וסערה, ולהב, אש אוכלה. 
ז והיה, כחלום חזון לילה, המון כל-הגויים, הצובאים על-אריאל; וכל-צוביה, ומצודתה, והמציקים, לה. 
ח והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ וריקה נפשו, וכאשר יחלום הצמא והנה שותה, והקיץ והנה עייף ונפשו שוקקה--כן יהיה, המון כל-הגויים, הצובאים, על-הר ציון. 
ט התמהמהו ותמהו, השתעשעו ושועו; שכרו ולא-יין, נעו ולא שיכר. 
י כי-נסך עליכם יהוה רוח תרדמה, ויעצם את-עיניכם:  את-הנביאים ואת-ראשיכם החוזים, כיסה. 
יא ותהי לכם חזות הכול, כדברי הספר החתום, אשר-ייתנו אותו אל-יודע ספר לאמור, קרא נא-זה; ואמר לא אוכל, כי חתום הוא. 
יב וניתן הספר, על אשר לא-ידע ספר לאמור--קרא נא-זה; ואמר, לא ידעתי ספר. 
יג ויאמר אדוניי, יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כיבדוני, וליבו ריחק ממני--ותהי יראתם אותי, מצות אנשים מלומדה. 
יד לכן, הנני יוסף להפליא את-העם-הזה--הפלא ופלא; ואבדה חכמת חכמיו, ובינת נבוניו תסתתר. 
טו הוי המעמיקים מיהוה, לסתיר עצה; והיה במחשך, מעשיהם, ויאמרו, מי רואנו ומי יודענו. 
טז הפככם--אם-כחומר היוצר, ייחשב:  כי-יאמר מעשה לעושהו לא עשני, ויצר אמר ליוצרו לא הבין. 
יז הלוא-עוד מעט מזער, ושב לבנון לכרמל; והכרמל, ליער ייחשב. 
יח ושמעו ביום-ההוא החירשים, דברי-ספר; ומאופל ומחושך, עיני עיוורים תראינה. 
יט ויספו ענווים ביהוה, שמחה; ואביוני אדם, בקדוש ישראל יגילו. 
כ כי-אפס עריץ, וכלה לץ; ונכרתו, כל-שוקדי אוון. 
כא מחטיאי אדם בדבר, ולמוכיח בשער יקושון; ויטו בתוהו, צדיק. 
כב לכן, כה-אמר יהוה אל-בית יעקוב, אשר פדה, את-אברהם:  לא-עתה יבוש יעקוב, ולא עתה פניו יחוורו. 
כג כי בראותו ילדיו מעשה ידיי, בקרבו--יקדישו שמי; והקדישו את-קדוש יעקוב, ואת-אלוהי ישראל יעריצו. 
כד וידעו תועי-רוח, בינה; ורוגנים, ילמדו-לקח. 
פרק ל
א הוי בנים סוררים, נאום-יהוה, לעשות עצה ולא מני, ולנסוך מסכה ולא רוחי--למען ספות חטאת, על-חטאת. 
ב ההולכים לרדת מצריים, ופי לא שאלו; לעוז במעוז פרעה, ולחסות בצל מצריים. 
ג והיה לכם מעוז פרעה, לבושת; והחסות בצל-מצריים, לכלימה. 
ד כי-היו בצוען, שריו; ומלאכיו, חנס יגיעו. 
ה כול הוביש, על-עם לא-יועילו למו:  לא לעזר ולא להועיל, כי לבושת וגם-לחרפה. 
ו משא, בהמות נגב:  בארץ צרה וצוקה לביא וליש מהם, אפעה ושרף מעופף, ישאו על-כתף עיירים חיליהם ועל-דבשת גמלים אוצרותם, על-עם לא יועילו. 
ז ומצריים, הבל וריק יעזורו; לכן קראתי לזאת, רהב הם שבת. 
ח עתה, בוא כותבה על-לוח איתם--ועל-ספר חוקה; ותהי ליום אחרון, לעד עד-עולם. 
ט כי עם מרי הוא, בנים כחשים; בנים, לא-אבו שמוע תורת יהוה. 
י אשר אמרו לרואים, לא תראו, ולחוזים, לא תחזו-לנו נכוחות; דברו-לנו חלקות, חזו מהתלות. 
יא סורו, מני-דרך, הטו, מני-אורח; השביתו מפנינו, את-קדוש ישראל. 
יב לכן, כה אמר קדוש ישראל, יען מואסכם, בדבר הזה; ותבטחו בעושק ונלוז, ותישענו עליו. 
יג לכן, יהיה לכם העוון הזה, כפרץ נופל, נבעה בחומה נשגבה--אשר-פתאום לפתע, יבוא שברה. 
יד ושברה כשבר נבל יוצרים, כתות--לא יחמול; ולא-יימצא במכיתתו, חרש, לחתות אש מיקוד, ולחשוף מים מגבא. 
טו כי כה-אמר אדוניי יהוה קדוש ישראל, בשובה ונחת תיוושעון--בהשקט ובבטחה, תהיה גבורתכם; ולא, אביתם. 
טז ותאמרו לא-כי על-סוס ננוס, על-כן תנוסון; ועל-קל נרכב, על-כן ייקלו רודפיכם. 
יז אלף אחד, מפני גערת אחד--מפני גערת חמישה, תנוסו:  עד אם-נותרתם, כתורן על-ראש ההר, וכנס, על-הגבעה. 
יח ולכן יחכה יהוה, לחננכם, ולכן ירום, לרחמכם:  כי-אלוהי משפט יהוה, אשרי כל-חוכי לו. 
יט כי-עם בציון יישב, בירושלים; בכה לא-תבכה, חנון יוחנך לקול זעקך--כשומעתו, ענך. 
כ ונתן לכם אדוניי לחם צר, ומים לחץ; ולא-ייכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את-מוריך. 
כא ואוזניך תשמענה דבר, מאחריך לאמור:  זה הדרך לכו בו, כי תאמינו וכי תשמאילו. 
כב וטימאתם, את-ציפוי פסילי כספך, ואת-אפודת, מסכת זהבך; תזרם כמו דווה, צא תאמר לו. 
כג ונתן מטר זרעך אשר-תזרע את-האדמה, ולחם תבואת האדמה, והיה דשן, ושמן; ירעה מקניך ביום ההוא, כר נרחב. 
כד והאלפים והעיירים, עובדי האדמה, בליל חמיץ, יאכלו--אשר-זורה ברחת, ובמזרה. 
כה והיה על-כל-הר גבוה, ועל כל-גבעה נישאה, פלגים, יבלי-מים--ביום הרג רב, בנפול מגדלים. 
כו והיה אור-הלבנה, כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים, כאור שבעת הימים--ביום, חבוש יהוה את-שבר עמו, ומחץ מכתו, ירפא. 
כז הנה שם-יהוה, בא ממרחק, בוער אפו, וכובד משאה; שפתיו מלאו זעם, ולשונו כאש אוכלת. 
כח ורוחו כנחל שוטף, עד-צוואר יחצה, להנפה גויים, בנפת שוא; ורסן מתעה, על לחיי עמים. 
כט השיר יהיה לכם, כליל התקדש-חג; ושמחת לבב, כהולך בחליל, לבוא בהר-יהוה, אל-צור ישראל. 
ל והשמיע יהוה את-הוד קולו, ונחת זרועו יראה, בזעף אף, ולהב אש אוכלה; נפץ וזרם, ואבן ברד. 
לא כי-מקול יהוה, ייחת אשור; בשבט, יכה. 
לב והיה, כול מעבר מטה מוסדה, אשר יניח יהוה עליו, בתופים ובכינורות; ובמלחמות תנופה, נלחם-בם. 
לג כי-ערוך מאתמול תופתה, גם-היא למלך הוכן העמיק הרחיב; מדורתה, אש ועצים הרבה--נשמת יהוה כנחל גופרית, בוערה בה. 
פרק לא
א הוי היורדים מצריים לעזרה, על-סוסים יישענו; ויבטחו על-רכב כי רב, ועל פרשים כי-עצמו מאוד--ולא שעו על-קדוש ישראל, ואת-יהוה לא דרשו. 
ב וגם-הוא חכם ויבא רע, ואת-דבריו לא הסיר; וקם על-בית מרעים, ועל-עזרת פועלי אוון. 
ג ומצריים אדם ולא-אל, וסוסיהם בשר ולא-רוח; ויהוה יטה ידו, וכשל עוזר ונפל עזור--ויחדיו, כולם יכליון. 
ד כי כה אמר-יהוה אליי כאשר יהגה האריה והכפיר על-טרפו, אשר ייקרא עליו מלוא רועים, מקולם לא ייחת, ומהמונם לא יענה; כן, יירד יהוה צבאות, לצבוא על-הר-ציון, ועל-גבעתה. 
ה כציפורים עפות--כן יגן יהוה צבאות, על-ירושלים; גנון והציל, פסוח והמליט. 
ו שובו, לאשר העמיקו סרה--בני ישראל. 
ז כי, ביום ההוא, ימאסון איש אלילי כספו, ואלילי זהבו--אשר עשו לכם ידיכם, חטא. 
ח ונפל אשור בחרב לא-איש, וחרב לא-אדם תאכלנו; ונס לו מפני-חרב, ובחוריו למס יהיו. 
ט וסלעו ממגור יעבור, וחתו מנס שריו:  נאום-יהוה, אשר-אור לו בציון, ותנור לו, בירושלים. 
פרק לב
א הן לצדק, ימלוך-מלך; ולשרים, למשפט ישורו. 
ב והיה-איש כמחבא-רוח, וסתר זרם, כפלגי-מים בציון, כצל סלע-כבד בארץ עייפה. 
ג ולא תשעינה, עיני רואים; ואוזני שומעים, תקשבנה. 
ד ולבב נמהרים, יבין לדעת; ולשון עילגים, תמהר לדבר צחות. 
ה לא-ייקרא עוד לנבל, נדיב; ולכיליי, לא ייאמר שוע. 
ו כי נבל נבלה ידבר, וליבו יעשה-אוון--לעשות חונף, ולדבר אל-יהוה תועה, להריק נפש רעב, ומשקה צמא יחסיר. 
ז וכליי, כליו רעים; הוא, זימות יעץ, לחבל עניים באמרי-שקר, ובדבר אביון משפט. 
ח ונדיב, נדיבות יעץ; והוא, על-נדיבות יקום. 
ט נשים, שאננות--קומנה, שמענה קולי; בנות, בוטחות--האזנה, אמרתי. 
י ימים, על-שנה, תרגזנה, בוטחות:  כי כלה בציר, אוסף בלי יבוא. 
יא חרדו, שאננות, רגזה, בוטחות; פשוטה ועורה, וחגורה על-חלצים. 
יב על-שדיים, סופדים; על-שדי-חמד, על-גפן פורייה. 
יג על אדמת עמי, קוץ שמיר תעלה:  כי על-כל-בתי משוש, קריה עליזה. 
יד כי-ארמון נוטש, המון עיר עוזב; עופל ובחן היה בעד מערות, עד-עולם--משוש פראים, מרעה עדרים. 
טו עד-ייערה עלינו רוח, ממרום; והיה מדבר לכרמל, והכרמל ליער ייחשב. 
טז ושכן במדבר, משפט; וצדקה, בכרמל תשב. 
יז והיה מעשה הצדקה, שלום; ועבודת, הצדקה--השקט ובטח, עד-עולם. 
יח וישב עמי, בנווה שלום; ובמשכנות, מבטחים, ובמנוחות, שאננות. 
יט וברד, ברדת היער; ובשפלה, תשפל העיר. 
כ אשריכם, זורעי על-כל-מים; משלחי רגל-השור, והחמור. 
פרק לג
א הוי שודד, ואתה לא שדוד, ובוגד, ולא-בגדו בו; כהתימך שודד תושד, כנלותך לבגוד יבגדו-בך. 
ב יהוה חוננו, לך קיווינו; היה זרועם לבקרים, אף-ישועתנו בעת צרה. 
ג מקול המון, נדדו עמים; מרוממותך, נפצו גויים. 
ד ואוסף שללכם, אוסף החסיל--כמשק גבים, שוקק בו. 
ה נשגב יהוה, כי שוכן מרום; מילא ציון, משפט וצדקה. 
ו והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת; יראת יהוה, היא אוצרו. 
ז הן, אראלם, צעקו, חוצה; מלאכי שלום, מר יבכיון. 
ח נשמו מסילות, שבת עובר אורח; הפר ברית מאס ערים, לא חשב אנוש. 
ט אבל אומללה ארץ, החפיר לבנון קמל; היה השרון כערבה, ונוער בשן וכרמל. 
י עתה אקום, יאמר יהוה; עתה, אירומם--עתה, אינשא. 
יא תהרו חשש, תלדו קש; רוחכם, אש תאכלכם. 
יב והיו עמים, משרפות שיד; קוצים כסוחים, באש ייצתו. 
יג שמעו רחוקים, אשר עשיתי; ודעו קרובים, גבורתי. 
יד פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים; מי יגור לנו, אש אוכלה--מי-יגור לנו, מוקדי עולם. 
טו הולך צדקות, ודובר מישרים; מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע. 
טז הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו; לחמו ניתן, מימיו נאמנים. 
יז מלך ביופייו, תחזינה עיניך; תראינה, ארץ מרחקים. 
יח ליבך, יהגה אימה; איה סופר איה שוקל, איה סופר את-המגדלים. 
יט את-עם נועז, לא תראה:  עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה. 
כ חזה ציון, קרית מועדנו; עיניך תראינה ירושלים נווה שאנן, אוהל בל-יצען בל-ייסע יתדותיו לנצח, וכל-חבליו, בל-יינתקו. 
כא כי אם-שם אדיר יהוה, לנו, מקום-נהרים יאורים, רחבי ידיים; בל-תלך בו אוני-שיט, וצי אדיר לא יעברנו. 
כב כי יהוה שופטנו, יהוה מחוקקנו; יהוה מלכנו, הוא יושיענו. 
כג ניטשו, חבלייך; בל-יחזקו כן-תורנם, בל-פרשו נס, אז חולק עד-שלל מרבה, פיסחים בזזו בז. 
כד ובל-יאמר שכן, חליתי; העם היושב בה, נשוא עוון. 
פרק לד
א קרבו גויים לשמוע, ולאומים הקשיבו; תשמע הארץ ומלואה, תבל וכל-צאצאיה. 
ב כי קצף ליהוה על-כל-הגויים, וחמה על-כל-צבאם; החרימם, נתנם לטבח. 
ג וחלליהם יושלכו, ופגריהם יעלה בואשם; ונמסו הרים, מדמם. 
ד ונמקו כל-צבא השמיים, ונגולו כספר השמיים; וכל-צבאם ייבול--כנבול עלה מגפן, וכנובלת מתאנה. 
ה כי-ריוותה בשמיים, חרבי; הנה על-אדום תרד, ועל-עם חרמי למשפט. 
ו חרב ליהוה מלאה דם, הודשנה מחלב, מדם כרים ועתודים, מחלב כליות אילים:  כי זבח ליהוה בבוצרה, וטבח גדול בארץ אדום. 
ז וירדו ראמים עימם, ופרים עם-אבירים; וריוותה ארצם מדם, ועפרם מחלב ידושן. 
ח כי יום נקם, ליהוה--שנת שילומים, לריב ציון. 
ט ונהפכו נחליה לזפת, ועפרה לגופרית; והייתה ארצה, לזפת בוערה. 
י לילה ויומם לא תכבה, לעולם יעלה עשנה; מדור לדור, תחרב--לנצח נצחים, אין עובר בה. 
יא וירשוה קאת וקיפוד, וינשוף ועורב ישכנו-בה; ונטה עליה קו-תוהו, ואבני-בוהו. 
יב חוריה ואין-שם, מלוכה יקראו; וכל-שריה, יהיו אפס. 
יג ועלתה ארמנותיה סירים, קימוש וחוח במבצריה; והייתה נווה תנים, חציר לבנות יענה. 
יד ופגשו ציים את-איים, ושעיר על-ריעהו יקרא; אך-שם הרגיעה לילית, ומצאה לה מנוח. 
טו שמה קיננה קיפוז ותמלט, ובקעה ודגרה בצילה; אך-שם נקבצו דיות, אישה רעותה. 
טז דרשו מעל-ספר יהוה, וקראו--אחת מהנה לא נעדרה, אישה רעותה לא פקדו:  כי-פי הוא ציווה, ורוחו הוא קיבצן. 
יז והוא-הפיל להן גורל, וידו חילקתה להם בקו; עד-עולם, יירשוה--לדור ודור, ישכנו-בה. 
פרק לה
א ישושום מדבר, וצייה; ותגל ערבה ותפרח, כחבצלת. 
ב פרוח תפרח ותגל, אף גילת ורנן--כבוד הלבנון ניתן-לה, הדר הכרמל והשרון; המה יראו כבוד-יהוה, הדר אלוהינו. 
ג חזקו, ידיים רפות; וברכיים כושלות, אמצו. 
ד אמרו, לנמהרי-לב, חזקו, אל-תיראו; הנה אלוהיכם, נקם יבוא--גמול אלוהים, הוא יבוא ויושעכם. 
ה אז תיפקחנה, עיני עיוורים; ואוזני חירשים, תיפתחנה. 
ו אז ידלג כאייל פיסח, ותרון לשון אילם:  כי-נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה. 
ז והיה השרב לאגם, וצימאון למבועי מים; בנווה תנים רבצה, חציר לקנה וגומא. 
ח והיה-שם מסלול ודרך, ודרך הקודש ייקרא לה--לא-יעברנו טמא, והוא-למו; הולך דרך ואווילים, לא יתעו. 
ט לא-יהיה שם אריה, ופריץ חיות בל-יעלנה--לא תימצא, שם; והלכו, גאולים. 
י ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם, על-ראשם; ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה. 
פרק לו
א ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקייהו, עלה סנחריב מלך-אשור על כל-ערי יהודה הבצורות--ויתפשם. 
ב וישלח מלך-אשור את-רבשקה מלכיש ירושלימה אל-המלך חזקייהו, בחיל כבד; ויעמוד, בתעלת הבריכה העליונה, במסילת, שדה כובס. 
ג וייצא אליו אליקים בן-חלקייהו, אשר על-הבית--ושבנא, הסופר, ויואח בן-אסף, המזכיר. 
ד ויאמר אליהם רבשקה, אמרו-נא אל-חזקייהו:  כה-אמר המלך הגדול, מלך אשור, מה הביטחון הזה, אשר בטחת. 
ה אמרתי, אך-דבר-שפתיים, עצה וגבורה, למלחמה; עתה על-מי בטחת, כי מרדת בי. 
ו הנה בטחת על-משענת הקנה הרצוץ הזה, על-מצריים, אשר ייסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה:  כן פרעה מלך-מצריים, לכל-הבוטחים עליו. 
ז וכי-תאמר אליי, אל-יהוה אלוהינו בטחנו:  הלוא-הוא, אשר הסיר חזקייהו את-במותיו ואת-מזבחותיו, ויאמר ליהודה ולירושלים, לפני המזבח הזה תשתחוו. 
ח ועתה התערב נא, את-אדוני המלך אשור; ואתנה לך, אלפיים סוסים--אם-תוכל, לתת לך רוכבים עליהם. 
ט ואיך תשיב, את פני פחת אחד עבדי אדוני--הקטנים; ותבטח לך על-מצריים, לרכב ולפרשים. 
י ועתה המבלעדי יהוה, עליתי על-הארץ הזאת להשחיתה; יהוה אמר אליי, עלה אל-הארץ הזאת והשחיתה. 
יא ויאמר אליקים ושבנא ויואח אל-רבשקה, דבר-נא אל-עבדיך ארמית--כי שומעים, אנחנו; ואל-תדבר אלינו, יהודית, באוזני העם, אשר על-החומה. 
יב ויאמר רבשקה, האל אדוניך ואליך שלחני אדוני, לדבר, את-הדברים האלה:  הלוא על-האנשים, היושבים על-החומה, לאכול את-צואתם ולשתות את-מימי רגליהם, עימכם. 
יג ויעמוד, רבשקה, ויקרא בקול-גדול, יהודית; ויאמר--שמעו את-דברי המלך הגדול, מלך אשור. 
יד כה אמר המלך, אל-ישיא לכם חזקייהו:  כי לא-יוכל, להציל אתכם. 
טו ואל-יבטח אתכם חזקייהו אל-יהוה לאמור, הצל יצילנו יהוה:  לא תינתן העיר הזאת, ביד מלך אשור. 
טז אל-תשמעו, אל-חזקייהו;   כי כה אמר המלך אשור, עשו-איתי ברכה וצאו אליי, ואכלו איש-גפנו ואיש תאנתו, ושתו איש מי-בורו. 
יז עד-בואי, ולקחתי אתכם אל-ארץ כארצכם:  ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים. 
יח פן-יסית אתכם חזקייהו לאמור, יהוה יצילנו; ההצילו אלוהי הגויים, איש את-ארצו, מיד, מלך אשור. 
יט איה אלוהי חמת, וארפד--איה, אלוהי ספרוויים; וכי-הצילו את-שומרון, מידי. 
כ מי, בכל-אלוהי הארצות האלה, אשר-הצילו את-ארצם, מידי; כי-יציל יהוה את-ירושלים, מידי. 
כא ויחרישו, ולא-ענו אותו דבר:  כי-מצות המלך היא לאמור, לא תענוהו. 
כב ויבוא אליקים בן-חלקייהו אשר-על-הבית ושבנא הסופר ויואח בן-אסף המזכיר, אל-חזקייהו--קרועי בגדים; ויגידו לו, את דברי רבשקה. 
פרק לז
א ויהי, כשמוע המלך חזקייהו, ויקרע, את-בגדיו; ויתכס בשק, ויבוא בית יהוה. 
ב וישלח את-אליקים אשר-על-הבית ואת שבנא הסופר, ואת זקני הכוהנים, מתכסים, בשקים--אל-ישעיהו בן-אמוץ, הנביא. 
ג ויאמרו אליו, כה אמר חזקייהו, יום-צרה ותוכחה ונאצה, היום הזה:  כי באו בנים עד-משבר, וכוח אין ללידה. 
ד אוליי ישמע יהוה אלוהיך את דברי רבשקה, אשר שלחו מלך-אשור אדוניו לחרף אלוהים חי, והוכיח בדברים, אשר שמע יהוה אלוהיך; ונשאת תפילה, בעד השארית הנמצאה. 
ה ויבואו, עבדי המלך חזקייהו--אל-ישעיהו. 
ו ויאמר אליהם ישעיהו, כה תאמרון אל-אדוניכם:  כה אמר יהוה, אל-תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גידפו נערי מלך-אשור, אותי. 
ז הנני נותן בו רוח, ושמע שמועה ושב אל-ארצו; והפלתיו בחרב, בארצו. 
ח וישב, רבשקה, וימצא את-מלך אשור, נלחם על-לבנה:  כי שמע, כי נסע מלכיש. 
ט וישמע, על-תרהקה מלך-כוש לאמור, יצא, להילחם איתך; וישמע וישלח מלאכים, אל-חזקייהו לאמור. 
י כה תאמרון, אל-חזקייהו מלך-יהודה לאמור, אל-ישיאך אלוהיך, אשר אתה בוטח בו לאמור:  לא תינתן ירושלים, ביד מלך אשור. 
יא הנה אתה שמעת, אשר עשו מלכי אשור לכל-הארצות--להחרימם; ואתה, תינצל. 
יב ההצילו אותם אלוהי הגויים, אשר השחיתו אבותיי, את-גוזן, ואת-חרן; ורצף ובני-עדן, אשר בתלשר. 
יג איה מלך-חמת ומלך ארפד, ומלך לעיר ספרוויים, הנע, ועיווה. 
יד וייקח חזקייהו את-הספרים מיד המלאכים, ויקראהו; ויעל בית יהוה, ויפרשהו חזקייהו לפני יהוה. 
טו ויתפלל, חזקייהו, אל-יהוה, לאמור. 
טז יהוה צבאות אלוהי ישראל, יושב הכרובים, אתה-הוא האלוהים לבדך, לכול ממלכות הארץ; אתה עשית, את-השמיים ואת-הארץ. 
יז הטה יהוה אוזנך ושמע, פקח יהוה עינך וראה; ושמע, את כל-דברי סנחריב, אשר שלח, לחרף אלוהים חי. 
יח אומנם, יהוה:  החריבו מלכי אשור, את-כל-הארצות--ואת-ארצם. 
יט ונתון את-אלוהיהם, באש:  כי לא אלוהים המה, כי אם-מעשה ידי-אדם עץ ואבן--ויאבדום. 
כ ועתה יהוה אלוהינו, הושיענו מידו; ויידעו כל-ממלכות הארץ, כי-אתה יהוה לבדך. 
כא וישלח ישעיהו בן-אמוץ, אל-חזקייהו לאמור:  כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, אשר התפללת אליי, אל-סנחריב מלך אשור. 
כב זה הדבר, אשר-דיבר יהוה עליו:  בזה לך לעגה לך, בתולת בת-ציון--אחריך ראש הניעה, בת ירושלים. 
כג את-מי חירפת וגידפת, ועל-מי הרימות קול; ותישא מרום עיניך, אל-קדוש ישראל. 
כד ביד עבדיך, חירפת אדוניי, ותאמר ברוב רכבי אני עליתי מרום הרים, ירכתי לבנון; ואכרות קומת ארזיו, מבחר ברושיו, ואבוא מרום קיצו, יער כרמילו. 
כה אני קרתי, ושתיתי מים; ואחריב, בכף-פעמיי, כול, יאורי מצור. 
כו הלוא-שמעת למרחוק אותה עשיתי, מימי קדם ויצרתיה; עתה הבאתיה--ותהי להשאות גלים ניצים, ערים בצורות. 
כז ויושביהן, קצרי-יד, חתו, ובושו; היו עשב שדה, וירק דשא, חציר גגות, ושדמה לפני קמה. 
כח ושבתך וצאתך ובואך, ידעתי; ואת, התרגזך אליי. 
כט יען התרגזך אליי, ושאננך עלה באוזניי--ושמתי חחי באפך, ומתגי בשפתיך, והשיבותיך, בדרך אשר-באת בה. 
ל וזה-לך האות--אכול השנה ספיח, ובשנה השנית שחיס; ובשנה השלישית, זרעו וקצרו ונטעו כרמים--ואכלו פריים. 
לא ויספה פליטת בית-יהודה, הנשארה--שורש למטה; ועשה פרי, למעלה. 
לב כי מירושלים תצא שארית, ופליטה מהר ציון; קנאת יהוה צבאות, תעשה-זאת. 
לג לכן, כה-אמר יהוה אל-מלך אשור, לא יבוא אל-העיר הזאת, ולא-יורה שם חץ; ולא-יקדמנה מגן, ולא-ישפוך עליה סוללה. 
לד בדרך אשר-בא, בה ישוב; ואל-העיר הזאת לא יבוא, נאום-יהוה. 
לה וגנותי על-העיר הזאת, להושיעה--למעני, ולמען דויד עבדי. 
לו וייצא מלאך יהוה, ויכה במחנה אשור, מאה ושמונים וחמישה, אלף; וישכימו בבוקר, והנה כולם פגרים מתים. 
לז וייסע וילך, וישב סנחריב מלך-אשור; ויישב, בנינווה. 
לח ויהי הוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב, והמה נמלטו, ארץ אררט; וימלוך אסר-חדון בנו, תחתיו. 
פרק לח
א בימים ההם, חלה חזקייהו למות; ויבוא אליו ישעיהו בן-אמוץ הנביא, ויאמר אליו כה-אמר יהוה צו לביתך--כי מת אתה, ולא תחיה. 
ב ויסב חזקייהו פניו, אל-הקיר; ויתפלל, אל-יהוה. 
ג ויאמר, אנה יהוה זכור-נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם, והטוב בעיניך, עשיתי; ויבך חזקייהו, בכי גדול. 
ד ויהי, דבר-יהוה, אל-ישעיהו, לאמור. 
ה הלוך ואמרת אל-חזקייהו, כה-אמר יהוה אלוהי דויד אביך, שמעתי את-תפילתך, ראיתי את-דמעתך; הנני יוסיף על-ימיך, חמש עשרה שנה. 
ו ומכף מלך-אשור אצילך, ואת העיר הזאת; וגנותי, על-העיר הזאת. 
ז וזה-לך האות, מאת יהוה, אשר יעשה יהוה, את-הדבר הזה אשר דיבר. 
ח הנני משיב את-צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש, אחרונית--עשר מעלות; ותשב השמש עשר מעלות, במעלות אשר ירדה. 
ט מכתב, לחזקייהו מלך-יהודה, בחלותו, ויחי מחולייו. 
י אני אמרתי, בדמי ימיי אלכה--בשערי שאול; פוקדתי, יתר שנותיי. 
יא אמרתי לא-אראה יה, יה בארץ החיים; לא-אביט אדם עוד, עם-יושבי חדל. 
יב דורי, ניסע ונגלה מני--כאוהל רועי; קיפדתי כאורג חיי מדלה יבצעני, מיום עד-לילה תשלימני. 
יג שיוויתי עד-בוקר כארי, כן ישבר כל-עצמותיי; מיום עד-לילה, תשלימני. 
יד כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה; דלו עיניי למרום, אדוניי עשקה-לי עורבני. 
טו מה-אדבר ואמר-לי, והוא עשה; אדדה כל-שנותיי, על-מר נפשי. 
טז אדוניי, עליהם יחיו; ולכל-בהן חיי רוחי, ותחלימני והחיני. 
יז הנה לשלום, מר-לי מר; ואתה חשקת נפשי, משחת בלי, כי השלכת אחרי גווך, כל-חטאיי. 
יח כי לא שאול תודך, מוות יהללך; לא-ישברו יורדי-בור, אל-אמיתך. 
יט חי חי הוא יודך, כמוני היום; אב לבנים, יודיע אל-אמיתך. 
כ יהוה, להושיעני; ונגינותיי ננגן כל-ימי חיינו, על-בית יהוה. 
כא ויאמר ישעיהו, ישאו דבלת תאנים; וימרחו על-השחין, ויחי. 
כב ויאמר חזקייהו, מה אות:  כי אעלה, בית יהוה. 
פרק לט
א בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן-בלאדן מלך-בבל, ספרים ומנחה--אל-חזקייהו; וישמע, כי חלה ויחזק. 
ב וישמח עליהם, חזקייהו, ויראם את-בית נכותו את-הכסף ואת-הזהב ואת-הבשמים ואת השמן הטוב ואת כל-בית כליו, ואת כל-אשר נמצא באוצרותיו:  לא-היה דבר, אשר לא-הראם חזקייהו בביתו--ובכל-ממשלתו. 
ג ויבוא ישעיהו הנביא, אל-המלך חזקייהו; ויאמר אליו מה אמרו האנשים האלה, ומאיין יבואו אליך, ויאמר חזקייהו, מארץ רחוקה באו אליי מבבל. 
ד ויאמר, מה ראו בביתך; ויאמר חזקייהו, את כל-אשר בביתי ראו--לא-היה דבר אשר לא-הראיתים, באוצרותיי. 
ה ויאמר ישעיהו, אל-חזקייהו:  שמע, דבר-יהוה צבאות. 
ו הנה, ימים באים, ונישא כל-אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד-היום הזה, בבל:  לא-ייוותר דבר, אמר יהוה. 
ז ומבניך אשר ייצאו ממך, אשר תוליד--ייקחו; והיו, סריסים, בהיכל, מלך בבל. 
ח ויאמר חזקייהו אל-ישעיהו, טוב דבר-יהוה אשר דיברת; ויאמר, כי יהיה שלום ואמת בימיי. 
פרק מ
א נחמו נחמו, עמי--יאמר, אלוהיכם. 
ב דברו על-לב ירושלים, וקראו אליה--כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה:  כי לקחה מיד יהוה, כפליים בכל-חטאותיה. 
ג קול קורא--במדבר, פנו דרך יהוה; ישרו, בערבה, מסילה, לאלוהינו. 
ד כל-גיא, יינשא, וכל-הר וגבעה, ישפלו; והיה העקוב למישור, והרכסים לבקעה. 
ה ונגלה, כבוד יהוה; וראו כל-בשר יחדיו, כי פי יהוה דיבר. 
ו קול אומר קרא, ואמר מה אקרא; כל-הבשר חציר, וכל-חסדו כציץ השדה. 
ז יבש חציר נבל ציץ, כי רוח יהוה נשבה בו; אכן חציר, העם. 
ח יבש חציר, נבל ציץ; ודבר-אלוהינו, יקום לעולם. 
ט על הר-גבוה עלי-לך, מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך, מבשרת ירושלים; הרימי, אל-תיראי, אמרי לערי יהודה, הנה אלוהיכם. 
י הנה אדוניי יהוה בחזק יבוא, וזרועו מושלה לו; הנה שכרו איתו, ופעולתו לפניו. 
יא כרועה, עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו יישא; עלות, ינהל. 
יב מי-מדד בשועלו מים, ושמיים בזרת תיכן, וכל בשליש, עפר הארץ; ושקל בפלס הרים, וגבעות במאזניים. 
יג מי-תיכן את-רוח, יהוה; ואיש, עצתו יודיענו. 
יד את-מי נועץ ויבינהו, וילמדהו באורח משפט; וילמדהו דעת, ודרך תבונות יודיענו. 
טו הן גויים כמר מדלי, וכשחק מאזניים נחשבו; הן איים, כדק ייטול. 
טז ולבנון, אין די בער; וחייתו--אין די, עולה. 
יז כל-הגויים, כאין נגדו; מאפס ותוהו, נחשבו-לו. 
יח ואל-מי, תדמיון אל; ומה-דמות, תערכו לו. 
יט הפסל נסך חרש, וצורף בזהב ירקענו; ורתוקות כסף, צורף. 
כ המסוכן תרומה, עץ לא-ירקב יבחר; חרש חכם יבקש-לו, להכין פסל לא יימוט. 
כא הלוא תדעו הלוא תשמעו, הלוא הוגד מראש לכם; הלוא, הבינותם, מוסדות, הארץ. 
כב היושב על-חוג הארץ, ויושביה כחגבים; הנוטה כדוק שמיים, וימתחם כאוהל לשבת. 
כג הנותן רוזנים, לאין; שופטי ארץ, כתוהו עשה. 
כד אף בל-ניטעו, אף בל-זורעו--אף בל-שורש בארץ, גזעם; וגם-נשף בהם וייבשו, וסערה כקש תישאם. 
כה ואל-מי תדמיוני, ואשווה--יאמר, קדוש. 
כו שאו-מרום עיניכם וראו מי-ברא אלה, המוציא במספר צבאם; לכולם, בשם יקרא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר. 
כז למה תאמר יעקוב, ותדבר ישראל:  נסתרה דרכי מיהוה, ומאלוהיי משפטי יעבור. 
כח הלוא ידעת אם-לא שמעת, אלוהי עולם יהוה בורא קצות הארץ--לא ייעף, ולא ייגע:  אין חקר, לתבונתו. 
כט נותן ליעף, כוח; ולאין אונים, עוצמה ירבה. 
ל וייעפו נערים, וייגעו; ובחורים, כשול ייכשלו. 
לא וקויי יהוה יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים; ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. 
פרק מא
א החרישו אליי איים, ולאומים יחליפו כוח; ייגשו אז ידברו, יחדיו למשפט נקרבה. 
ב מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו; ייתן לפניו גויים, ומלכים ירד--ייתן כעפר חרבו, כקש נידף קשתו. 
ג ירדפם, יעבור שלום; אורח ברגליו, לא יבוא. 
ד מי-פעל ועשה, קורא הדורות מראש:  אני יהוה ראשון, ואת-אחרונים אני-הוא. 
ה ראו איים וייראו, קצות הארץ יחרדו; קרבו, ויאתיון. 
ו איש את-ריעהו, יעזורו; ולאחיו, יאמר חזק. 
ז ויחזק חרש את-צורף, מחליק פטיש את-הולם פעם; אומר לדבק טוב הוא, ויחזקהו במסמרים לא יימוט. 
ח ואתה ישראל עבדי, יעקוב אשר בחרתיך; זרע, אברהם אוהבי. 
ט אשר החזקתיך מקצות הארץ, ומאציליה קראתיך; ואומר לך עבדי-אתה, בחרתיך ולא מאסתיך. 
י אל-תירא כי עימך-אני, אל-תשתע כי-אני אלוהיך; אימצתיך, אף-עזרתיך--אף-תמכתיך, בימין צדקי. 
יא הן יבושו וייכלמו, כול הנחרים בך; יהיו כאין ויאבדו, אנשי ריבך. 
יב תבקשם ולא תמצאם, אנשי מצותך; יהיו כאין וכאפס, אנשי מלחמתך. 
יג כי, אני יהוה אלוהיך--מחזיק ימינך; האומר לך אל-תירא, אני עזרתיך. 
יד אל-תיראי תולעת יעקוב, מתי ישראל; אני עזרתיך נאום-יהוה, וגואלך קדוש ישראל. 
טו הנה שמתיך, למורג חרוץ חדש--בעל, פיפייות; תדוש הרים ותדוק, וגבעות כמוץ תשים. 
טז תזרם ורוח תישאם, וסערה תפיץ אותם; ואתה תגיל ביהוה, בקדוש ישראל תתהלל. 
יז העניים והאביונים מבקשים מים, ואין--לשונם, בצמא נשתה; אני יהוה אענם, אלוהי ישראל לא אעזבם. 
יח אפתח על-שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעיינות; אשים מדבר לאגם-מים, וארץ צייה למוצאי מים. 
יט אתן במדבר ארז שיטה, והדס ועץ שמן; אשים בערבה, ברוש תדהר ותאשור--יחדיו. 
כ למען יראו ויידעו, וישימו וישכילו יחדיו--כי יד-יהוה, עשתה זאת; וקדוש ישראל, בראה. 
כא קרבו ריבכם, יאמר יהוה; הגישו, עצומותיכם, יאמר, מלך יעקוב. 
כב יגישו ויגידו לנו, את אשר תקרינה; הראשונות מה הנה, הגידו ונשימה ליבנו ונדעה אחריתן, או הבאות, השמיעונו. 
כג הגידו, האותייות לאחור, ונדעה, כי אלוהים אתם; אף-תיטיבו ותרעו, ונשתעה ונראה יחדיו. 
כד הן-אתם מאיין, ופועלכם מאפע; תועבה, יבחר בכם. 
כה העירותי מצפון ויאת, ממזרח-שמש יקרא בשמי; ויבוא סגנים כמו-חומר, וכמו יוצר ירמוס-טיט. 
כו מי-הגיד מראש ונדעה, ומלפנים ונאמר צדיק; אף אין-מגיד, אף אין משמיע--אף אין-שומע, אמריכם. 
כז ראשון לציון, הנה הנם; ולירושלים, מבשר אתן. 
כח וארא ואין איש, ומאלה ואין יועץ; ואשאלם, וישיבו דבר. 
כט הן כולם, אוון אפס מעשיהם; רוח ותוהו, נסכיהם. 
פרק מב
א הן עבדי אתמוך-בו, בחירי רצתה נפשי; נתתי רוחי עליו, משפט לגויים יוציא. 
ב לא יצעק, ולא יישא; ולא-ישמיע בחוץ, קולו. 
ג קנה רצוץ לא ישבור, ופשתה כהה לא יכבנה; לאמת, יוציא משפט. 
ד לא יכהה ולא ירוץ, עד-ישים בארץ משפט; ולתורתו, איים ייחלו. 
ה כה-אמר האל יהוה, בורא השמיים ונוטהם, רוקע הארץ, וצאצאיה; נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה. 
ו אני יהוה קראתיך בצדק, ואחזק בידך; ואצורך, ואתנך לברית עם--לאור גויים. 
ז לפקוח, עיניים עיוורות; להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך. 
ח אני יהוה, הוא שמי; וכבודי לאחר לא-אתן, ותהילתי לפסילים. 
ט הראשונות, הנה-באו; וחדשות אני מגיד, בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. 
י שירו ליהוה שיר חדש, תהילתו מקצה הארץ; יורדי הים ומלואו, איים ויושביהם. 
יא ישאו מדבר ועריו, חצרים תשב קדר; ירונו יושבי סלע, מראש הרים יצווחו. 
יב ישימו ליהוה, כבוד; ותהילתו, באיים יגידו. 
יג יהוה כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה; יריע, אף-יצריח--על-אויביו, יתגבר. 
יד החשיתי, מעולם--אחריש, אתאפק; כיולדה אפעה, אשום ואשאף יחד. 
טו אחריב הרים וגבעות, וכל-עשבם אוביש; ושמתי נהרות לאיים, ואגמים אוביש. 
טז והולכתי עיוורים, בדרך לא ידעו--בנתיבות לא-ידעו, אדריכם; אשים מחשך לפניהם לאור, ומעקשים למישור--אלה הדברים, עשיתים ולא עזבתים. 
יז נסוגו אחור יבושו בושת, הבוטחים בפסל; האומרים למסכה, אתם אלוהינו. 
יח החירשים, שמעו; והעיוורים, הביטו לראות. 
יט מי עיוור כי אם-עבדי, וחירש כמלאכי אשלח; מי עיוור כמשולם, ועיוור כעבד יהוה. 
כ ראות רבות, ולא תשמור; פקוח אוזניים, ולא ישמע. 
כא יהוה חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר. 
כב והוא, עם-בזוז ושסוי, הפח בחורים כולם, ובבתי כלאים הוחבאו; היו לבז ואין מציל, משיסה ואין-אומר השב. 
כג מי בכם, יאזין זאת; יקשיב וישמע, לאחור. 
כד מי-נתן למשיסה יעקוב וישראל לבוזזים, הלוא יהוה:  זו, חטאנו לו, ולא-אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו. 
כה וישפוך עליו חמה אפו, ועזוז מלחמה; ותלהטהו מסביב ולא ידע, ותבער-בו ולא-ישים על-לב.
פרק מג
א ועתה כה-אמר יהוה, בוראך יעקוב, ויוצרך, ישראל:  אל-תירא כי גאלתיך, קראתי בשמך לי-אתה. 
ב כי-תעבור במים איתך-אני, ובנהרות לא ישטפוך:  כי-תלך במו-אש לא תיכווה, ולהבה לא תבער-בך. 
ג כי, אני יהוה אלוהיך, קדוש ישראל, מושיעך; נתתי כופרך מצריים, כוש וסבא תחתיך. 
ד מאשר יקרת בעיניי נכבדת, ואני אהבתיך; ואתן אדם תחתיך, ולאומים תחת נפשך. 
ה אל-תירא, כי איתך-אני:  ממזרח אביא זרעך, וממערב אקבצך. 
ו אומר לצפון תני, ולתימן אל-תכלאי; הביאי בניי מרחוק, ובנותיי מקצה הארץ. 
ז כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו:  יצרתיו, אף-עשיתיו. 
ח הוציא עם-עיוור, ועיניים יש; וחירשים, ואוזניים למו. 
ט כל-הגויים נקבצו יחדיו, ויאספו לאומים--מי בהם יגיד זאת, וראשונות ישמיעונו; ייתנו עדיהם ויצדקו, וישמעו ויאמרו אמת. 
י אתם עדיי נאום-יהוה, ועבדי אשר בחרתי:  למען תדעו ותאמינו לי ותבינו, כי-אני הוא--לפניי לא-נוצר אל, ואחריי לא יהיה. 
יא אנוכי אנוכי, יהוה; ואין מבלעדיי, מושיע. 
יב אנוכי הגדתי והושעתי, והשמעתי--ואין בכם, זר; ואתם עדיי נאום-יהוה, ואני-אל. 
יג גם-מיום אני הוא, ואין מידי מציל; אפעל, ומי ישיבנה. 
יד כה-אמר יהוה גואלכם, קדוש ישראל:  למענכם שילחתי בבלה, והורדתי בריחים כולם, וכשדים, באונייות רינתם. 
טו אני יהוה, קדושכם; בורא ישראל, מלככם. 
טז כה אמר יהוה, הנותן בים דרך, ובמים עזים, נתיבה. 
יז המוציא רכב-וסוס, חיל ועיזוז; יחדיו ישכבו בל-יקומו, דעכו כפשתה כבו. 
יח אל-תזכרו, ראשונות; וקדמונייות, אל-תתבוננו. 
יט הנני עושה חדשה עתה תצמח, הלוא תדעוה; אף אשים במדבר דרך, בישימון נהרות. 
כ תכבדני חית השדה, תנים ובנות יענה:  כי-נתתי במדבר מים, נהרות בישימון, להשקות, עמי בחירי. 
כא עם-זו יצרתי לי, תהילתי יספרו. 
כב ולא-אותי קראת, יעקוב:  כי-יגעת בי, ישראל. 
כג לא-הבאת לי שה עולותיך, וזבחיך לא כיבדתני; לא העבדתיך במנחה, ולא הוגעתיך בלבונה. 
כד לא-קנית לי בכסף קנה, וחלב זבחיך לא הרוויתני; אך, העבדתני בחטאותיך, הוגעתני, בעוונותיך. 
כה אנוכי אנוכי הוא מוחה פשעיך, למעני:  וחטאותיך, לא אזכור. 
כו הזכירני, נישפטה יחד; ספר אתה, למען תצדק. 
כז אביך הראשון, חטא; ומליציך, פשעו בי. 
כח ואחלל, שרי קודש; ואתנה לחרם יעקוב, וישראל לגידופים. 
פרק מד
א ועתה שמע, יעקוב עבדי; וישראל, בחרתי בו. 
ב כה-אמר יהוה עושך ויוצרך מבטן, יעזרך:  אל-תירא עבדי יעקוב, וישורון בחרתי בו. 
ג כי אצוק-מים על-צמא, ונוזלים על-יבשה; אצוק רוחי על-זרעך, וברכתי על-צאצאיך. 
ד וצמחו, בבין חציר, כערבים, על-יבלי-מים. 
ה זה יאמר ליהוה אני, וזה יקרא בשם-יעקוב; וזה, יכתוב ידו ליהוה, ובשם ישראל, יכנה. 
ו כה-אמר יהוה מלך-ישראל וגואלו, יהוה צבאות:  אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדיי אין אלוהים. 
ז ומי-כמוני יקרא, ויגידהא ויערכהא לי, משומי, עם-עולם; ואותייות ואשר תבואנה, יגידו למו. 
ח אל-תפחדו, ואל-תרהו--הלוא מאז השמעתיך והגדתי, ואתם עדיי; היש אלוה מבלעדיי, ואין צור בל-ידעתי. 
ט יוצרי-פסל כולם תוהו, וחמודיהם בל-יועילו; ועדיהם המה, בל-יראו ובל-יידעו--למען יבושו. 
י מי-יצר אל, ופסל נסך--לבלתי, הועיל. 
יא הן כל-חבריו יבושו, וחרשים המה מאדם; יתקבצו כולם יעמודו, יפחדו יבושו יחד. 
יב חרש ברזל, מעצד, ופעל בפחם, ובמקבות ייצרהו; ויפעלהו, בזרוע כוחו--גם-רעב ואין כוח, לא-שתה מים וייעף. 
יג חרש עצים, נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצועות ובמחוגה יתוארהו; ויעשהו כתבנית איש, כתפארת אדם לשבת בית. 
יד לכרות-לו ארזים--וייקח תרזה ואלון, ויאמץ-לו בעצי-יער; נטע אורן, וגשם יגדל. 
טו והיה לאדם, לבער, וייקח מהם ויחם, אף-ישיק ואפה לחם; אף-יפעל-אל וישתחו, עשהו פסל ויסגוד-למו. 
טז חצייו, שרף במו-אש, על-חצייו בשר יאכל, יצלה צלי וישבע; אף-יחום ויאמר האח, חמותי ראיתי אור. 
יז ושאריתו, לאל עשה לפסלו; יסגוד-לו וישתחו, ויתפלל אליו, ויאמר הצילני, כי אלי אתה. 
יח לא ידעו, ולא יבינו:  כי טח מראות עיניהם, מהשכיל ליבותם. 
יט ולא-ישיב אל-ליבו, ולא דעת ולא-תבונה לאמור, חצייו שרפתי במו-אש ואף אפיתי על-גחליו לחם, אצלה בשר ואוכל; ויתרו לתועבה אעשה, לבול עץ אסגוד. 
כ רועה אפר, לב הותל הטהו; ולא-יציל את-נפשו ולא יאמר, הלוא שקר בימיני. 
כא זכור-אלה יעקוב, וישראל כי עבדי-אתה; יצרתיך עבד-לי אתה, ישראל לא תינשני. 
כב מחיתי כעב פשעיך, וכענן חטאותיך; שובה אליי, כי גאלתיך. 
כג רונו שמיים כי-עשה יהוה, הריעו תחתייות ארץ, פצחו הרים רינה, יער וכל-עץ בו:  כי-גאל יהוה יעקוב, ובישראל יתפאר. 
כד כה-אמר יהוה גואלך, ויוצרך מבטן:  אנוכי יהוה, עושה כול--נוטה שמיים לבדי, רוקע הארץ מאיתי. 
כה מפר אותות בדים, וקוסמים יהולל; משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל. 
כו מקים דבר עבדו, ועצת מלאכיו ישלים; האומר לירושלים תושב, ולערי יהודה תיבנינה, וחורבותיה, אקומם. 
כז האומר לצולה, חורבי; ונהרותייך, אוביש. 
כח האומר לכורש רועי, וכל-חפצי ישלים; ולאמור לירושלים תיבנה, והיכל תיווסד. 
פרק מה
א כה-אמר יהוה, למשיחו לכורש אשר-החזקתי בימינו לרד-לפניו גויים, ומותני מלכים, אפתח--לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו. 
ב אני לפניך אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע. 
ג ונתתי לך אוצרות חושך, ומטמוני מסתרים:  למען תדע, כי-אני יהוה הקורא בשמך--אלוהי ישראל. 
ד למען עבדי יעקוב, וישראל בחירי; ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני. 
ה אני יהוה ואין עוד, זולתי אין אלוהים; אאזרך, ולא ידעתני. 
ו למען יידעו, ממזרח-שמש וממערבה, כי-אפס, בלעדיי:  אני יהוה, ואין עוד. 
ז יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע; אני יהוה, עושה כל-אלה. 
ח הרעיפו שמיים ממעל, ושחקים ייזלו-צדק; תפתח-ארץ ויפרו-ישע, וצדקה תצמיח יחד--אני יהוה, בראתיו. 
ט הוי, רב את-יוצרו--חרש, את-חרשי אדמה; היאמר חומר ליוצרו מה-תעשה, ופועלך אין-ידיים לו. 
י הוי אומר לאב, מה-תוליד; ולאישה, מה-תחילין. 
יא כה-אמר יהוה קדוש ישראל, ויוצרו:  האותייות שאלוני, על-בניי ועל-פועל ידיי תצווני. 
יב אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי; אני, ידיי נטו שמיים, וכל-צבאם, ציוויתי. 
יג אנוכי העירותיהו בצדק, וכל-דרכיו איישר; הוא-יבנה עירי, וגלותי ישלח--לא במחיר ולא בשוחד, אמר יהוה צבאות. 
יד כה אמר יהוה, יגיע מצריים וסחר-כוש וסבאים אנשי מידה, עלייך יעבורו ולך יהיו, אחרייך ילכו בזיקים יעבורו; ואלייך ישתחוו אלייך יתפללו, אך בך אל ואין עוד אפס אלוהים. 
טו אכן, אתה אל מסתתר--אלוהי ישראל, מושיע. 
טז בושו וגם-נכלמו, כולם:  יחדיו הלכו בכלימה, חרשי צירים. 
יז ישראל נושע ביהוה, תשועת עולמים:  לא-תבושו ולא-תיכלמו, עד-עולמי עד. 
יח כי כה אמר-יהוה בורא השמיים הוא האלוהים, יוצר הארץ ועושה הוא כוננה--לא-תוהו בראה, לשבת יצרה; אני יהוה, ואין עוד. 
יט לא בסתר דיברתי, במקום ארץ חושך--לא אמרתי לזרע יעקוב, תוהו בקשוני; אני יהוה דובר צדק, מגיד מישרים. 
כ היקבצו ובואו התנגשו יחדיו, פליטי הגויים; לא ידעו, הנושאים את-עץ פסלם, ומתפללים, אל-אל לא יושיע. 
כא הגידו והגישו, אף ייוועצו יחדיו:  מי השמיע זאת מקדם מאז הגידה, הלוא אני יהוה ואין-עוד אלוהים מבלעדיי--אל-צדיק ומושיע, אין זולתי. 
כב פנו-אליי והיוושעו, כל-אפסי-ארץ:  כי אני-אל, ואין עוד. 
כג בי נשבעתי--יצא מפי צדקה דבר, ולא ישוב:  כי-לי תכרע כל-ברך, תישבע כל-לשון. 
כד אך ביהוה לי אמר, צדקות ועוז; עדיו יבוא ויבושו, כול הנחרים בו. 
כה ביהוה יצדקו ויתהללו, כל-זרע ישראל.
פרק מו
א כרע בל, קורס נבו--היו עצביהם, לחיה ולבהמה; נשואותיכם עמוסות, משא לעייפה. 
ב קרסו כרעו יחדיו, לא יכלו מלט משא; ונפשם, בשבי הלכה. 
ג שמעו אליי בית יעקוב, וכל-שארית בית ישראל--העמוסים, מני-בטן, הנשואים, מני-רחם. 
ד ועד-זקנה אני הוא, ועד-שיבה אני אסבול; אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט. 
ה למי תדמיוני, ותשוו; ותמשילוני, ונדמה. 
ו הזלים זהב מכיס, וכסף בקנה ישקולו; ישכרו צורף ויעשהו אל, יסגדו אף-ישתחוו. 
ז יישאוהו על-כתף יסבלוהו ויניחוהו תחתיו, ויעמוד--ממקומו, לא ימיש; אף-יצעק אליו ולא יענה, מצרתו לא יושיענו. 
ח זכרו-זאת, והתאוששו; השיבו פושעים, על-לב. 
ט זכרו ראשונות, מעולם:  כי אנוכי אל ואין עוד, אלוהים ואפס כמוני. 
י מגיד מראשית אחרית, ומקדם אשר לא-נעשו; אומר עצתי תקום, וכל-חפצי אעשה. 
יא קורא ממזרח עיט, מארץ מרחק איש עצתי; אף-דיברתי, אף-אביאנה--יצרתי, אף-אעשנה. 
יב שמעו אליי, אבירי לב--הרחוקים, מצדקה. 
יג קירבתי צדקתי לא תרחק, ותשועתי לא תאחר; ונתתי בציון תשועה, לישראל תפארתי. 
פרק מז
א רדי ושבי על-עפר, בתולת בת-בבל--שבי-לארץ אין-כיסא, בת-כשדים:  כי לא תוסיפי יקראו-לך, רכה וענוגה. 
ב קחי ריחיים, וטחני קמח; גלי צמתך חשפי-שובל גלי-שוק, עברי נהרות. 
ג תיגל, ערוותך--גם תיראה, חרפתך; נקם אקח, ולא אפגע אדם. 
ד גואלנו, יהוה צבאות שמו--קדוש, ישראל. 
ה שבי דומם ובואי בחושך, בת-כשדים:  כי לא תוסיפי יקראו-לך, גברת ממלכות. 
ו קצפתי על-עמי, חיללתי נחלתי, ואתנם, בידך; לא-שמת להם, רחמים--על-זקן, הכבדת עולך מאוד. 
ז ותאמרי, לעולם אהיה גברת--עד לא-שמת אלה על-ליבך, לא זכרת אחריתה. 
ח ועתה שמעי-זאת עדינה, היושבת לבטח, האומרה בלבבה, אני ואפסי עוד; לא אשב אלמנה, ולא אדע שכול. 
ט ותבואנה לך שתי-אלה רגע ביום אחד, שכול ואלמון; כתומם, באו עלייך, ברוב כשפייך, בעוצמת חברייך מאוד. 
י ותבטחי ברעתך, אמרת אין רואני--חכמתך ודעתך, היא שובבתך; ותאמרי בליבך, אני ואפסי עוד. 
יא ובא עלייך רעה, לא תדעי שחרה, ותיפול עלייך הווה, לא תוכלי כפרה; ותבוא עלייך פתאום שואה, לא תדעי. 
יב עמדי-נא בחברייך וברוב כשפייך, באשר יגעת מנעורייך; אוליי תוכלי הועיל, אוליי תערוצי. 
יג נלאית, ברוב עצתייך; יעמדו-נא ויושיעוך הוברי שמיים, החוזים בכוכבים, מודיעים לחודשים, מאשר יבואו עלייך. 
יד הנה היו כקש אש שרפתם, לא-יצילו את-נפשם מיד להבה; אין-גחלת לחמם, אור לשבת נגדו. 
טו כן היו-לך, אשר יגעת; סוחרייך מנעורייך, איש לעברו תעו--אין, מושיעך. 
פרק מח
א שמעו-זאת בית-יעקוב, הנקראים בשם ישראל, וממי יהודה, יצאו; הנשבעים בשם יהוה, ובאלוהי ישראל יזכירו--לא באמת, ולא בצדקה. 
ב כי-מעיר הקודש נקראו, ועל-אלוהי ישראל נסמכו:  יהוה צבאות, שמו. 
ג הראשונות מאז הגדתי, ומפי יצאו ואשמיעם; פתאום עשיתי, ותבואנה. 
ד מדעתי, כי קשה אתה; וגיד ברזל עורפך, ומצחך נחושה. 
ה ואגיד לך מאז, בטרם תבוא השמעתיך--פן-תאמר עוצבי עשם, ופסלי ונסכי ציוום. 
ו שמעת חזה כולה, ואתם הלוא תגידו:  השמעתיך חדשות מעתה, ונצורות ולא ידעתם. 
ז עתה נבראו ולא מאז, ולפני-יום ולא שמעתם--פן-תאמר, הנה ידעתין. 
ח גם לא-שמעת, גם לא ידעת--גם, מאז לא-פיתחה אוזנך:  כי ידעתי בגוד תבגוד, ופושע מבטן קורא לך. 
ט למען שמי אאריך אפי, ותהילתי אחטום-לך--לבלתי, הכריתך. 
י הנה צרפתיך, ולא בכסף; בחרתיך, בכור עוני. 
יא למעני למעני אעשה, כי איך ייחל; וכבודי, לאחר לא-אתן. 
יב שמע אליי יעקוב, וישראל מקוראי:  אני-הוא אני ראשון, אף אני אחרון. 
יג אף-ידי יסדה ארץ, וימיני טיפחה שמיים; קורא אני אליהם, יעמדו יחדיו. 
יד היקבצו כולכם ושמעו, מי בהם הגיד את-אלה; יהוה אהבו--יעשה חפצו בבבל, וזרועו כשדים. 
טו אני אני דיברתי, אף-קראתיו; הביאותיו, והצליח דרכו. 
טז קרבו אליי שמעו-זאת, לא מראש בסתר דיברתי--מעת היותה, שם אני; ועתה, אדוניי יהוה שלחני--ורוחו. 
יז כה-אמר יהוה גואלך, קדוש ישראל:  אני יהוה אלוהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך. 
יח לו הקשבת, למצוותיי; ויהי כנהר שלומך, וצדקתך כגלי הים. 
יט ויהי כחול זרעך, וצאצאי מעיך כמעותיו; לא-ייכרת ולא-יישמד שמו, מלפניי. 
כ צאו מבבל, ברחו מכשדים, בקול רינה הגידו השמיעו זאת, הוציאוה עד-קצה הארץ; אמרו, גאל יהוה עבדו יעקוב. 
כא ולא צמאו, בחורבות הוליכם--מים מצור, הזיל למו; ויבקע-צור--ויזובו, מים. 
כב אין שלום, אמר יהוה לרשעים. 
פרק מט
א שמעו איים אליי, והקשיבו לאומים מרחוק; יהוה מבטן קראני, ממעי אימי הזכיר שמי. 
ב וישם פי כחרב חדה, בצל ידו החביאני; וישימני לחץ ברור, באשפתו הסתירני. 
ג ויאמר לי, עבדי-אתה--ישראל, אשר-בך אתפאר. 
ד ואני אמרתי לריק יגעתי, לתוהו והבל כוחי כיליתי; אכן משפטי את-יהוה, ופעולתי את-אלוהיי. 
ה ועתה אמר יהוה, יוצרי מבטן לעבד לו, לשובב יעקוב אליו, וישראל לו ייאסף; ואיכבד בעיני יהוה, ואלוהיי היה עוזי. 
ו ויאמר, נקל מהיותך לי עבד, להקים את-שבטי יעקוב, ונצורי ישראל להשיב; ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד-קצה הארץ. 
ז כה אמר-יהוה גואל ישראל קדושו, לבזה-נפש למתעב גוי לעבד מושלים, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו--למען יהוה אשר נאמן, קדוש ישראל ויבחרך. 
ח כה אמר יהוה, בעת רצון עניתיך, וביום ישועה, עזרתיך; ואצורך, ואתנך לברית עם, להקים ארץ, להנחיל נחלות שוממות. 
ט לאמור לאסורים צאו, לאשר בחושך היגלו; על-דרכים ירעו, ובכל-שפיים מרעיתם. 
י לא ירעבו ולא יצמאו, ולא-יכם שרב ושמש:  כי-מרחמם ינהגם, ועל-מבועי מים ינהלם. 
יא ושמתי כל-הריי, לדרך; ומסילותיי, ירומון. 
יב הנה-אלה, מרחוק יבואו; והנה-אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים. 
יג רונו שמיים וגילי ארץ, ופצחו הרים רינה:  כי-ניחם יהוה עמו, וענייו ירחם. 
יד ותאמר ציון, עזבני יהוה; ואדוניי, שכחני. 
טו התשכח אישה עולה, מרחם בן-בטנה; גם-אלה תשכחנה, ואנוכי לא אשכחך. 
טז הן על-כפיים, חקותיך; חומותייך נגדי, תמיד. 
יז מיהרו, בנייך; מהרסייך ומחריבייך, ממך ייצאו. 
יח שאי-סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו-לך; חי-אני נאום-יהוה, כי כולם כעדי תלבשי, ותקשרים, ככלה. 
יט כי חורבותייך ושוממותייך, וארץ הריסותך:  כי עתה תצרי מיושב, ורחקו מבלעייך. 
כ עוד יאמרו באוזנייך, בני שיכולייך:  צר-לי המקום, גשה-לי ואשבה. 
כא ואמרת בלבבך, מי ילד-לי את-אלה, ואני שכולה, וגלמודה; גולה וסורה, ואלה מי גידל--הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם. 
כב כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אשא אל-גויים ידי, ואל-עמים, ארים ניסי; והביאו בנייך בחוצן, ובנותייך על-כתף תינשאנה. 
כג והיו מלכים אומנייך, ושרותיהם מיניקותייך--אפיים ארץ ישתחוו לך, ועפר רגלייך ילחכו; וידעת כי-אני יהוה, אשר לא-יבושו קוויי. 
כד היוקח מגיבור, מלקוח; ואם-שבי צדיק, יימלט. 
כה כי-כה אמר יהוה, גם-שבי גיבור יוקח, ומלקוח עריץ, יימלט; ואת-יריבך אנוכי אריב, ואת-בנייך אנוכי אושיע. 
כו והאכלתי את-מונייך את-בשרם, וכעסיס דמם ישכרון; וידעו כל-בשר, כי אני יהוה מושיעך, וגואלך, אביר יעקוב. 
פרק נ
א כה אמר יהוה, אי זה ספר כריתות אימכם אשר שילחתיה, או מי מנושיי, אשר-מכרתי אתכם לו; הן בעוונותיכם נמכרתם, ובפשעיכם שולחה אימכם. 
ב מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה--הקצור קצרה ידי מפדות, ואם-אין-בי כוח להציל; הן בגערתי אחריב ים, אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים, ותמות בצמא. 
ג אלביש שמיים, קדרות; ושק, אשים כסותם. 
ד אדוניי יהוה, נתן לי לשון לימודים, לדעת לעות את-יעף, דבר; יעיר בבוקר בבוקר, יעיר לי אוזן, לשמוע, כלימודים. 
ה אדוניי יהוה פתח-לי אוזן, ואנוכי לא מריתי:  אחור, לא נסוגותי. 
ו גווי נתתי למכים, ולחיי למורטים; פניי לא הסתרתי, מכלימות ורוק. 
ז ואדוניי יהוה יעזור-לי, על-כן לא נכלמתי; על-כן שמתי פניי, כחלמיש, ואדע, כי-לא אבוש. 
ח קרוב, מצדיקי--מי-יריב איתי, נעמדה יחד; מי-בעל משפטי, ייגש אליי. 
ט הן אדוניי יהוה יעזור-לי, מי-הוא ירשיעני; הן כולם כבגד יבלו, עש יאכלם. 
י מי בכם ירא יהוה, שומע בקול עבדו--אשר הלך חשכים, ואין נוגה לו, יבטח בשם יהוה, ויישען באלוהיו. 
יא הן כלכם קודחי אש, מאזרי זיקות; לכו באור אשכם, ובזיקות ביערתם--מידי הייתה-זאת לכם, למעצבה תשכבון. 
פרק נא
א שמעו אליי רודפי צדק, מבקשי יהוה; הביטו אל-צור חוצבתם, ואל-מקבת בור נוקרתם. 
ב הביטו אל-אברהם אביכם, ואל-שרה תחוללכם:  כי-אחד קראתיו, ואברכהו וארבהו. 
ג כי-ניחם יהוה ציון, ניחם כל-חורבותיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן-יהוה; ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה. 
ד הקשיבו אליי עמי, ולאומי אליי האזינו:  כי תורה, מאיתי תצא, ומשפטי, לאור עמים ארגיע. 
ה קרוב צדקי יצא ישעי, וזרועיי עמים ישפוטו; אליי איים יקוו, ואל-זרועי ייחלון. 
ו שאו לשמיים עיניכם והביטו אל-הארץ מתחת, כי-שמיים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה--ויושביה, כמו-כן ימותון; וישועתי לעולם תהיה, וצדקתי לא תיחת. 
ז שמעו אליי יודעי צדק, עם תורתי בליבם:  אל-תיראו חרפת אנוש, ומגידופותם אל-תיחתו. 
ח כי כבגד יאכלם עש, וכצמר יאכלם סס; וצדקתי לעולם תהיה, וישועתי לדור דורים. 
ט עורי עורי לבשי-עוז, זרוע יהוה--עורי כימי קדם, דורות עולמים; הלוא את-היא המחצבת רהב, מחוללת תנין. 
י הלוא את-היא המחרבת ים, מי תהום רבה; השמה, מעמקי-ים--דרך, לעבור גאולים. 
יא ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם, על-ראשם; ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה. 
יב אנוכי אנוכי הוא, מנחמכם; מי-את ותיראי מאנוש ימות, ומבן-אדם חציר יינתן. 
יג ותשכח יהוה עושך, נוטה שמיים ויוסד ארץ, ותפחד תמיד כל-היום מפני חמת המציק, כאשר כונן להשחית; ואיה, חמת המציק. 
יד מיהר צועה, להיפתח; ולא-ימות לשחת, ולא יחסר לחמו. 
טו ואנוכי, יהוה אלוהיך, רוגע הים, ויהמו גליו; יהוה צבאות, שמו. 
טז ואשים דבריי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך; לנטוע שמיים וליסוד ארץ, ולאמור לציון עמי-אתה. 
יז התעוררי התעוררי, קומי ירושלים, אשר שתית מיד יהוה, את-כוס חמתו; את-קובעת כוס התרעלה, שתית--מצית. 
יח אין-מנהל לה, מכל-בנים ילדה; ואין מחזיק בידה, מכל-בנים גידלה. 
יט שתיים הנה קוראותייך, מי ינוד לך; השוד והשבר והרעב והחרב, מי אנחמך.